ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה ע״ו

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

76 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ורמשי ארץ בל יאכלו עמי. אל ישקצו. ויטמאו בם כבודם. כתיב בפרשת שמיני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. והוא אזהרה לשרץ הארץ. והנה בשרץ הארץ כתיבי שם לעיל מיני' עוד שתי אזהרות אחרות. דכתיב וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ועוד כתיב וכל הולך על גחון וגו' לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום. והדבר תמוה לכאורה מאי דנקט רבינו הגאון ז"ל הקרא המאוחר מכל שלשה הלאוין האמורים בשרץ הארץ. ולא נקט האזהרה מקרא המוקדם בפרשה. אבל נראה דדבריו ז"ל מדוקדקים היטב כדרכו. דהנה דעת הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין קע"ז קע"ט דלאו זה דלא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. לא בא אלא להזהיר על השרצים שאין פרין ורבין. ואין נבראין מזכר ונקבה אלא נבראין באשפות ובנבלות וכיו"ב. שהם נקראין רומש על הארץ. אבל בכלל השרץ השורץ על הארץ אינו אלא מה שפרה ורבה מזכר ונקבה עיי"ש. וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות הי"ג עיי"ש. אבל הרמב"ן ז"ל בשורש תשיעי השיג עליו בזה. והעלה דלאו זה דרומש על הארץ כולל כל שרץ הארץ אפי' אותן שפרין ורבין. כדכתיב תבנית כל רומש באדמה. וכתיב וכל חיה הרומשת על הארץ. ועוד כתיב ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ. ועוד הביא כמה ראיות מכריחות לזה. והה"מ ז"ל בהלכות מאכלות אסורות שם כתב להליץ בעד הרמב"ם קצת. ואינו מספיק עיי"ש. וכל הראשונים ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל. שכן דעת השאילתות והבה"ג והרי"ף ורש"י. כמו שהביאם הרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. וכן דעת התוס' והריטב"א בריש פ"ג דעירובין ובשאר דוכתי. וכבר העיד הרמב"ן ז"ל שם שכך פירשו כל הגאונים ז"ל עיי"ש. אלא דמש"כ הרמב"ן ז"ל שם דמה שאמרו בספרא ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. אע"פ שאינו פרה ורבה. מריבויא דבכל הוא שדרשו כן עיי"ש. לא משמע הכי מלשון הספרא וכמש"כ המג"א בשורש תשיעי שם עיי"ש. אלא מעיקר לשון רומש משמע להו הכי. שכולל הכל ואפי' אותן שרצי הארץ שאינן פרין ורבים כלל. ונראה דזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל. ולזה לא מנה אזהרה זו אלא מהך קרא דבכל השרץ הרומש על הארץ. משום דהך קרא כולל אזהרה לכל שרצי הארץ בין הפרין ורבין ובין שאין פרין ורבין. ולשיטתו אזיל דבכל כיו"ב שבאו כמה לאוין במצוה אחת אינו מונה אלא אותו הלאו שכולל יותר מהאחרים. וכמו שביארנו בכמה דוכתי: ואמנם שני לאוין האחרים שמנה רבינו הגאון ז"ל כאן. אל ישקצו ואל יטמאו בם כבודם. דכוונתו לקרא דכתיב שם בפרשת שמיני אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. לכאורה דבריו תמוהים מאוד. דלפי המבואר בריש פ"ג דעירובין כ"ח ע"א ובפ"ב דפסחים כ"ד ע"ב ובפ"ג דמכות ט"ז ע"ב ובכל הראשונים ז"ל שם. וכ"כ ג"כ הרמב"ן בשם כל הגאונים ז"ל. הנך שני הלאוין כוללים כל השרצים כולם. בין שרץ הארץ ובין שרץ המים ובין שרץ העוף. משום דבכל שרץ השורץ כתיב סתם בקרא. שכולל כולם. ולפ"ז הדבר תמוה מכל צד דלפי שיטת רבינו הגאון ז"ל אחר שמנה לאו הכולל כל השרצים כולם שוב לא הי' לו למנות לעיל לאו דחגבים טמאים. דהיינו לאו דשרץ העוף ולא לאו דשרץ הארץ. ועוד דלא הי' לו למנות שני לאוין ששניהם כוללים כל השרצים כולם ואין באחד מהן שום תוספת על האמור בשני. וגם הרמב"ם בסה"מ לאוין קע"ט כתב דלאו דאל תשקצו כולל כל השרצים שרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ עיי"ש. וכ"כ בחבורו הגדול בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות הי"ב עיי"ש. מיהו נראה דבלאו דאל תשקצו ס"ל לרבינו הגאון ז"ל דלא משום איסור אכילה הוא. אלא הוא אזהרה שלא לאכול כל דבר המאוס שנפשו קצה בו. אע"פ שאין בו איסור אכילה כלל. וכדמשמע פשטא דסוגי' דפ"ג דמכות ט"ז ע"ב. דבתר ההיא דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבעה נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש. דבכל אחד יש בו מלקות מלאו זה דלא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וגו' כדפרש"י שם. וכן פירשו כל הגאונים ז"ל כמש"כ הרמב"ן ז"ל שם. אמרינן התם עלה אר"ב ב"א האי מאן דשתי בקרנא דאומנא קא עבר משום בל תשקצו. אר"א המשהה נקביו עובר משום לא תשקצו עיי"ש. משמע להדיא דאזהרת לא תשקצו דקאמר אביי דלקי עלה בהנך שרצים לא משום איסור אכילה הוא. אלא משום דמאיסי ונפשו של אדם קצה בהן. והוא דבר הלמד מענינו. וכבר כתב הריטב"א ז"ל שם בשם הרמ"ה ז"ל דמדאורייתא קא עבר בלא תשקצו במשהה נקביו ושותה בקרנא דאומנא. וכן כתב הרא"ם ז"ל ביראים סי' קנ"א וז"ל הזהירה תורה בפרשת שמיני אל תשקצו את נפשותיכם. פי' אל תמאסו עצמכם אל תאכלו במאוס ושקוץ דאמר רב ביבי בר"פ הלוקין האי מאן דשתי בקרנא דאומנא עבר משום לא תשקצו את נפשותיכם. ואמר נמי בשבת פרק ר"ע ר"כ הוה קאים קמי' דרב והוה קא מעבר שושיבא אפומי'. פי' חגב חי טהור. א"ל שקלי' דלא לימרו מיכל קא אכיל לי' וקעבר משום אל תשקצו את נפשותיכם. פי' באוכל דבר חי וכו'. למדנו שהזהיר הבורא לישראל שלא ימאיסו עצמן לא באכילתן ולא בענינם כי אם ינהגו עצמן בקדושה וכבוד וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דס"ל דאזהרה זו לא משום איסור אכילה נגע בה אלא משום מיאוס. ואפי' שרצים טהורים המותרים באכילה בכלל אזהרה זו שלא יאכלם בענין מאוס שהנפש תקוץ בו כמו חגב חי טהור: וראי' זו שהביא הרא"ם ז"ל מסו"פ ר"ע ראי' מוכרחת היא. דבמתניתין תנן התם המוציא חגב חי טהור כל שהו וכו' ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהו שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו. ואמרינן עלה בגמרא. ות"ק סבר לא. מאי טעמא דילמא אכיל לי'. ופרכינן אי הכי טהור נמי. דהא רב כהנא וכו'. עיי"ש ואם איתא דליכא אלא איסור דרבנן באכילתו. לא פריך מידי. דלא מיבעיא להסוברים דכל איסורין דדבריהם מאכילין לקטן בידים. אלא אפי' להסוברין דלא ספינן להו אפי' איסורין דרבנן. היינו דוקא למיספי להו להאכילן בידים. אבל כאן דמיירי דלא קיהיב לי' אלא כדי לשחוק בו מנ"ל לומר דאסור משום חששא בעלמא דילמא אתי למיכלי' דפריך בפשיטות כ"כ אי הכי טהור נמי דהא ר"כ וכו'. ומאי ענין רב כהנא שהוא גדול. והיכי מייתי מיני' ראי' לקטן. ובפרט ר"כ דגברא רבה הוא ואיכא למיחש טפי דלא לימרו ואיכא חלול השם בדבר. אלא ודאי פשיטא לי' דאיסור לאו דאורייתא הוא. ואם לא הי' בו אלא איסור דרבנן לא הו"ל למיחש אפי' בדרב כהנא דלא לימרו מיכל קאכיל לי'. ולזה פריך שפיר. דבאיסור לאו דאורייתא ליכא לחלק בין גדול לקטן. וכן מבואר דעת הסמ"ק סי' פ' דאין אזהרה זו אלא משום מיאוס ומפרש שם עיקר ענין אזהרה זו לענין זה. שכתב שם וז"ל שלא להשהות נקביו. כדדרשינן מנין למשהה נקביו שעובר בלא תעשה שנאמר ולא תשקצו את נפשותיכם ובכלל זה שלא יאכל דבר מאוס עכ"ל עיי"ש. ונראה דאפי' להסוברין דבמשהה נקביו ושותה בקרנא דאומנא ליכא אלא איסורא דרבנן כמש"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. מ"מ מדמייתי לה בסוגיא דמכות שם עלה דאביי ומפסיק בה בין דיני השרצים. משמע ודאי דעיקר אזהרה דלא תשקצו אינו אלא משום מיאוס. ואפי' בשרצים טהורים איכא לאו זה. אלא דהסוברים דמשהה נקביו וכיו"ב לא מיתסר אלא מדרבנן. היינו משום דס"ל דאין לנו מדאורייתא אלא מיאוס דמיירי בי' קרא. דהיינו אכילת שרצים. ואפי' טהורים בענין דאיכא מיאוס. ולא שאר עניני מיאוס. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין קע"ט דעיקר האזהרה אינו אלא משום מיאוס לבד. וגם ההיא דמשהה נקביו ושותה בקרנא דאומנא. ס"ל דמדאורייתא הוא אלא שאין לוקין מטעם שביאר שם. וז"ל והנה אמרו ג"כ המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו וכו'. והוא ההיקש שבאכילת הדברים הנמאסים ושתיית הדברים המגונים שירחיקם האדם שיהא מוזהר ממנו אבל אינו חייב מלקות עליו. בעבור כי פשטי' דקרא הוא בשרץ לבד. אבל נכהו על זה מכות מרדות עכ"ל עיי"ש. ומבואר דמילקא הוא דלא לקי משום דפשטי' דקרא לא כתיב אלא בשרץ. אבל מ"מ איסורא דאורייתא אית בה. וכן דבריו שבפי"ז מהלכות מאכלות אסורות ה"ל מטין כן. מדכתב שם שכל דברים אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם. ומש"כ שם בריש דבריו אסרו חכמים מאכלות ומשקין וכו' עיי"ש. היינו רק לומר שלא מצינו איסורים אלו אלא בדברי חז"ל ולא נתפרשו בקרא. אבל ודאי מדאורייתא נאסרו משום שדרשו כן מקרא דלא תשקצו וכבר נסתפק מרן בב"י יו"ד סי' קט"ז בכוונת הרמב"ם ז"ל בזה. וכתב דאפשר דמדאורייתא הוא עיי"ש. וכן נקטו הפרישה והט"ז שם עיי"ש. ודברי המל"מ סוף הלכות מאכלות אסורות אין להם יסוד עיי"ש ואין להאריך: ומעתה לפ"ז נראה דאע"פ שמנה רבינו הגאון ז"ל לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. מ"מ שפיר מנה לעיל לאוין דשרץ העוף ושרץ הארץ. משום דלאו זה דאל תשקצו את נפשותיכם וגו' כיון דלא הזהיר הכתוב אלא משום מיאוס. א"כ כל שהוא אוכל שלא בדרך מיאוס. כגון בתערובות דברים אחרים וכיו"ב. בענין שאינו מאוס שאינו ניכר. ליתא לאזהרה זו וכ"כ בחינוך מצוה תע"ב ע"ש, ובהכי ניחא לי מ"ש בתשו' הגאו' המכונות שערי תשובה סי' י' וכ"כ בתשו' הרי"ף סי' ש"ה וז"ל שאלה היאך הדין באלו השרצים כגון תולעת או זבוב ונמלה שנפלו בקדרה. היאך הדין בהם. כמש"כ כל איסורין שבתורה בששים. או אין אומר רק בשנפלו בצונן. אבל נפלו בחמין בכלי שני וכ"ש בכלי ראשון אפשר שיפסק אותו זבוב ויכנס בתוך התבשיל או יאכל נמלה. וכבר אמרו האוכל נמלה לוקה חמש. תשובה מי שמצא אחד מן השרצים בקדרה וכו' עכ"ל עיי"ש. ואינו מובן לכאורה למה תלו השאלה במה שאמרו האוכל נמלה לוקה חמש. מאי נפקא לן מינה בזה. הרי פשיטא דנמלה היא מן השרצים האסורים מדאורייתא. ומה לי אם אסור מדאורייתא מלאו אחד ואינו לוקה עלי' אלא אחת או שלוקה חמשה הרי אנן לענין לאסור התערובות באכילה קיימינן. ובין כך בין כך יש בו לדון לאיסור או להיתר. ועל זה היתה השאלה אבל לפמש"כ הדברים מדוקדקים. דמשום שהי' מקום לומר דאיסור הנמלה אינו אלא מלאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. וא"כ אין מקום לאיסור זה אלא בעינא. דמאיס. אבל בתערובות דלא מאיס. שהרי אינו ניכר בתבשיל. הי' מקום לומר דליכא איסורא. וא"כ אין מקום לשאלה זו כלל. ולזה קאמר שכבר אמרו האוכל נמלה לוקה חמש. וא"כ מלבד לאו דאל תשקצו אית בה עוד ארבעה לאוין אחרים דהו"ל משום איסור המאכל מצד עצמו. ולא משום מיאוס בלבד. וא"כ ודאי יש מקום לאיסור אפי' בתוך התערובות. אע"ג דלא מאיס ואינו ניכר כלל: איברא דלפי שיטת הרא"ה ז"ל בבדק הבית בבית התערובות סוף שער ראשון דכל השרצים שאסרה תורה דוקא שרץ המושבח. אבל שרצים המאוסים מעיקרן. כעכברא דביתא וזבובין ויתושין. אינן בכלל האיסור ומותרין כנבלה המוסרחת. שאין לך דבר פגום אסור. ומאי דאמרינן אכל פוטיתא לוקה ארבעה נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש. סימנא מילתא בעלמא הוא אי איכא דכוותייהו דלא מאיסי עיי"ש בדבריו. לפ"ז ודאי עכצ"ל דגם לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. משום איסור אכילה מצד עצמו הוא. ודוקא במשובחין ולא מאיסי. אבל מאיסי שרי כנבלה הסרוחה מעיקרא. דהא פוטיתא ונמלה וצרעה גם משום לאו זה דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ וגו' אתינן עלייהו. דבהדי לאו זה הוא דאיכא בפוטיתא ארבע ובנמלה חמש ובצרעה שש. ואפי' הכי ס"ל להרא"ה ז"ל דדוקא במשובחין דלא מאיסי. אבל מאיסי לא אסרה תורה כלל. והרי הן מותרין. גופן וצירן ורוטבן. ובפוטיתא ונמלה וצרעה ליכא שום איסורא. ולאו דוקא נקטינהו. אלא לסימנא בעלמא אי איכא משובחין דכוותייהו. אלא דכבר מחי עלה הרשב"א ז"ל במשמרת הבית שם מאה עוכלי בעוכלא. ודחה שיטה זו בשתי ידים מכמה ראיות מוכרחות עיי"ש בדבריו ז"ל. וחוץ מזה אני תמה לשיטה זו. דנהי דאיכא למימר דמאי דאמרינן בפ"ג דמכות דהמשהה נקביו והשותה בקרנא דאומנא עובר משום אל תשקצו. ס"ל להרא"ה ז"ל דאסמכתא בעלמא הוא ואינו אלא מדבריהם מ"מ הדבר תמוה אפי' דרך אסמכתא היכי שייך למיגמר מהתם לשיטת הרא"ה ז"ל. כיון דמדאורייתא לא הזהיר הכתוב אלא דוקא על המשובחין. אבל אותן דמאיסי והנפש קצה בהן. לא אסרה תורה כלל. ומותרין באכילה צירן ורוטבן ואפי' גופן. הרי דלפום משמעותי' דהך קרא המיאוס גורם היתר. והשבח הוא שאסר הכתיב. והיכי נייתי מהך קרא אפי' דרך אסמכתא ראי' לאיסור דבר המאוס. ועי' בריטב"א פרק בתרא דע"ז ס"ח ע"ב שהביא ג"כ שיטה זו של הרא"ה ז"ל בשם אחד מן הגדולים. ודחאה בפשיטות עיי"ש. וכן מתבאר מכל שאר ראשונים ז"ל ואין להאריך. ובודאי שכן מוכח לשיטת הרא"ם ז"ל וסייעתו דלאו דאל תשקצו איתי' אפי' בחגבים טהורים כדמאיסי. וא"כ ממילא מבואר דאפי' חגבים טמאים בגוונא דלא מאיסי ליכא בהו לאו זה. דלא באה אזהרה זו אלא על המאוס. לא שנא טמא ולא שנא טהור. ומהאי טעמא שותה בקרנא דאומנא ומשהה נקביו עובר בלאו זה. אע"ג דלית בהו שום צד איסור אלא המיאוס לחוד. וא"כ ודאי מוכרח דמאי דנקט אביי פוטיתא ונמלה וצרעה. דוקא הוא בהני דמאיסי. דאילו שרצים המשובחין ודאי לית בהו מלקות משום לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ: והשתא א"כ נראה דזו היא שיטת רבינו הגאון ז"ל כאן. ולהכי אע"ג דמנה לאו דאל תשקצו. מ"מ שפיר מנה ג"כ לאו דשרץ העוף ודשרץ הארץ. דאיסורן מצד אכילה מצד עצמה היא. ולא שנא מאיסי ולא שנא לא מאיסי. לא שנא גוונא דניכר המיאוס לא שנא אינו ניכר. ומ"מ דוקא בשרצים הטמאים נוהגין לאוין אלו. אבל לאו דאל תשקצו את נפשתיכם איתא אפי' בטהורים. ודוקא בדמאיסי. ולא ראי זה כראי אלו. ולזה באים כולן במנין אפי' לשיטת רבינו הגאון ז"ל. ועפ"ז תתבאר לנו עומק כוונת בעל אזהרות אתה הנחלת. שבתחלה מנה מצוה לאכול מנתר. וע"כ כוונתו בזה למנות מצות עשה דחגבים טהורים דכתיב אך את זה תאכלו וגו' אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ. וכדרך שמנה הרמב"ם ז"ל בסה"מ עשין קנ"א וכמשכ"ל. וא"כ הדבר תמוה מה שחזר ומנה אח"כ חגבים טמאים וחגבים טהורים. דלכאורה חגבים טמאים שכתב כוונתו ללאו דשרץ העוף. וכלשון רבינו הגאון ז"ל וסייעתו. וחגבים טהורים שמנה. היינו עשה דשרץ העוף הטהור. וזה תימא שהרי כבר מנה לעיל עשה זו. אבל לפי מה שביארנו דבריו נכונים היטב. דאין כוונתו כאן אלא למנות הלאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. ורמז בזה לסוגיא דשבת סו"פ רבי עקיבא דמבואר שם דבין חגבים טמאים ובין חגבים טהורים בכלל אזהרה זו כמו שנתבאר לעיל. וזהו שכתב שם כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע. וכוונתו בזה בכל הולך על גחון ללאו דשרץ הארץ. וכל הולך על ארבע היינו לאו דשרץ העוף. דגם בדידי' כתיב הולך על ארבע בפרשת שמיני ושוב כתב חגבים טמאים וחגבים טהורים. והיינו לאו דאל תשקצו כמו שנתבאר. שעדיין לא מנה שם לאו זה עיי"ש. והנה הרמב"ן ז"ל לא מנה לאו זה דאל תשקצו. ומשום דס"ל דהו"ל כלאו כפול. דמש"כ הרמב"ם ז"ל שיש בו אזהרה לשרץ המים שלא שמענו אזהרתו ממקום אחר. השיג עליו הרמב"ן ז"ל בשורש תשיעי וכתב דשבוש הוא משום שהוא בכלל אזהרת דגים טמאים. כי כל המינים שבימים כדגים ושאר המיני' נקראי' כולם שרץ המים. כדכתיב מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים וגו' מבשרם לא תאכלו. עיי"ש שהאריך בזה. ולזה מסיק בסוף הלאוין שלא למנות לאו זה עיי"ש. ואף דאכתי ראוי למנותו לאזהרה לשיקוץ בדברים המאוסים אע"פ שאין בהם צד איסור. וכדביארנו לדעת רבינו הגאון ז"ל. מ"מ כבר ביאר הרשב"ץ ז"ל בזה"ר לאוין סי' ע"ב אליבא דהרמב"ן ז"ל שטעמו משום דס"ל דמה שאמרו בגמרא המשהה נקביו והשותה בקרנא דאומנא עובר משום בל תשקצו אינו אלא אסמכתא מדבריהם. וגם הרשב"ץ ז"ל שם החליט כן. וכתב שכן כתב בפירוש הרמב"ם ז"ל עיי"ש. אבל אין דעת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו כן. אלא כמו שביארנו. וטעמו ונימוקו עמו. וגם מש"כ הרשב"ץ ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל כבר נתבאר דאדרבה מדברי הרמב"ם איפכא משמע ואין להאריך בזה יותר. וגם הבה"ג וסייעתו ז"ל מנו לאו דלא תשקצו: ולענין שלשה לאוין האמורים בשרץ הארץ החליט גם הרמב"ן ז"ל סוף מנין הלאוין שלא למנות אלא לאו אחד מהן. ולא כדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שמנו כולן. וזהו בעיקר הדבר כדעת רבינו הגאון ז"ל שלא מנה ג"כ בשרץ הארץ אלא לאו אחד. אלא דהרמב"ן לא מנה אלא לאו דכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. וטעמו מבואר בשורש תשיעי והסכים עמו הרשב"ץ ז"ל וביאר טעמו במנין הלאוין סי' ע"ב עיי"ש. אבל רבינו הגאון ז"ל לא מנה אלא לאו דלא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. ולשיטתו אזיל כמו שביארנו. והנה בזה יש עוד לאו אחד בפרשת קדושים דכתיב ולא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. ולדעת רש"י בר"פ בכל מערבין ובשאר דוכתי אתי להזהיר על בהמה וחיה ועוף גדולים. ולדעת התוס' שם בא להזהיר על שמונה שרצים. כדררשינן במעילה פרק קדשי מזבח דבמובדלין דיבר הכתוב כדכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא עיי"ש. אבל כל מוני המצות לא מנאוהו. זולת בעל אזהרות אתה הנחלת שמנה לאו זה. וזו היא כוונתו במש"כ שם ובהמה טמאה המובדלת לטמא עיי"ש. ודבריו מטין כדעת רש"י ז"ל. אבל כל שאר מוני המצות לא מנאוהו. ואפשר לומר דהיינו משום שחשבוהו ללאו כפול. שכבר מנו בלא"ה לאו בבהמה וחיה טמאה ובעוף טמא. אבל לשיטת רבינו הגאון ז"ל אין זה מספיק לכאורה. דבכל כיו"ב דרכו למנות הלאו הכללי ומניח הפרטי. וא"כ כאן הו"ל למנות לאו זה שכולל בהמה וחיה ועוף. ושוב לא הי' לו למנות שני הלאוין דבהמה וחיה הטמאים ודעוף הטמא שמנה לעיל. אמנם זה ליתא. דרבינו הגאון ז"ל לשיטתו אזיל דבכל הנפרטים בלאו אחד דרכו למנות כל פרט ופרט בפ"ע. וא"כ כאן אף אם הי' מונה לאו זה. ג"כ הי' לו למנות לאו בבהמה טמאה בפ"ע ובעוף טמא בפ"ע. והרי כבר מנה לאו בבהמה וחיה ולאו בעוף. ואין זה אלא כאחד משאר לאוין הכפולין שאין באין במנין. וגם למש"כ התוס' ושאר ראשונים ז"ל דבכל אשר תרמוש האדמה דכתיב בהאי קרא בא להזהיר על שמונה שרצים כמשכ"ל. ג"כ אין למנותו משום זה. שהרי כבר מנה לאו בשרץ הארץ שכולל כל השרצים כולם. ובלא"ה כבר ביאר הרמב"ן ז"ל בשורש תשיעי דלאו זה הו"ל כאחד מן הלאוין הכוללין את כל התורה כולה שלא באו אלא לזירוז במצות וחזוק בהן ואין נמנין במנין הלאוין עיי"ש בדבריו ז"ל: וע"פ דברינו ניחא שפיר דברי הסמ"ג לאוין קל"ב שמנה לאו דלא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. ודבריו תמוהים מאוד לכאורה שנמשך בזה אחר דברי הרמב"ם שמנה לאו זה לאזהרה לשרץ המים דס"ל שאינה בכלל אזהרת דג טמא כמשכ"ל. אבל הרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דמפרש מאי דאמר אבייבפ"ג דמכות ושאר דוכתי דהאוכל פוטיתא לוקה ארבע משום שהוא שרץ המים ושרץ העוף ושרץ הארץ ועוף טמא. ובכל אחד יש אזהרת לאו בפ"ע. כשיטתו בסה"מ לאוין קע"ט. ובפ"ב מהלכות מאכלות אסורות. אבל הסמ"ג דמפרש שם לקמן בלאו זה גופי' ככל שאר ראשונים דפוטיתא הוא שרץ המים בלבד. ולוקה ארבע משום שיש בו ארבעה לאוין. דשני לאוין כתובים בשרץ המים. אחד בת"כ ואחד במשנה תורה. ושני לאוין כוללים כל השרצים. לא תשקצו ולא תטמאו כדפירש"י. א"כ עכצ"ל דשרץ המים בכלל אזהרת דג טמא הוא. כמש"כ הרמב"ן ז"ל. דהא הלאו דכתיב במשנה תורה. בדג טמא הוא דכתיב. ולא נזכר בו שרץ כלל. ואם פוטיתא הוא דג ממש. א"כ אינו בכלל לאוי דלא תשקצו ולא תטמאו דבשרץ כתיבי. ולא נזכר בהו דג. וליכא ארבעה לאוין. וע"כ ס"ל דשרץ המים ודג טמא היינו הך. וא"כ כיון שכבר מנה לעיל לאוין קכ"ט לאו דדג טמא שוב לא הי' לו למנות לאו דלא תשקצו. והדברים סותרין זא"ז. וכבר הרגישו בזה קצת אחרונים ז"ל והניחוה בתימא. אבל לפי מה שנתבאר נראה בפשיטות שלא חשש הסמ"ג מלימשך בזה אחר הרמב"ם ז"ל אע"ג דלא ס"ל כשיטתו. משום דבלא"ה איצטריך לאו זה לאזהרה לדברים המאוסים. אע"פ שאין בהם איסור מצד עצמן. וכמש"כ הסמ"ג לאוין קמ"ח עיי"ש היטב. דמשמע מדבריו דס"ל דשותה בקרנא דאומנא ומשהה נקביו עובר מדאורייתא בלאו זה דלא תשקצו. וא"כ הסמ"ג לטעמי' אזיל ושפיר בא לאו זה במנין. כדעת הרמב"ם ז"ל ולא מטעמי'. וזה מוכרח לדעת הסמ"ג. וכיו"ב אשכחן בכמה דוכתי בדברי הסמ"ג כידוע. ולענין שאר הלאוין שבשרץ הארץ. דעת הסמ"ג כהרמב"ן והרשב"ץ ז"ל שאינו מונה אלא לאו דכלהשרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל בלבד. ושני לאוין האחרים לא מנה עיי"ש. אבל כבר ביארנו בזה שיטת רבינו הגאון ז"ל ואין להאריך יותר: ואמנם מה שמנה כאן רבינו הגאון ז"ל לאו דלא תטמאו בהם ונטמתם בם. ודאי הדבר תמוה מאוד. דהרי לאו זה הוא אזהרה לאכילת כל מיני השרצים. כמבואר בסוגיא דר"פ בכל מערבין לפירש"י שם. וזהו פי' השאילתות והבה"ג וכל הגאונים ז"ל. כמש"כ הרמב"ן ז"ל. וכן פי' רבינו חננאל ז"ל בפסחים כ"ד ע"א והר"א אב"ד ז"ל באשכול ח"ג סוף הלכות טריפות ובערוך ערך פטתא ובסמ"ג לאוין קל"ב ובארחות חיים ח"ב הלכות מאכלות אסורות סי' ל"ט והריטב"א בעירובין שם והרי"ף סוף פרק אלו טרפות והרא"ש והר"ן שם. וא"כ אחר שמנה לאו זה שכולל כל מיני השרצים הטמאים לא הי' לו למנות שני הלאוין דשרץ העוף ושרץ הארץ. וגם לאו דדג טמא שהוא בכלל שרץ הים. לא הי' לו למנותו לפי שיטתו. וגם כל מוני המצות כולם לא מנו לאו זה. והרמב"ם ז"ל בשורש חמישי כתב דהך קרא אינו אלא נתינת טעם לאיסור כל המינים שהזהיר הכתוב עליהן בההיא פרשה. ואין בו אזהרת לאו כלל עיי"ש בדבריו. ולשיטתו אזיל שיש לו שיטה אחרת בסוגיא דר"פ בכל מערבין כמש"כ הרמב"ם בסה"מ לאוין קע"ט. ובפ"ב מהל' מאכלות אסורות עיי"ש. אבל להשאילתות והבה"ג וכל הגאונים והראשונים ז"ל לאו גמור הוא. ולוקין עליו בכל מיני השרצים. כמבואר שם לפי פירושם. ומ"מ לא מנאוהו הבה"ג וכל סייעתו ז"ל במנין הלאוין שלהם. משום שאין בו שום איסור נוסף על מה שכבר מבואר בשאר הלאוין שנמנו כבר. וליכא נפק"מ בלאו זה אלא לענין מלקות. שילקה גם משום לאו זה בכל מיני השרצים. כדאמרינן התם אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש צירעה לוקה שש. כמו שפירשו הראשונים ז"ל. ואין זה ענין למנין המצות. ואינו אלא כאחד משאר הלאוין הכפולין בתורה שאינם באין במנין הלאוין לכ"ע. וגם רבינו הגאון ז"ל גופי' באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות לא מנה לאו זה כמו שאר מוני המצות. ובדבור לא תחמוד מנה כל לאוין אלו דבהמה וחיה טמאה ודדגים טמאים ועוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ. וגם נמשך שם אחר הבה"ג למנות אזהרת חגבים טמאים בפ"ע מלבד מה שמנה אזהרת שרץ העוף עיי"ש. אבל לא מנה שם לא לאו דאל תשקצו ולא לאו דלא תטמאו בהם. ומבואר דכאן חזר בו. ומנה שרץ העוף וחגבים טמאים בלאו אחד. וזה ודאי נכון ומוכרח כמו שנתבאר לעיל דדברי הבה"ג בזה תמוהים. וגם מנה לאו דאל תשקצו שלא מנה שם. וזה נכון כמו שביארנו לעיל. אבל מה שחזר בו כאן ומנה לאו דלא תטמאו בהם. הוא דבר מפליא ומתמיה מאוד לכאורה. דדבריו שם לכאורה מוכרחים. וכן דעת כל מוני המצות כולם שלא למנות לאו זה מטעם שנתבאר. ומה ראה שחזר בו כאן לנטות מדרך כל מוני המצות ולמנותו. וגם לשונו תמוה מאוד. שאם דעתו כאן למנותו ע"פ סוגיא דר"פ בכל מערבין ופ"ג דמכות שהוא אזהרת לאו לאכילת שרצים טמאים. ולוקין עליו באכילת אחד ממיני השרצים. א"כ מהו זה שכתב ולא יטמאו בם כבודם. דמשמע דלא אכילה היא האיסור שהזהיר עליו הכתוב בלאו זה. אלא הטומאה מצד עצמה. ואינו מובן איזו טומאה יש כאן. ואם השיקוץ והניבול באכילה כזו קרי טומאה. הרי כבר מנה לאו דלא תשקצו לענין זה וכמו שנתבאר. וא"כ מאי ענין טומאת כבודם שכתב באזהרה זו: והנראה בדעת רבינו הגאון ז"ל בזה ע"פ מאי דאמרינן בפרק בתרא דיומא פ' ע"ב מתקיף לה רבא כזית בכדי אכילת פרס. חצי פרס בכדי אכילת פרס. א"ל ר"פ הנח לטומאת גוויי' דלאו דאורייתא היא. ופירש"י וז"ל חצי פרס ששיעורו לפסול את הגוויי' לאוכל אוכלין טמאין חצי פרס נפסל גופו מלאכול בתרומה. ושיעור גדול הוא כשתי ביצים שוחקות. כדאמרינן בעירובין. ואף בו משערינן שהיית צירופו בכדי אכילת פרס ותו לא. כיון דשיעורא רבה הוא בטפי מהכי ליצטרף. הנח לטומאת גוויי' דלאו דאורייתא ואקילו בה רבנן עכ"ל. ופרכינן התם עלה ומי אמר ר"פ הכי והכתיב ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. ואמר ר"פ מכאן שטומאת גוויי' דאורייתא. ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ופירש"י וז"ל ולא תטמאו בהם גבי אכילה כתיב אל תשקצו את נפשותיכם. דהיינו אכילה. ולא תטמאו בהם. לא זו היא אזהרת טומאה. שהרי אין ישראל מוזהרין מליטמא. דכתיב אמור אל הכהנים וגו'. כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין. אלא אזהרת אכילתן. וכתיב ונטמתם בם משמע שע"י אכילתן תטמאו. מכאן לטומאת גווי' ע"י אוכלין טמאין דאורייתא. ומשני מדרבנן. דקרא לאו לטומאה אתי שאין לך דבר מטמא אדם ע"י אכילה אלא נבלת עוף טהור. וקרא אסמכתא בעלמא. ועיקר קרא דרשינן בפרק אמר להם הממונה אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדברי רש"י אלו דס"ל דגם למאי דס"ד מעיקרא דטומאת גווי' מדאורייתא ממש הוא. היינו רק לענין שנטמא גופו ע"י אכילת אוכלין טמאין מדאורייתא. אבל לא לענין שיהא מוזהר באזהרת לאו דולא תטמאו בהם שלא לטמא את גופו באכילתן ואם עבר וטימא את גופו באכילתן יהא עובר בלאו זה מדאורייתא. ולכאורה קשה לפ"ז. דלפי מאי דס"ל מעיקרא דטומאת גווי' למיפסל גופי' מדאורייתא הוא. א"כ הא דכתב קרא בנבלת עוף טהור שמטמא אדם בבית הבליעה. למה לי קרא. ותיפוק לי' דמידי דהוי אשאר אוכלין טמאין שמטמאין את האדם באכילתן. מיהו לזה אפשר לומר דנבלת עוף טהור איצטריך לאשמעינן הא גופא שהיא מטמא מיהת בבית הבליעה. אע"פ שאין לה שום טומאה אחרת בחוץ. ואי לאו דגלי קרא בהדיא ודאי הי' ראוי לומר דכיון שאין לה טומאה בחוץ. כ"ש שאין לה טומאה בבית הבליעה. דהו"ל טומאת בית הסתרים. ואיכא למ"ד דהו"ל טומאה בלועה דבעלמא אפי' במשא לא מטמא. כדאמרינן בנדה פרק יוצא דופן מ"ב ע"ב עיי"ש. ומה"ט אמרינן בזבחים פרק חטאת העוף ע' ע"א דטומאת נבלת עוף טהור בבית הבליעה חידוש היא עיי"ש: אלא דקשה דא"כ לענין מאי מיעט רחמנא נבלת עוף טמא ונבלת בהמה. כדתניא בספרא פרשת שמיני ומייתי לה בזבחים שם ס"ט ע"ב ובחולין פרק גיד הנשה ק' ע"ב ובנדה שם עיי"ש. דהרי ודאי לא גרע משאר אוכלין טמאין שפוסלין הגוף מדאורייתא. אם איתא דטומאת גווי' דאורייתא היא. מיהו גם זה לק"מ. דאע"ג דודאי לענין פסול גווי' לא גרעי נבלת עוף טמא ונבלת בהמה משאר אוכלין טמאין. מ"מ נפק"מ לענין שלא יהיו מטמאין כנבלת עוף טהור טומאה חמורה לטמא אדם לטמא בגדים. דדין זה ליתא אלא בנבלת עוף טהור דוקא. ולא בשאר אוכלין טמאין. דנהי דבאכילתן נפסל גופו מלאכול תרומה וקדשים אבל בגדים לא מטמא. ואפי' אוכלין לא מטמא מדאורייתא ואין בה אלא פסול גופו עד שיטבול. ועוד נפק"מ דנבלת עוף טהור שיעורה בכזית. אבל אוכלין טמאין לא פסלי אלא בכחצי פרס. דהיינו כשני ביצים. איברא דעיקר מה שפירש"י ז"ל דאפי' למאי דס"ל מעיקרא דטומאת גווי' דאורייתא. מ"מ ליכא אזהרה על פסול גופו ולא קאי לאו דלא תטמאו בהם אלא על אכילת שרצים בלבד. ולא על פסול הגוף. ולא קאמר קרא ונטמתם בם אלא שנטמא גופו באכילת אוכלין טמאין שלא לאכול תרומה וקדשים. אבל איסור ליכא אפי' לכתחילה למיפסל גופו. הנה דבריו ז"ל סותרים למה שפירש"י גופי' בפ"ב דחולין ל"ה ע"א בד"ה דליכא כזית וכו'. שכתב וז"ל וקשה לי מ"מ היכי ספינן לי' מידי דפסיל לגופי' לתרומה. והא מוזהר הוא מלפסול את גופו. דאמרינן בפרק בתרא דיומא לא תטמאו בהם ונטמתם בם מכאן לטומאת גוויי' דאורייתא. ואפי' למ"ד דרבנן איסורא מיהא איכא וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דהתם פסיקא לי' לרש"י איפכא. דעיקר אזהרה דהך קרא למ"ד טומאת גוויי' דאורייתא היינו לענין שלא לפסול גופו באכילת אוכלין טמאין. וכבר הרגיש הר"ב מל"מ סוף הלכות טומאת אוכלין בסתירת דברי רש"י אלו עיי"ש. והנה התוס' בחולין שם לעיל ל"ד ע"ב בד"ה והשלישי וכו' הביאו דברי רש"י שם וכתבו וז"ל ומה שהקשה דמ"מ היכי שרי לפסול גופו האמר בפרק בתרא דיומא לא תטמאו בהם ונטמתם בם מכאן לטומאת גוויי' מן התורה. נראה דמהתם לא ילפינן איסור לפסול גופו. שהרי אפי' כהנים אמרינן בפ"ק דר"ה דמותרים ליגע בשרץ ובנבלה. ולא דרשינן מההוא קרא אלא דאם אכל אוכלין טמאים נפסל גופו מלאכול תרומה וטהרות. וכן בפרק אמרו לו דאמר התירו לה למעוברת לאכול אוכלין טמאים פחות מכשיעור מפני הסכנה דמשמע דוקא פחות מכשיעור ומפני הסכנה דוקא. היינו נמי כשבאה לאכול בתר הכי תרומה וטהרות וכו' עכ"ל עיי"ש. והן הן ג"כ דברי הר"ש משאנץ ז"ל בפ"ב דטהרות מ"ג עיי"ש בדבריו. וכן הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל הקשו שם על פירש"י בזה עיי"ש בדבריהם ז"ל. ולענ"ד דבריהם תמוהים בעיני דמה שהביאו ראי' מפ"ק דר"ה דאפי' כהנים מותרים ליגע בשרץ ובנבלה. והכריחו מזר דע"כ לא ילפינן מקרא דלא תטמאו בהם אזהרת איסור שלא לפסול גופו. לענ"ד אינני רואה שום רמיזא לזה כלל ואדרבה משם איפכא מוכח. דע"כ כוונתם למאי דתניא בפ"ק דר"ה ט"ז ע"ב. ובנבלתם לא תגעו יכול ישראל מוזהרין על מגע נבלות ת"ל אמור אל הכהנים בני אהרן וגו'. בני אהרן מוזהרים ואין בני ישראל מוזהרין. וק"ו ומה טומאת מת חמורה כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין טומאת נבלה קלה לא כ"ש. ומה ת"ל ובנבלתם לא תגעו ברגל עיי"ש. וברייתא זו איתא נמי בספרא פרשת שמיני פ"ד עיי"ש. ואמנם מפשטות לישנא דברייתא ודאי משמע דהכי קאמר. ומה טומאת מת החמורה כהנים מוזהרים ולא ישראל. טומאת נבלה הקלה לא כ"ש דכהנים הוא דמוזהרים ולא ישראל. וא"כ מתבאר מההיא דהתם דכהנים מוזהרים אף על טומאת נבלה. וגם מוכרח כן לכאורה מדלא יליף לה בברייתא מק"ו היותר פשוט. ומה כהנים לא הוזהרו על טומאת שרץ ונבלה אלא על טומאת מת בלבד. כ"ש ישראל שלא הוזהרו על טומאת שרץ ונבלה. דפשיטא דכהנים לא גריעא קדושתן מישראל. אלא ודאי משמע לכאורה דבאמת כהנים מוזהרים גם על מגע שרץ ונבלה. ולהכי לא מצי תנא דברייתא להוכיח אלא בק"ו מטומאת מת החמורה לטומאת נבלה הקלה. דאם על טומאת מת החמורה לא הוזהרו ישראל כ"ש שלא הוזהרו על טומאה קלה דשרץ ונבלה: איברא דלכאורה בלא"ה קשה לפמש"כ בתוס' עה"ת פרשת ראה וז"ל ובנבלתם לא תגעו אם מתו מיתת עצמן לא תגע בהן כדי לאוכלן. כמו בכל קודש לא תגע אמרינן במס' מכות שהוא אזהרה לאוכל ואפקי' רחמנא בלשון נגיעה ליתן שיעור לנוגע כאוכל. והכא נמי אפקי' לאכילה בלשון נגיעה. וכפל המלה לא תאכלו ולא תגעו. חדא מילתא היא. דאי נוגע ממש קאמר אכילה למה כתיבא. אם על הנגיעה הזהיר על האכילה לא כ"ש. ומיהו רבותינו אמרו דבנגיעה ממש קאמר. ואזהרה לישראל ברגל עכ"ל עיי"ש. וכדברים אלו כתב ג"כ בחזקוני שם עיי"ש. ומעתה לפ"ז לכאורה קשה בהך ברייתא דפ"ק דר"ה שם למה לו למידרש ק"ו מטומאת מת לטומאת נבלה. טפי הו"ל להוכיח כן מגופי' דקרא דהכא בדוכתי'. דע"כ ליכא למימר דקרא להזהיר על מגע נבלה אתי. דא"כ איסור אכילה למה לי דכתב רחמנא אם על הנגיעה הזהיר על האכילה לא כ"ש. והכא ליכא למימר דקרא דנגועה אתי לומר דשיעור נגיעה כאכילה דהיינו בכזית. משום דהך מילתא מקרא אחרינא נפק"ל בפ"ג דנדה מ"ב ע"ב ובספרא פרשת שמיני פי"א עיי"ש. ומיהו אי מהא לא תקשה משום דבלא"ה עיקר דברי התוס' והחזקוני שם תמוהים טובא דאיזה ק"ו איכא למילף לאכילה מנגיעה. דאפשר שפיר לומר דעל הנגיעה דוקא הזהירה תורה כדי שלא לטמאות גופו. אבל אכילה שאין גופו נטמא על ידה למאי דאמרינן דטומאת גווי' לאו דאורייתא. הי' אפשר לומר דשרי אי לאו דגלי קרא בהדיא. ומשכחת לה שפיר אכילה בלא נגיעה. כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה. ועי' בפירש"י פרשת אמור וברא"ם ז"ל ושאר אחרונים שם עיי"ש היטב. וגם בסוגיא דמכות י"ד ע"ב מבואר בהדיא דאע"ג דאיכא אזהרה לנוגע. מ"מ איצטריך נמי אזהרה לאוכל. ולא גמרינן בק"ו אכילה מנגיעה עיי"ש. וכ"ש כאן מטעם שביארנו. וגם משום דאין מזהירין ועונשין מן הדין. וכ"כ הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. וגם מה שהביאו התוס' והחזקוני מסוגיא דמכות דאפקי' רחמנא בלשון נגיעה ליתן שיעור לנוגע כדי אכילה. לא מצינו רמז לזה בסוגיא דמכות שם עיי"ש. ומיהו אשכחן ביבמות בפרק הערל ע"ה ע"א דמסיים בהך ברייתא גופא והאי דאפקי' בלשון נגיעה ה"ק נגיעה כאכילה עיי"ש. ואפשר דגם בסוגיא דמכות שם היתה הגירסא כן לפני התוס' והחזקוני. וכן נראה מדברי הרמב"ם בסה"מ לאוין קכ"ט שהי' כן בגירסתו בסוגיא דמכות שם עיי"ש. אלא דבפירש"י ביבמות שם פירש דמאי דקתני נגיעה כאכילה היינו לומר דנגיעה אסורה כאכילה. ומי שאסור לאכול אסור נמי ליגע עיי"ש. וכן מתבאר נמי מדברי התוס' שם בד"ה נגיעה עיי"ש. וכן מתבאר מסוגיא דמכות שם. דאמרינן לריש לקיש טמא שנגע בקודש לוקה מדאפקי' רחמנא בלשון נגיעה. אזהרה לאוכל נפקא מדאיתקיש קודש למקדש עיי"ש. וא"כ הכא נמי אפי' נימא דהך נגיעה דכתיבא בנבילה אכילה היא. ע"כ צריך טעמא למה אפקי' רחמנא לאכילה בלשון נגיעה. ועכצ"ל כדאמרינן התם דנגיעה אסורה כאכילה. וא"כ מהך הוכחה גופא שהוכיחו התוס' מוכח איפכא דגם כאן נגיעה אסורה. ואפי' לפירושם ע"כ מוכח כן. דהא כאן ליכא למימר דלהכי אפקי' קרא בלשון נגיעה ליתן שיעור לנגיעה כאכילה. דהא לענין נבילה כבר שמעינן שיעור נוגע כאוכל מקרא אחרינא כמשכ"ל. וגם בלא"ה דבריהם תמוהים מצד עצמם. דלענין מאי נפק"מ בשיעור דנוגע כאוכל. אם לומר דאוכלין דקודש מיטמאין בשיעור כזית. הא ליתא דהרי טומאת אוכלין אינה בפחות מכביצה. ולהסוברין דלענין קבלת טומאה לא בעינן כביצה אפי' במשהו מקבלין טומאה. כמבואר בפסחים ל"ג ע"ב בתוס' שם ובשאר דוכתי. ופשיטא דאין חילוק בזה בין אוכלי קודש לאוכלי חולין. ועכצ"ל דנפק"מ לענין להתחייב על הנגיעה בשיעור אכילה. דהיינו כשנגע בשיעור כזית. וא"כ שוב עכצ"ל דגם הנגיעה היא באזהרה. וא"כ ראייתם היא ראי' לסתור. דא"כ גם כאן אית לן למימר הכי. ולכן דבריהם תמוהים אצלי ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מצד זה ליכא שום קושיא בההיא דפ"ק דר"ה שם: אבל מה שהקשינו לעיל ודאי קשה לכאורה. דאם איתא דכהנים מותרים במגע שרץ ונבלה הו"ל לומר בפשיטות כהנים מותרין ישראל לא כ"ש. אלא ודאי מוכח מזה דבאמת כהנים אסורים נמי במגע שרץ ונבלה. ואמינא עוד דהכי משמע בספרא פרשת ויקרא דיבורא דחובה פי"ז דתניא התם מתוך שנאמר ובנבלתם לא תגעו יכול יהיו ישראל חייבין על מגע נבלות ת"ל מאלה יש מאלה חייב יש מאלה פטור. אוציא את ישראל שאין מוזהרין על אבות הטומאה כל ימות השנה. ולא אוציא את הכהנים שהן מוזהרין על אבות הטומאה כל ימות השנה שנאמר אמור אל הכהנים וגו' ת"ל מאלה וכו' עיי"ש. משמע בהדיא דכהנים מוזהרים על כל אבות הטומאה כל ימות השנה. ולאו דוקא טומאת מת בלבד. ועוד דהא בטומאת נבלה מיירי. וקאמר דהכהנים מוזהרים בה כל ימות השנה. ואף דכבר הרגיש בזה הראב"ד ז"ל בפירושו לספרא שם ונדחק בפירושא דברייתא שם עיי"ש. מ"מ פשטות לישנא דברייתא ודאי לא משמע אלא כדכתיבנא. וא"כ עכ"פ מבואר דאי מהתם אתינן לאתויי ראי'. אדרבה איפכא איכא להוכיח מהתם. ודברי התוס' והר"ש ז"ל מתמיהים אצלי טובא. והרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל שם אף דגם הם השיגו על פירש"י שם. מ"מ נקטו קושייתם בדרך אחר. ולא הביאו מסוגיא דפ"ק דר"ה אלא מאי דמבואר שם דאפי' על טומאת מת לא הוזהרו ישראל אלא ברגל. וזה ודאי מבואר בברייתא התם. אבל למאי דאין הכהנים מוזהרים על מגע שאר הטומאות לא הביאו משם ראי'. אלא כתבו כן בלא ראי' עיי"ש בדבריהם ז"ל. ובודאי שכדבריהם כן הוא. והדין דין אמת שאין הכהנים מוזהרין אלא על טומאת מת בלבד. שהרי אפי' על טומאות הפורשות מן המת אי לאו דגלי קרא הוה סד"א שאין הכהנים מוזהרין עליהן אלא על המת עצמו. וכמבואר בספרא ריש פרשת אמור וכן מתבאר בסוגיא דפ"ז דנזיר מ"ח ע"א ובפ"ד דמס' שמתות. ומייתי לה הרא"ש ז"ל בריש הלכות טומאה עיי"ש. ולההיא דפ"ק דר"ה אפשר לומר דאין ה"נ דהוה מצי למילף בק"ו מכהנים לישראל בטומאת נבלה עצמה. דאם כהנים לא הוזהרו עלה כ"ש ישראל. אלא משום דלהך ק"ו הוה צריך להביא מקראי דלקמן להוכיח דלא הוזהרו כהנים אלא על טומאת מת. להכי ניחא לי' לתנא טפי להוכיח מקרא קמא לחוד. דכתיב בני אהרן למעט ישראל אפי' מטומאת מת וכ"ש מטומאת נבלה ושרץ. ולק"ו זה לא צריך לקראי דלקמן להוכיח דבטומאת מת מיירי. דהרי אפי' תימא דבשאר טומאות מיירי עכ"פ מוכח מינה דאין ישראל מוזהר על טומאת נבלה הקלה מיהת. מדכתיב בני אהרן. אלא דקאמר דאפי' לקושטא דמילתא דלא מיירי בטומאת נבלה אלא בטומאת מת. מ"מ הא איכא למשמע מינה בק"ו לטומאת נבלה הקלה. אבל עכ"פ דברי התוס' והר"ש ז"ל שמביאים ראי' משם להוכיח דאין הכהנים מוזהרים על מגע נבלות ושרץ ודאי תמוהים. דאדרבה לפום פשטות הברייתא איפכא מוכח מההיא דהתם. ואין להאריך בזה: ובעיקר הראי' שהביאו הראשונים ז"ל ע"פ ברייתא דפ"ק דר"ה שם דליכא איסור למיפסל גופו. אפי' לפי הוכחת הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל אני תמה. מאי ענין זה לזה. דאע"ג דמוכח משם דאין איסור לישראל לטמאות גופו במגע הטומאות. ואפי' כהן מותר במגע שאר הטומאות. מ"מ איכא למימר דהיינו דוקא במגע ומשא והיסט וכיו"ב. אבל לאכול דבר שבכך נפסל גופו מלאכול בתרומה וקדשים. אפשר לומר שאסר הכתוב. ולא משום פסול גופו. אלא דאכילה כזו שמביאה פסול לגופו אסר הכתוב מצד אכילה עצמה. וכיו"ב כתבו התוס' בפ"ק דשבת י"ב ע"ב ובפ"ק דחולין ה' ע"ב ושאר ראשונים ז"ל שם דהא דצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה ע"י היינו דוקא במידי דאכילה ולא בשאר איסורים עיי"ש. וכבר הביאו התוס' ריש פ"ק דחולין מה שדרשו מדכתיב והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה. והוא מתנא דבי אלי' מובא בילקוט פרשת תשא דאמרינן שם והתקדשתם והייתם קדושים. מכאן הי' ר"ג אוכל חולין בטהרה. אמר לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה מסיני אלא לכל ישראל שנאמר דבר אל כל עדת ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו. מכאן אמרו כל האוכל בלא נטילת ידים סימן רע לו וכו' עיי"ש. וע"כ היינו רק לענין אוכלין טמאים. דלענין מגע טומאה ודאי לא הוזהרו אלא הכהנים בלבד. והיינו דקאמר לא להכהנים בלבד ניתנה קדושה מסיני אלא גם לכל ישראל ניתנה קדושת הגוף מיהת לענין אכילה המביאה פסול לגוף. ומקרא מלא הוא לענ"ד מדכתיב בפרשת אמור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. ופשטי' דקרא ודאי משמע דמזהיר על אכילת נבלת עוף טהור. ומלבד מה שמוזהרין על אכילתה משום איסור נבלה. הוסיף הכתוב להזהיר עלי' משום צד טומאת הגוף שע"י אכילתה. שמטמאה בבית הבליעה ופוסלת גופו. וכן פירש"י בחולין ר"פ גיד הנשה ק' ע"ב בד"ה ה"ג יכול וכו'. דלא יאכל לטמאה פירושו שלא יאכל מפני שמטמא באכילה זו עיי"ש. וכן פירשו הראב"ע והרמב"ן ז"ל בפרשת אמור וז"ל הרמב"ן שם יאמר שיזהר מאכילת נבלה וטרפה שלא יטמא בה ויצטרך להנזר מן הקדשים ולא יאכל בהם עד שירחץ בשרו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן מתבאר מדברי רבינו חננאל ז"ל שהביא הראב"ן ז"ל סוף סי' רפ"ג עיי"ש. הרי דאע"ג דעל מגע טומאת נבלה לא הקפיד הכתוב אפי' בכהנים. מ"מ הקפיד הכתוב על טומאת נבלה שע"י אכילה. וע"כ למ"ד פסול גווי' לאו דאורייתא היינו דוקא בשאר אוכלין טמאין. דס"ל דמדאורייתא לית בהו פסול הגוף אפי' לאכילת קדשים. אבל בנבילת עוף דודאי נטמא גופו באכילתה. בלא איסור נבלה נמי מוזהר עליו משום טומאת הגוף שע"י אכילה זו. כדכתיב לא יאכל לטמאה בה. וממילא נשמע מזה דלמ"ד טומאת גווי' דאורייתא היא. מכיון שנפסל בכך גופו לאכילת תרומה וקדשים מדאורייתא. שפיר אית לן למימר דאית בה נמי איסור דאורייתא שלא למיפסל גופו. ומוזהר עלה בלאו דלא תטמאו בהם ונטמתם בם. אע"ג דעל מגע נבלה ושרץ לא הוזהרו אפי' הכהנים. דאין ענין מגע לאכילה: וכן ראיתי להרב המאירי ז"ל בפרק בתרא דיומא שם שכתב וז"ל אע"פ שאין אדם מקבל טומאה מן האוכלין גזרו חכמים שאם אכל אוכלין טמאים אפי' אכילת חצי פרס בכדי שיעור אכילת פרס שיהי' טמא. וזו היא הנקראת טומאת הגווי'. וסמכוה מן המקרא אל תשקצו את נפשותיכם ואל תטמאו בהם. כלומר אל תשקצו באכילה ולא תטמאו באכילה גם כן. ואע"פ שאין ישראל מוזהרין על הטומאה דכתיב בפרשה אמור אל הכהנים וגו'. הדר כתיב ונטמתם בם. ומ"מ אסמכתא בעלמא היא שאין טומאה מה"ת אלא בנבלת עוף טהור עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דלמ"ד טומאת גווי' דרבנן אסור מיהת לפסול גופו באכילת אוכלין טמאים מדרבנן. וממילא נשמע מינה דלמ"ד טומאת גווי' דאורייתא מוזהר עלה בלאו דלא תטמאו בהם מדאורייתא. וכדעת רש"י בפ"ב דחולין שם. וכן ראיתי בפי' רבינו יוסף קרא ז"ל לשופטים י"ג ד' על קרא דאל תאכלי כל טמא. שכתב וז"ל לפי שאם יש לו לאדם חולין טמאים הוא אוכל אותם בימי טומאתו. אבל את לא תאכלי כל טמא אפי' בימי טומאתך עכ"ל עיי"ש. ומבואר בהדיא דס"ל ג"כ דיש איסור מדאורייתא באכילת חולין טמאים בימי טהרתו. ולכן הוצרך לפרש דאזהרת המלאך היתה שלא תאכלם אפי' בימי טומאתה. דאילו בימי טהרתה. בלא"ה כל אדם מוזהר מדאורייתא. והיינו כדכתיבנא דלפסול עצמו ע"י מגע ומשא וכיו"ב אינו ענין לאוכל אכילה הפוסלתו. ואוכל תרומה וקדשים בטומאת הגוף יוכיחו. שהוא במיתה ביד"ש וכרת אע"ג דמטמא תרומה וקדשים במגעו אפי' לר"ל בפ"ג דמכות שם לית בה אלא לאו גרידא. ולר"י אפי' לאו ליכא. הרי דפגם שע"י אכילה גרע טפי טובא מפגם טומאה חיצונית. וא"כ אף אנן נימא דאע"ג שלא אסרה תורה אפי' לכהן ונזיר שלא להטמאות במגע ובמשא דשאר הטומאות חוץ מטומאת מת. מ"מ לטמאות גופו ע"י אכילה הפוסלתו שפיר אפשר לומר דאסרה תורה. ואין ענין זה לזה כלל. ודברי התוס' וסייעתם ז"ל תמוהים אצלי: ונראה ראי' לדעת רש"י בחולין שם וסייעתו מסוגיא דיבמות פרק האשה רבה צ' ע"א וכן הוא בסוגיא דגיטין פרק הנזקין נ"ד ע"א דפריך עלה דתניא אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין שילם חולין טמאים במזיד אין תשלומיו תשלומין וכו'. במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין תבוא עליו ברכה. דאכיל מידי דלא חזי לי' בימי טומאתו וקמשלם לי' מידי דחזי לי' בימי טומאתו עיי"ש. והדבר קשה לדעת התוס' וסייעתם דאפי' לכתחילה שרי לאכול אוכלין טמאין. ולכ"ע אפי' איסורא דרבנן ליכא משום טומאתן. ולא מיתסר אלא לאכול תרומה וקדשים אחר אכילתן עד שיטבול. א"כ עדיפא מינה הו"ל למיפרך דמשלם לי' מידי דחזי לי' לעולם אפי' בימי טהרתו. דבידו שלא לאכול תרומה וקדשים קודם טבילה. אלא ודאי מוכח מזה דעכ"פ לכ"ע איכא איסורא במילתא. מדאורייתא או מדרבנן. באכילת חולין טמאין בימי טהרתו. וכן מוכח מדאמרינן בפ"ק דסוטה ד' ע"ב אמר ר"א כל האוכל פת בלא נגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא שנאמר ויאמר השם ככה יאכלו בני ישראל לחמם טמא וגו' עיי"ש. ואם איתא דליכא שום איסורא אפי' מדרבנן באכילת לחם טמא בימי טהרתו לכ"ע. מאי האי דקאמר כאילו אוכל לחם טמא. ומה בכך. כיון דגם בלחם טמא ממש לא עביד שום איסורא באכילתו אם אינו אוכל תרומה וקדשים אח"כ קודם טבילה. אלא ודאי איסורא איכא באכילת לחם טמא לכ"ע. ולמ"ד טומאת גווי' דאורייתא אית בה איסור לאו דאורייתא. ואפשר דהכי ס"ל לרבי אבהו. ושפיר קאמר כאילו אוכל לחם טמא דקעביד איסורא דאורייתא. ובהכי ניחא לי לישנא דמתניתין פרק בתרא דיומא פ"ג ע"א דתנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי' דברים טמאים עד שיאורו עיניו עיי"ש. והרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם כתב וז"ל ודברים טמאים הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם וכו' עכ"ל עיי"ש. ואינו מובן לכאורה למה נקט תנא בלישני' דברים טמאים ולא נקט דברים האסורין כבכל דוכתא. אבל עפמש"כ נראה דלרבותא נקט הכי דאפי' דברים אסורים שיש בהם גם טומאה דאית בה תרתי איסורי. דמלבד איסור אכילתן מחמת עצמו איכא איסורא משום טומאת גווי' דאית בה איסור לאו דלא תטמאו בהם למ"ד טומאת גווי' דאורייתא. ולמ"ד טומאת גווי' דרבנן. איכא למימר דנקט הכי משום נבילת עוף טהור. דלכ"ע יש בה לאו על טומאת גופו כמשכ"ל. וראיתי להרמב"ם ז"ל כשהביא בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ז דינא דהך מתניתין שינה לשון המשנה וכתב במקום דברים טמאים דברים אסורים עיי"ש. ונראה דהיינו משום דהרמב"ם לטעמי' אזיל דס"ל כדעת התוס' וסייעתם ז"ל דליכא שום איסור בטומאת גווי' כמש"כ בהדיא בפט"ז מהלכות טומאת אוכלין עיי"ש. וא"כ גם באכילת נבילת עוף טהור ע"כ ס"ל דליכא שום איסור מצד טומאת גווי'. ולאו דלא יאכלו לטמאה בה לא בא לאזהרה מיוחדת משום טומאתה דאל"כ נהי דפסק כמ"ד פסול גוויי' מדרבנן. מ"מ כיון דמדרבנן מיהת נטמא גופו ונפסל לאכילת תרומה וקדשים עד שיטבול. ודאי אית לן למימר דעכ"פ מדרבנן איכא איסור באכילתן. דודאי כל דתקון כעין דאורייתא תקון. ולהכי ס"ל דדברים טמאים דקתני מתניתין לאו דוקא. אלא דברים אסורים קאמר. ולכן בהלכותיו שינה לישנא דמתניתין. אע"ג דבכל דוכתי דרכו להעתיק לשון המשנה והברייתא וגם לשון התלמוד כמו שהן בלא שינוי כידוע. אבל לפי שיטת רש"י וסייעתו ז"ל בא לשון המשנה בדקדוק כמו שנתבאר. ומזה ראי' לשיטה זו: והנה בטור או"ח סי' תר"ג כתב וז"ל ירושלמי. ר"ח מפקיד לרב אי אתה יכול למיכל כולה שתא בטהרה אכול. ואי לא אכול שבעה ימים בשתא. וכתב ראבי"ה קבלתי אלו שבעה ימים שבין ר"ה ליו"כ וכו'. וע"כ נוהגים באשכנז שאף מי שאינו נזהר בפת עכו"ם בכל השנה. בעשי"ת הוא נזהר עכ"ל. וכתב עליו מרן בב"י שם וז"ל וכתב בתשב"ץ על דברי ראבי"ה. והר"ש מב"ב אומר דלא דק. דדוקא חולין בטהרה דלית בהו איסור. טוב הוא לטהר עצמו. אבל פת עכו"ם דמשום איסורא הוא. אי נהוג בהני עשרה ימים בכולה שתא נמי לא מצי אכיל עכ"ל עיי"ש בב"י מש"כ לתרץ השגת הר"ש מב"ב ז"ל. אבל גם לפי דבריו ז"ל. עדיין עכ"פ לא נתבררה כלל ראייתו של הראבי"ה ז"ל. דהא מ"מ אכתי אין הנדון דומה לראי'. כמש"כ הר"ש מב"ב ז"ל. ולכן נראה דהר"ש מב"ב ז"ל ס"ל כדעת התוס' וסייעתם דליכא שום איסור באכילת אוכלין טמאים ולכן שפיר הקשה. אבל הראבי"ה ז"ל ס"ל דאיכא איסורא באכילתן אי מדאורייתא למ"ד טומאת גווי' דאורייתא אי מדרבנן למ"ד טומאת גווי' מדרבנן. ומאי דהקפיד ר"ח רק על שבעת ימים. נראה דהיינו משום דבארץ ישראל שהי' להם אפר פרה והיו מטהרים עצמן גם לאחר חורבן הבית. ודאי היו אוכלין חוליהן בטהרה כולי' שתא. משום איסורא דפסול גווי'. ור"ח דמפקיד לרב היינו כד נחית רב לבבל. ואין טהרה בארץ העמים. והי' מותר אז לאכול אוכלין טמאים דהו"ל ימי טומאתו. אלא דמ"מ אם הי' אפשר לו לאכול כל השנה בטהרה הוה מצריכו לאכול בטהרה כל השנה כדי שלא יתרגל לאכול בטומאה גם כשיחזור לא"י ויטהר עצמו. אלא דאם אי אפשר לו להזהר בכך בבבל החמיר עליו עכ"פ שבעה ימים בשנה. משום גדר לאיסור כדי שלא יתרגל בו לגמרי. ומבואר בפ"ק דשבת י"ג ע"א כיו"ב לא יאכל הזב פרוש עם זב עם הארץ שמא יאכילנו דברים טמאים. ופרכינן עלה אטו זב פרוש לאו דברים טמאים קאכיל. ומשני אביי גזירה שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנין. ורבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הן. אלא שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו עיי"ש. הרי דאע"ג דתבואת עה"א עכ"פ מדרבנן מיהת אסורה לכ"ע משום דמאי. ומ"מ לא גזרינן לרבא שמא יאכילנו. משום דהו"ל גזירה לגזירה וכדפירש"י שם עיי"ש. ואמאי גזרינן שמא יאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו דלית בה שום איסורא כלל אפי' מדרבנן לדעת התוס' וסייעתם. וקילא טפי טובא מאיסורא דדמאי שהוא איסור מצד עצמו. משא"כ כאן דלא קעביד בהכי שום איסורא אם לא כשיאכל תרומה או קדשים אח"כ קודם טבילה. וזו חששא רחוקה. חדא שמא לא יאכל עמו בימי טהרתו. ואפי' יאכל ויאכילנו דברים טמאים שמא לא יאכל תרומה או קדשים אח"כ קודם טבילה. ונראה דגם מזה יש ראי' לדעת רש"י בחולין וסייעתו ז"ל דגם באכילת אוכלין טמאין איכא איסורא מצד עצמה אפי' כשלא יאכל אח"כ תרומה וקדשים קודם טבילה. ולרבא דקיימינן התם אליבי' אית בה איסורא דאורייתא. דרבא לטעמי' אזיל דס"ל בפרק בתרא דיומא שם דטומאת גוויי' דאורייתא היא. וכמו שיתבאר לפנינו. ולא הוי גזירה לגזירה אלא חדא גזירה היא. ועכ"פ מבואר מזה דאפי' בימי טומאתו דשרי מדינא אליבא דכ"ע לאכול אוכלין טמאים. מ"מ גזרו והחמירו בה דילמא אתי למיכל בימי טהרתו. הילכך גם ר"ח הוה מפקיד לי' לרב להיות נזהר עכ"פ שבעה ימים בשנה. ואי הוה אפשר לי' הוה מחמיר עלי' למיכל בטהרה כולא שתא. וכדקא"ל אי אתה יכול למיכל כולה שתא בטהרה אכול וכו'. ואע"ג דבא"י גופא שרי למיכל חולין טמאים בימי טומאתו היינו רק משום דלא קאכיל אלא באקראי ועומד להטהר. משא"כ בחו"ל דהו"ל תדיר בטומאתו גזר שמא ירגיל. וכן בזב עם הארץ גזרו דשייך בי' ג"כ שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו. אבל בדידי' גופי' בא"י לא גזרו. ומ"מ מבואר דגם באכילת חולין בטומאה אפי' בחו"ל דררא דאיסורא אית בה. ולא גרע מפת עכו"ם דלית בי' איסור קבוע. אלא תלוי במנהג המקומות כמבואר בירושלמי פרק כל שעה ובטוש"ע יו"ד סי' קי"ב עיי"ש. והשתא לפ"ז שפיר כתב הראבי"ה ז"ל מזה שאפי' במקום שלא נהגו באיסור פת עכו"ם. מ"מ ראוי להזהר בו מיהת שבעה ימים בשנה כדי שלא ישכח איסורו כשיבא במקום שנוהגים בו איסור. ואפשר דס"ל להראבי"ה ז"ל דקיי"ל כמ"ד טומאת גווי' מדרבנן היא. וא"כ גם בחולין בטהרה אין בה אלא דררת איסורא דדבריהם. ודמי ממש לההיא דהתם. ועכ"פ מתבאר מזה דגם הראבי"ה ז"ל קאי בשיטת רש"י וסייעתו דאיסורא איכא באכילת אוכלין טמאין. והא דילפינן לטומאת גווי' מקרא דלא תטמאו בהם ונטמתם בם. היינו לאיסורא שאסור לטמא גופו באכילת אוכלין טמאים. וא"כ למ"ד טומאת גווי' מדאורייתא היא דס"ל דדרשא גמורה היא. אית בה אזהרת לאו דאורייתא: וכן נראה מדברי התוס' ישנים בפ"ג דכריתות י"ג ע"א בההיא דתניא התם התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה וכתבו על זה בתוס' ישנים שם וז"ל מפני הסכנה. ואפי' לר"ל דחצי שיעור מותר מה"ת מדרבנן מיהו אסור. ובמקום סכנה התירו עכ"ל עיי"ש. ודבריהם תמוהים לכאורה דהרי לפמש"כ התוס' ושאר ראשונים ז"ל שם בחולין וכ"כ התוס' בכריתות שם. והר"ש בפרק בתרא דמקואות ליכא שום איסור כלל באכילת אוכלין טמאים ואפי' לכתחילה מותר לאכלן כמה שירצה. ולא קתני התם דהתירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה. אלא לענין לאכול תרומה אח"כ עיי"ש. וא"כ מאי ענין ההיא דר"ל בח"ש לכאן. הרי באוכלין טמאין שאוכל שום איסורא ליכא כלל אפי' בכשיעור. ואפי' אכיל טובא ותרומה שהיא אוכלת אח"כ כל שלא אכלה מעיקרא כחצי פרס אוכלין טמאים לא נפסל גופה ומותרת באכילת תרומה וקדשים כמה דבעי. ולכן נראה דס"ל להתוס' ישנים כדעת רש"י בחולין שם וסייעתו ז"ל. דבאכילת אוכלין טמאים איכא איסורא דאורייתא או דרבנן מצד עצמה. אפי' אינו אוכל אח"כ תרומה וקדשים. ולפ"ז בברייתא שם מיירי באכילת אוכלין טמאים מצד עצמה אפי' לא תאכל אח"כ תרומה וקדשים. משום דבאכילת אוכלין טמאים בלבד איכא איסורא ולא התירו אלא לאכול פחות מכשיעור. ולזה הוקשה להם דלר"ל דאמר חצי שיעור מותר מדאורייתא למאי הוצרכו להתיר פחות מכשיעור מפני הסכנה. ולזה תירצו דמ"מ מדרבנן מודה ר"ל דח"ש אסור. ולא התירו אלא מפני הסכנה. וגם בעיקר הברייתא ודאי הכי משמע דמש"כ התוס' בפ"ב דחולין ושאר ראשונים שם לפרש דמיירי לענין לאכול תרומה וקדשים אח"כ. הוא דחוק טובא. דאין שום רמז בברייתא לזה כלל. ובודאי משמע דאכילה מצד עצמה הוצרכו להתיר פחות מכשיעור מפני הסכנה. וכמו שהבינו בתוס' ישנים. גם תמוה לענ"ד מאי הועילו בזה. והרי אכתי גם השתא קשה מאי איריא מפני הסכנה והא גם בלא שום סכנה נמי מותרת לאכול תרומה וקדשים אחר שאכלה פחות מכשיעור אוכלין טמאים. שהרי אין הגוף נפסל לאכילת תרומה וקדשים אלא באכילת חצי פרס ומהיכא תיתי לאסור. גם תמוה לענ"ד למסקנא דהתם. דמסיק ר"פ דהכי קתני התירו לה לעוברה פחות מכשיעור אפי' טובא מפני הסכנה. ופירשו הראשונים ז"ל שהתירו לה לאכול אפי' טובא פחות פחות מכשיעור שלא בכדי אכילת פרס כדי שלא יצטרפו יחד כדי שיעור שלם. דכל מאי דאפשר למעט באיסור ולמיעבד באופן שיהא האיסור קל יותר. אית לן למיעבד. כמו שפירשו בה"ג הלכות יוה"כ והרמב"ן ז"ל במלחמות והר"ן והרא"ש בפרק בתרא דיומא ובתורת האדם להרמב"ן ז"ל בשער הסכנה עיי"ש. והשתא קשה מאי איריא מפני הסכנה. אפי' בלא שום סכנה נמי תשתרי. דכיון דבאכילת אוכלין טמאין ליכא שום דררא דאיסורא מצד עצמה לדעת התוס' וסייעתם. וגם באכילת תרומה וקדשים דאכיל אח"כ נמי ליכא שום חשש איסור. מאחר שלא אכל שיעור שלם בכדי אכילת פרס ולא נפסל גופו כלל. מהיכא תיתי לאסור אפי' לאדם בריא לגמרי שאין מקום לחשש סכנה כלל. אלא ודאי מוכרח מזה דאכילת אוכלין טמאין איסור מצד עצמו הוא. ולא התירוהו אלא מפני הסכנה פחות פחות מכשיעור. וליכא למימר דהא דקתני התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור. היינו לומר דאחר שאכלה אוכלין טמאין כשיעור חצי פרס התירו לה לאכול תרומה או קדשים פחות פחות מכשיעור אע"פ שנפסל גופה. דמלבד דאכתי העיקר חסר. שלא נזכר בברייתא כלל שאכלה חצי פרס אוכלין טמאין. ועוד דקאי באוכלין טמאים ונקט פחות מכשיעור סתם. ולא קתני פחות מכשיעור תרומה או קדשים. כאילו עד השתא נמי בתרומה וקדשים מיירי. ועוד דקסתים וקתני פחות מכשיעור. דמשמע ודאי דאשיעור דלעיל מיני' קאי. דהיינו חצי פרס. והרי תרומה וקדשים שיעורן בכזית. ועוד דאכתי גם לפ"ז קשה במאי דקתני בסיפא דההיא ברייתא. התירו לה למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור עיי"ש. וקשה מאי קמ"ל דהתירו. והרי אפי' גדול מותר לשתות חלב טמא כמה דבעי אע"ג דנטמא גופו בהכי. לשיטת התוס' וסייעתם. וכ"ש כאן בתינוק יונק. וגם אין גופו נפסל בהכי וכדקתני ובנה טהור. ולכן לענ"ד ודאי מהך ברייתא ראי' מכרעת לדעת רש"י בחולין וסייעתו ז"ל דאיכא איסור מצד עצמו באכילת ושתיית אוכלין ומשקין טמאין. ואפי' אינו אוכל אח"כ תרומה וקדשים. ודברי הראשונים ז"ל שדחו ראי' זו צ"ע אצלי טובא: איברא דראיתי לרגמ"ה ז"ל הובא בש"מ לכריתות שם שפירש ברייתא זו דקתני התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה. לענין אכילה ביוה"כ. וז"ל התירו לה לעוברה שהריחה ביוה"כ לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה שלא תפיל וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפי הנראה קאי ג"כ בשיטת התוס' וסייעתם דבאכילת אוכלין טמאים מצד עצמה ליכא שום איסור. אלא דנפסל גופו מלאכול אח"כ תרומה וקדשים. ולא ניחא לי' לפרש הברייתא כדפירשו התוס' והר"ש ז"ל מטעם שביארנו. ולכן מוקי לה באוכלין טהורין ולענין איסור אכילה דיוה"כ. אמנם לענ"ד לא לחנם נדו הראשונים ז"ל הבאים אחריו מפירושו זה שהוא תמוה מאוד. דיוה"כ מאן דכר שמי' התם. והרי כל הברייתא באוכלין טמאין הוא דמיירי. ומאי ענין יוה"כ לכאן. ובודאי לא הו"ל לתנא למסתם אלא לפרש. אם איתא דבהך בבא בדינא דעינוי יוה"כ הוא דקעסיק. והבה"ג בהלכות יוה"כ ושאר ראשונים ז"ל שהבאתי לעיל. שהביאו מהך ברייתא לענין עינוי דיוה"כ. לא הביאוה אלא כדי ללמוד מינה גם לענין דינא דעינוי דיוה"כ מכח כ"ש. אבל ודאי הך ברייתא גופא לא יתכן לפרש אלא לענין איסור אוכלין טמאין. דדבר הלמד מענינו הוא דלא מיירי בהכי כלל. וכדעת כל שאר ראשונים ז"ל. ועוד דעיקר הך ברייתא שנויה בתוספתא דמקוואות פ"ח ואין המקום שם להלכות יוה"כ. באופן דודאי מההיא ברייתא ראי' מוכרחת לשיטת רש"י בפ"ב דחולין וסייעתו. וגם הראי' שהביא רש"י בחולין שם מדקאמר התם ספינן לי' מידי דפסיל לי' לגופי' עיי"ש. ודאי ראי' נכונה היא. דמלישנא דפריך ספינן לי' מידי דפסיל לי' לגופי'. ודאי משמע דבפסול הגוף מצד עצמו איכא איסורא. ולא משום שאוכל תרומה אח"כ. וכדפירש"י שם. ודברי התוס' ושאר ראשונים ז"ל שם שדחו ראי' זו דחוקים מאוד. וכבר הרגיש רש"י ז"ל גופי' בפירושם ולא ניחא לי'. כמבואר בפירש"י שם עיי"ש. ואף דלפי גירסא אחריתא שהביאו שם לא מוכח מידי. ואדרבה איפכא מוכח. מ"מ לפי הגירסא שלפנינו שהיא גירסת רש"י. ודאי שפיר הוכיח רש"י שם כשיטתו. וכל עיקר שהוכרחו התוס' וסייעתם ז"ל ליכנס בפרצה דחוקה זו אינו אלא משום שהוקשה להם ממה שלא הוזהרו ישראל על הטומאה. ואפי' הכהנים לא הוזהרו אלא על טומאת מת. אבל כבר כתבנו שדבריהם תמוהים מאוד בזה לענ"ד. דאין ענין לטומאת מגע ושאר טומאות שמבחוץ. לפסול הגוף שע"י אכילה וכמו שביארנו. וזו היא דעת רש"י וסייעתו ז"ל: ועוד נראה להביא ראי' לשיטתם מסוגיא דפ"ב דחולין ל"ג ע"א דתנן התם השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרין ונאכלין בידים מסואבות לפי שלא הוכשרו. ודייקינן עלה בגמרא טעמא דלא יצא מהן דם. הא יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות. אמאי ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין. ושקיל וטרי בה התם עד דמוקי לה במסקנא בחולין שנעשו על טהרת הקודש עיי"ש. ומבואר מזה דכל שקבלו טומאה אסור לאכלן אפי' בחולין. וכדקאמר שאם יצא מהן דם והוכשרו וקבלו טומאה מן הידים אין נאכלין. ואע"ג דלפי מאי דמוקי לה בחולין שנעשו על טהרת הקודש אפשר לומר דלעולם ליכא איסור באכילתן. אלא דכיון שהוא רגיל לאכול חולין שלו על טהרת הקודש. לזה קאמר שלא יאכלם בידים מסואבות משום שיטמאו. אבל אי אכיל להו ודאי איכא למימר דלאו איסורא קעביד. ושרי אפי' לכתחילה. מ"מ אכתי קשה לפי מאי דס"ד מעיקרא דבחולין גמורין קמיירי. אמאי לא פריך אלא משום דאין שני עושה שלישי בחולין. תיפוק לי' דאפי' אי שני עושה שלישי בחולין אכתי אמאי אין נאכלין. כיון דליכא שום איסורא באכילת חולין טמאים. ועוד קשה למאי דמוקי לה התם ר"פ בידים תחילות ורשב"א היא וכו'. דנהי דלרשב"א הו"ל הנך ידים ראשון ועושין שני בחולין. מ"מ אכתי אמאי אין נאכלין בידים מסואבות. אם איתא דליכא שום איסור באכילת אוכלין טמאין. דהא לפי הך אוקימתא בחולין גמורין מיתוקמא. וכן קשה נמי במאי דפריך התם ולוקמה כר"ע דאמר שני עושה שלישי בחולין עיי"ש. אלא ודאי מוכרח מזה דאיסורא איכא באכילת אוכלין טמאין. וכבר ראיתי להתוס' בפרק בתרא דפסחים קט"ו ע"א בד"ה כל שטיבולו וכו'. שרמזו לראי' זו בקצרה להוכיח מינה דאסור לטהור לאכול חולין טמאים. שכתבו שם וז"ל ונראה דנטילה דהכא וכו' משום שלא יטמא המשקין להיות תחילה ויהי' אסור לשתותן ולפסול גופו. כדתנן בפ"ב דחולין השוחט ולא יצא מהן דם וכו'. הא יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתם פשוטה להוכיח משם דאיכא איסורא לטהור באכילת חולין טמאים הפוסלין את גופו. והרש"א ז"ל לחנם תמה על דברי התוס' שם עיי"ש. וכבר השיגו עליו קצת אחרונים ז"ל והדברים פשוטים. ולפ"ז מבואר דהתוס' בפסחים שם הסכימו בזה לשיטת רש"י בחולין שם. וראיתי להרדב"ז ז"ל בתשובותיו ח"ד סי' ע"ח דאחר שהאריך בדין דבר שטיבולו במשקה והביא דברי התוס' דפסחים שם. כתב וז"ל ולא נאמרו דברים הללו אלא למי שרוצה לאכול חולין בטהרה. שנפסל גופו במים שנגע בהן בידים מסואבות. ואפי' להושיט אצבעו לתוך המשקה למוץ אצבעו אסור לו בלא נטילה. אע"פ שלא נפסל גופו אלא בשיעור רביעית. מ"מ אין ראוי שיטמא עצמו בפחות מרביעית. דדמי לכל איסורין שבתורה דאין לוקין עליהן אלא בכשיעור. וחצי שיעור אסור מן התורה לר"י ומדרבנן לר"ל. לענין טומאה נמי אין ראוי לו לשתות משקין טמאים אפי' בפחות מכשיעור עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל דליכא איסור לפסול גופו אלא למי שאוכל חולין בטהרה וההיא דכל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. לא מיירי אלא במי שקיבל עליו לאכול חולין בטהרה. אבל דבריו ז"ל נפלאים בעיני. חדא דר"א אמר רבי אושעיא בסוגיא דפסחים שם דינא סתמא קאמר לכל אדם. דכל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. והיכי ניקום ונימא דהיינו דוקא למאן דקאכיל חולין בטהרה. ועוד דהא להתוס' ושאר כל הראשונים ז"ל בפ"ב דחולין שם וכן להרמב"ם ז"ל סוף הלכות טומאת אוכלין דס"ל דליכא שום איסור מלפסול גופו באכילת אוכלין טמאים. הרי אפי' בכהן ונזיר ס"ל הכי. וכמבואר להדיא בדבריהם שם עיי"ש. ולא עדיף מי שרוצה לאכול חולין בטהרה מכהן שאכילתו תמיד בתרומה ובקדשים. ואם בכהן ס"ל דליכא איסורא בהכי. כ"ש במי שרוצה לאכול חולין בטהרה מרצונו. ורשות הוא אצלו ובדעתו תליא מילתא. גם כל סוגיא דפסחים שם משמע בהדיא דבכל אדם מיירי. וכן מוכרח מדברי התוס' שם. וכן ההיא דברכות בסדר הסיבה שהביאו התוס' שם. ופירשוה מטעם דאסור לפסול גופו. משמע ודאי דבכל אדם מיירי עיי"ש. ואין שום חילוק בין חולין שנעשו על טהרת הקודש לחולין גמורין אלא לענין קבלת טומאה. דבחולין דעלמא אין שני עושה שלישי. משא"כ בחולין שנעשו על טה"ק. אבל לענין איסור לפסול גופו אין מקום לחלק בזה כלל. ואין בזה שום גמגום אם דברי התוס' בפסחים אינם מסכימים עם דברי התוס' בחולין ובכריתות כידוע. ואין כדאי להאריך בזה. ועכ"פ מתבאר דכולה סוגיא דפ"ב דחולין שם מוכחת כדעת רש"י וסייעתו ז"ל דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאין בימי טהרתו. וזו היא ג"כ הוכחת התוס' בפסחים שם: וראיתי להרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות טומאת אוכלין ה"ח ובסמ"ג עשין רמ"ו שכתבו להוכיח דליכא איסורא באכילת אוכלין טמאין ושתיית משקין טמאין. מדגלי קרא בקדשים דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מכלל דחולין טמאים מותרים עיי"ש. ומדשבקו להוכחות שאר ראשונים ז"ל שהבאתי לעיל. אע"ג דהרמב"ם והסמ"ג גופייהו כתבו שם לקמן בסמוך דאפי' כהנים ונזירים מותרין לכתחילה ליטמאות במגע כל הטומאות חוץ מטומאת מת עיי"ש. נראה דס"ל דאין מזה הכרע. וכמו שביארנו לעיל. ואמנם גם בראי' זו של הרמב"ם והסמ"ג תמיהני. דהרי לפי מה שנראה מסוגיין דפרק בתרא דיומא דלמסקנא אין טומאת גוויי' אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. א"כ פשיטא דאין מקום כלל לומר דאסור לאכול אוכלין טמאין אלא מדרבנן משום דנפסל גופו מדרבנן לאכילת תרומה וקדשים. אבל מדאורייתא מהיכא תיתי ליאסר. כיון דמדאורייתא אין גופו נפסל כלל ומותר מיד באכילת תרומה וקדשים. וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל גופי' בפ"ח מהלכות אבות הטומאה ובסמ"ג שם. ואין צריך ראי' אלא לענין שלא לומר דעכ"פ מדרבנן איכא איסורא בהכי שלא לאכול ולשתות אוכלין ומשקין טמאים. וא"כ מאי ראי' הביאו מדאיצטריך קרא לאסור קדשים טמאים. ודאי מדאורייתא שרי. כיון שאין גופו נפסל ואין צריך ראי' לזה. אבל מדרבנן אכתי אפשר לומר דאסור כיון דמדרבנן מיהת נפסל גופו לאכילת תרומה וקדשים: איברא דקצת אפשר לומר משום דאם אית' דלמאי דמסקינן דטומאת גוויי' דרבנן איכא מיהת איסורא דרבנן באכילת אוכלין טמאין. א"כ ממילא לפי מאי דס"ל מעיקרא דטומאת גווי' דאורייתא איכא איסורא דאורייתא בהכי. וא"כ קשה למאי דס"ל מעיקרא דטומאת גווי' דאורייתא. למה לי דכתב קרא בקדשים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. תיפוק לי' דאפי' בשר חולין שנטמא נמי אסור ומוזהר עלה בלאו דלא תטמאו בהם. אלא ודאי ע"כ צ"ל דלא הוה בעי למימר מעיקרא אלא דטומאת גווי' דאורייתא לענין שגופו נפסל מאכילת תרומה וקדשים עד שיטבול. אבל איסורא ליכא בהכי. ומותר לכתחילה לאכול ולשתות אוכלין ומשקין טמאים. ובלבד שלא יאכל תרומה וקדשים עד שיטבול. וממילא נשמע מזה דגם למ"ד דטומאת גווי' דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. היינו דוקא לענין ליפסל גופו מאכילת תרומה וקדשים. אבל איסורא לכתחילה ליכא באכילת אוכלין טמאים. אלא דהדברים רחוקים בכוונת הרמב"ם והסמ"ג. דודאי משמע מדבריהם דהוכחתם היא גם לפי האמת. ולכן נראה דכוונתם היא להוכיח עיקר מילתא. דמאי טעמא קאמרינן דטומאת גווי' אינה אלא מדרבנן. וגם ליכא במילתא שום איסורא לכתחילה. ומנ"ל לאפוקי לקרא מפשטי'. ולא נימא דלא תטמאו בהם אזהרה גמורה היא שלא לטמאות גופו באכילת ושתיית אוכלין ומשקין טמאים. ולזה הוכיחו הרמב"ם והסמ"ג דע"כ מוכח הכי מדגלי קרא גבי קדשים טמאים אזהרה שלא לאכול. מכלל דחולין טמאים שרי. ומהתם הוא דשמעינן דקרא דלא תטמאו בהם לא לאזהרת אוכלין טמאין אתי. אלא דקרא דונטמתם בם למאי דס"ל מעיקרא דטומאת גווי' דאורייתא אתי ללמדנו שנטמא הגוף ונפסל באכילת ושתיית אוכלין ומשקין טמאים מלאכול תרומה וקדשים. ולמאי דמסיק דטומאת גוויי' דרבנן ס"ל דאפי' פסול הגוף ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן באכילת אוכלין טמאים. משום דס"ל דכיון דמקרא דוהבשר אשר יגע וגו' מוכרח דליכא אזהרה באכילת אוכלין טמאין דחולין. ממילא מוכח דלא מיירי בהו קרא כלל. ולא קאי קרא דלא תטמאו בהם אלא לאכילת השרצים להוסיף בהן לאו מצד איסורן ולא משום טומאתן. דאם איתא דמיירי בהו קרא לענין פסול הגוף. הו"ל לומר דאזהרה נמי איכא בהכי. דהא אזהרת לאו כתיב בהך קרא. וכיון דגלי לן קרא דוהבשר אשר יגע וגו' דלאו דלא תטמאו בהם לא קאי על פסול הגוף ממיל' גם עיקר פסול הגוף אין לנו מקרא ולא איירי בי' קרא כלל. כן נראה בביאור דברי הרמב"ם והסמ"ג בזה: אלא דמ"מ עיקר הוכחתם זו תמיהא לי. דהרי אפי' אם נימא דאיכא אזהרת לאו באכילת אוכלין טמאים. מ"מ הרי ודאי לא שייכא אזהרה זו אלא לטהורים משום פסול גופן. אבל לטמאים. דגם בלא"ה לדידהו חולין טמאים כטהורין אצלן. שהרי בלא"ה אידחי גופן מאכילת תרומה וקדשים. ואין אכילת אוכלין טמאין מוספת בהן שום פסול בגופן. פשיטא דמותרים הם באוכלין טמאים כבטהורים. וא"כ לעולם אימא לך דאיכא בטהורים אזהרת לאו באכילת אוכלין טמאים מקרא דולא תטמאו בהם. וקרא דוהבשר אשר יגע וגו' דכתיב בקדשים טמאים. איצטריך להזהיר לטמאים. דבחולין טמאים לא הזהיר הכתוב דלא תטמאו בהם אלא לטהורים. וכדמשמע קרא. דלא תטמאו בהם ונטמתם בם כתיב. דמשמע דעכשיו הוא שנטמא באכילתו. הא מעיקרא טהור הוה. אבל קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. על טמאים נמי קאי. משום דבקדשים טמאים לא משום פסול הגוף קא מזהיר קרא. אלא על האכילה מצד עצמה הזהיר הכתוב. והילכך ל"ש טהור ול"ש טמא בכלל אזהרה זו. איברא דלרבנן דס"ל בפרק גיד הנשה ק"א ע"א דבין קודש טמא ובין קודש טהור חייבין עליו כרת משום אוכל קדשים בטומאת הגוף. אפשר לומר קצת דלא מוקמינן בלאוי יתירי. היכא דאיכא למידרש ולאוקמי לקרא בטהור. ואיצטריך קרא לאשמעינן דחולין טמאים מותרים לטהור. אבל להזהיר לטמא לא צריך קרא. דבלא"ה מוזהר עליו משום טומאת גופו. אבל לריה"ג דס"ל התם דטמא שאכל את הקודש טמא פטור משום לאו דטומאת הגוף בשנטמא בשר ואח"כ נטמא הגוף. א"כ לדידי' גם להזהיר לטמא איצטריך קרא. וא"כ לדידי' הדק"ל דילמא לעולם קרא דלא תטמאו בהם לאזהרת חולין טמאים אתי. וטומאת גוויי' דאורייתא. ומ"מ איצטריך קרא דוהבשר אשר יגע וגו' בקדשים טמאים להזהיר על הטמאים שאינם מוזהרים על אוכלין של חולין טמאים. ונפק"מ להיכא דנטמא הוא אחר שנטמא הבשר. דלא מיחייב אלא משום טומאת בשר. ועוד דגם לרבנן אכתי קשה. דהרי גם השתא דמוקמינן קרא להזהיר על הטהור. הו"ל לאו דלא תטמאו בהם לאו יתירא באכילת שרצים וכמשכ"ל. וכיון דסוף סוף חד מהנך לאוי מיתוקים בלאו יתירא. אית לן לאוקמי לאו דלא תטמאו בהם לאזהרת פסול גווי'. ולאו דוהבשר אשר יגע וגו' איצטריך לאזהרת טמא. ולעבור עליו בשני לאוין. משום טומאת הגוף וטומאת בשר. או אפי' לטהור ולעבור עלה בשני לאוין. בלאו דאל תטמאו בהם ובלאו דוהבשר אשר יגע וגו'. משום דכל דאיכא למידרש לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן. ומיהו לזה אפשר לומר דכי מוקמינן לאו דוהבשר אשר יגע וגו' בטהור. לא נצטרך לאוקמי לאו דלא תטמאו בהם ללאו יתירא בשרצים משום דאיכא למידרשי' לכדדרשינן בספרא פרשת שמיני פי"ב דתניא התם אל תשקצו את נפשותיכם וגו' יכול יטמאו טומאה חמורה ת"ל ולא תטמאו בהם. יכול לא יהיו פוסלים את הגוף ת"ל ונטמתם בם וכו' עיי"ש: אלא דלכאורה נראה דהך דרשא אסמכתא בעלמא על הך קרא. שהרי כבר מידריש הך מילתא גופא בספרא לעיל ריש פרשתא ה' מקרא אחרינא. מדכתיב אלה הטמאים לכם בכל השרץ אין לך אלא אלה. דקתני התם וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר וגו' אלה הטמאים לכם בכל השרץ מה ת"ל. לפי שנאמר לא תטמאו ונטמתם בם. שומע אני טומאת הגוויות וטומאת הקדושות. ת"ל החולד והעכבר וגו' טמאים. יכול יהיו אלו מטמאים אדם וכלים ואלו יהיו מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם. ת"ל אלה אין לך אלא אלה. או אינו מוציא אלא אלו שלא היו בענין הפרט וכו'. ת"ל אלה הטמאים לכם בכל השרץ אין לך מטמא בשרץ אלא אלו בלבד עיי"ש. ופירש בק"א שם וז"ל לפי שנאמר בסוף הפרשה ולא תטמאו בהם וגו' רישא דקרא אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ. ובזה כלל כל מיני השרץ ואמר ונטמתם בם שומע אני שכולם מטמאים טומאת הגוויות שהוא טומאת הגוף. שאם נגע אדם בנבלתם יהי' טמא. והקדושות אם נגע קודש בנבלתם יהא טמא וכו'. ת"ל הטמאים. לומר דחולד ועכבר וצב אשר זכר הם הטמאים ולא אחרים. למעט שאר השרצים וכו' אלה הטמאים בכל השרץ שירצה שמכל השרצים אין לך טמא אלא אלו בלבד עכ"ל. ושם הביא פי' אחר לרבינו נסים ז"ל ודחאו עיי"ש בדבריו. וראיתי בזית רענן שהביא פי' הק"א וכתב דבערוך ערך טמא הביא כפי' רבינו נסים ז"ל. והוא ז"ל כתב על זה. וז"ל ואני תמה על כל הגאונים ז"ל הנ"ל שהרי תלמוד ערוך הוא בפרק בתרא דיומא פ' ע"ב. והכי פירושא שומע אני טומאת גוויות. כגון שאכל אוכלים טמאים ונטמא גופו או טומאת הקדשים. כגון מעלות שעשו רז"ל בהקדש. כדאי' ספ"ב דחגיגה וכל הני אסמכינהו רבנן אקרא דלא תטמאו בהם. וא"כ ה"א דאסורין מדאורייתא. ת"ל החולד והעכבר. דוקא אם נגע באלו טמא מדאורייתא. ועל זה קאמר יכול יהיו אלו וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים אצלי דהרי הערוך גופי' שם בסמוך מיד לקמן הביא סוגיא זו דיומא עיי"ש. וא"כ ודאי לא נעלמה ממנו סוגיא זו. אלא שלא נראה לו לפרש בזה ברייתא דספרא שם. ובאמת דלא יתכן פירושו זה כלל. דלפ"ז מאי קמדייק מדכתיב החולד והעכבר וגו'. ומאן לימא לן דחולד ועכבר גופייהו לא מטמאי טומאת גווי' באכילתן מדאורייתא מלבד מאי דמטמאים במגע. ואין לומר דהכי קאמר החולד והעכבר וגו' הוא דמטמאים. אבל שאר שרצים אינם מטמאים כלל אפי' טומאת גווי'. דא"כ עכצ"ל דשמונה שרצים מיהת מטמאים טומאת גוויי'. דאל"כ לא שייך למעט מינייהו שאר שרצים מטומאת גוויי'. והרי ודאי למאי דמסיק דטומאת גוויי' לאו דאורייתא. משמע דליכא שום טומאת גוויי' מדאורייתא חוץ מטומאת נבלת עוף טהור בבית הבליעה. ואין זה ענין לטומאת גווי' כמשכ"ל. ומיהו לזה הי' אפשר לומר קצת דהכי קאמר. דמקרא דלא תטמאו בהם איכא למידרש טומאת גווייות. והך קרא בשאר שרצים מיירי. ושוב הוה ילפינן מינייהו בק"ו לשמונה שרצים דכיון שמטמאים במגע כ"ש שמטמאים טומאת גוויי'. דשאר שרצים אע"פ שאין מטמאים במגע מטמאים טומאת גוויי'. שמונה שרצים שמטמאים במגע לא כ"ש. ולזה קאמר ת"ל החולד והעכבר וגו' אלה הטמאים וגו'. אין לך טומאה אלא בהם אבל שאר שרצים אין בהם טומאה כלל ואפי' טומאת גוויי'. וכיון שכן שוב ממילא גם שמונה שרצים לא מטמאי טומאת גוויי'. דמהיכא תיתי. אלא דבלא"ה יש לתמוה לפירושו דא"כ מאי האי דקתני התם. יכול יהיו אלו מטמאים אדם וכלים ואלו יהיו מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם. ת"ל אלה דמשמע מזה לפי פי' הז"ר דלא ממעט טומאת גוויי' אלא לענין שלא יטמא אדם וכלים. אבל מ"מ נפסלה גווייתו מלאכול תרומה וקדשים. והרי בסוגיא דפרק בתרא דיומא שם מבואר דלא מיפסלא גווייתו מדאורייתא כלל. אפי' לאכילת תרומה וקדשים. דאילו לטמא אדם וכלים. או אפי' אוכלין ומשקין. ליכא למ"ד התם כלל שיהי' מדאורייתא. ופשיטא דאפי' אוכלין לא מטמא אלא מגזרת י"ח דבר. כמבואר בפ"ק דשבת עיי"ש. וגם המשך כל לישנא דברייתא לא משמע כפירושו. ואין ספק דהעיקר כפי' הק"א: וראיתי להרמב"ם ז"ל סופ"ד מהלכות אבות הטומאה שכתב וז"ל שאר שקצים ורמשים כולן. כגון הצפרדע והנחש והעקרב וכיו"ב. אע"פ שהן אסורים באכילה. הרי הם טהורים מכלום. ואפי' כאוכלין טמאים אינם וכו' עכ"ל. ובכ"מ שם לא הראה מקורו עיי"ש. ולענ"ד יש לתמוה על דבריו דכיון דאפי' טומאת אוכלין לא מטמאו. א"כ ע"כ גם פסול גווי' לא שייך בהו כלל. שהרי עיקר טעמא דפסול גווי' ביאר הרמב"ם ז"ל גופי' בפ"ח מהלכות אבות הטומאה ה"י דהיינו משום דגזרו שמא יאכל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה לפומי'. ויטמאו המשקין באוכלין שבפיו. או שישתה משקין טמאין ובעודן בפיו יאכל אוכל דתרומה. ויטמאו במשקין שבפיו. ונמצא אוכל תרומה טמאה האסורה מן התורה עיי"ש. והוא מסוגיא דגמרא בפ"ק דשבת י"ד ע"א עיי"ש. וא"כ כיון דשאר כל השרצים חוץ משמונה אין מטמאין כלל אפי' כאוכלין טמאים. לא שייכא בהו גזירה זו כלל. דהרי אפי' נגעו בהן תרומה וקדשים לא יטמאו. ולאו בכלל אוכלין טמאים הן כלל. והדבר תמוה דהרי בהדיא בברייתא שם קתני דפוסלין את הגווי'. וע"כ מוכרח מזה דמטמאין מיהת טומאת אוכלין. ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב דאפי' טומאת אוכלין לא מטמאי. ומיהו אפשר לומר דס"ל להרמב"ם דהך תנא ס"ל דטומאת גוויי' דאורייתא. ולא משום גזירת תרומה טמאה היא. והרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דפסק דטומאת גווי' דרבנן. כמסקנת סוגיא דפרק בתרא דיומא. ואין ה"נ דלפ"ז בשאר שרצים אפי' טומאת גוויי' לא גזרו בהו. ואע"ג דבסוגיא דיומא שם מסמיך טומאת גוויי' אקרא דלא תטמאו בהם וגו' דמיירי בשאר שרצים. אפשר לומר דלמסקנא דמסיק דטומאת גווי' דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. מוקי לי' לאסמכתא לשמונה שרצים. אף דודאי עיקר הך קרא לאו בשמונה שרצים מיירי. וכדנקטי' נמי בברייתא דספרא שם. ועי' בסה"מ להרמב"ם לאוין קע"ט ובחבורו הגדול בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות עיי"ש. מ"מ כיון דאינו אלא דרך אסמכתא בעלמא. אין בזה קושיא כ"כ אם מוקים לי' לשמונה שרצים ולשאר אוכלין טמאים. אבל בברייתא דספרא שם ע"כ א"א לומר כן. דהרי קתני התם יכול יטמא טומאה חמורה ת"ל ולא תטמאו. יכול לא יפסלו את הגוף. ת"ל ונטמתם בם. הרי דמוקים לי' בשאר שרצים. דאילו שמונה שרצים ודאי מטמאים טומאה חמורה אדם וכלים. ואפי' הכי קתני דפוסלים את הגוף. וע"כ אין לנו אלא לומר לדעת הרמב"ם דס"ל להאי תנא דפסול גווי' דאורייתא כדכתיבנא. ור"פ דאמר פסול גווי' לאו דאורייתא צ"ל דלא שמיעא לי' הך ברייתא. ובלא"ה עכצ"ל כן. דהרי ר"פ דריש מנפשי' הך דרשא ולא מייתי לה מברייתא דספרא. אלא ודאי ברייתא לא שמיעא לי'. וכיו"ב אשכחן בכמה דוכתי בתלמודין כנודע. ועי' מש"כ הרמב"ן ז"ל בחולין ע"ד ע"א: וראיתי להתוס' בכריתות י"ב ע"ב דתנן התם אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין נפסל גופו. וכתבו עלה בתוס' שם אית ספרים דגרסי שקצים ובטמאים מיירי עיי"ש. והדבר מבואר דכוונתם לומר דמיירי מתניתין בשמונה שרצים שמטמאים. אבל שאר שרצים כי היכי דלא מטמאו במגע הכי נמי לא פסלי הגוף באכילתן. וזהו כדעת הרמב"ם ז"ל שהבאתי. והוא תמוה לכאורה מסוגיא דיומא ומברייתא דספרא. ועכצ"ל דס"ל ג"כ כדכתיבנא. דהך תנא דספרא ס"ל טומאת גוויי' דאורייתא. וכן משמע מדקתני תו בספרא שם פ"ז. כל הנוגע בהם יטמא עד ערב. אין האוכל אוכלין טמאים ולא השותה משקים טמאים מטמאים טומאת ערב עיי"ש. ומדקא ממעט להו רק מטומאת ערב. משמע בהדיא דעיקר טומאת גוויי' דאורייתא לענין דנפסל גופו לאכילת תרומה וקדשים עד שיטבול. אלא דלא בעי הערב שמש ובטבילה לחוד סגי לי'. איברא דראיתי להראב"ד ז"ל בפירושו לספרא שם שכתב דבאמת היינו טעמא דלא בעי הערב שמש משום דטומאת גוויי' אינה אלא מדרבנן עיי"ש. אבל קשה דלפ"ז אמאי ממעט לה מדכתיב בנוגע עד הערב לענין שאינו טעון הערב שמש. כיון דאפי' טבילה לא בעי מדאורייתא כלל. והכי הו"ל לומר כל הנוגע בהם יטמא. ולא האוכל אוכלין טמאין מיטמא. אלא ודאי עכצ"ל כדכתיבנא. דהך תנא ס"ל טומאת גווי' דאוריית' היא. ולא מיעטי' אלא מטומאת ערב. אבל טבילה ודאי בעי מדאורייתא. וצריך לומר לדעת הראב"ד ז"ל ע"כ דס"ל דהך קרא אסמכתא בעלמא. אלא דצ"ע דבלא"ה עכצ"ל דס"ל לתנא דספרא דטומאת גווי' מדאורייתא היא כמשכ"ל. ואין להאריך בזה. ועכ"פ מתבאר דהעיקר כמו שפירש בק"א. וא"כ כבר נפק"ל למעט שאר שרצים מטומאת מגע מקרא אחרינא. וע"כ קרא דלא תטמאו בהם. אם לא נימא דאתי ללאו דטומאת גווי'. ע"כ לא איצטריך אלא ללאו יתירא לאכילת שרצים. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דטפי הו"ל למימר דאתי ללאו לפסול גוויי'. וקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל איצטריך לעבור עליו בשני לאוין. ובטמאים משום לאו דטומאת הגוף ולאו דטומאת בשר. ובטהורים משום לאו דלא תטמאו בהם ומשום לאו דקדשים טמאים. ואין ראי' של הרמב"ם והסמ"ג מכרעת כלל: עוד יש לתמוה דבלא"ה בפשיטות אין שום ראי' מזה. דכיון דקרא דוהבשר אשר יגע וגו' בקדשים כתיב. דאיכא בהו עשה דאכילת קדשים. אי לאו דגלי קרא ה"א דאתי עשה דאכילת קדשים ודחי לאו דלא תטמאו בהם דכתיב בחולין טמאים. דל"ת שחוץ למקדש נדחה מקמי עשה דבמקדש. כמש"כ בט"א ר"ה כ"ח ע"א עיי"ש. ובזבחים פרק דם חטאת צ"ז ע"ב על הא דתניא יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל וכו'. פרכינן וניתי עשה ולידחי ל"ת. ומשני אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש. וא"כ כאן דלא שייך לא שינויא דרבא ולא שינויא דר"א שפיר איכא למימר דאתי עשה ודחי ל"ת דלא תטמאו בהם. אי לאו דגלי קרא דוהבשר אשר יגע וגו' דכתיב בקדשים. ולעולם אימא לך דאיכא לאו דאורייתא באכילת אוכלין טמאים. וטפי הו"ל להביא ראי' מדאיצטריך קרא למיכתב לאו במעשר שני שלא לאכלו בטומאה. דכתיב לא בערתי ממנו בטמא. מכלל דאוכלין טמאים דחולין שרי באכילה. והתם ליכא למימר דאיצטריך קרא דלא נימא אתי עשה דאכילת מע"ש ודחי ל"ת דלא תטמאו בם. דהתם אפשר לפדותו. דקיי"ל דמע"ש שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים. וא"כ אפשר לאכלו בטהרה. ובכה"ג לא אמרינן עשה דחי ל"ת. ולמה לי קרא דלא בערתי ממנו בטמא. אלא ודאי מוכח דליכא איסור דאורייתא באכילת אוכלין טמאים. והנה בפ"ב דפסחים כ"ד ע"א אמרינן אלא אמר ר"פ מהכא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דנפקא בק"ו ממעשר הקל ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא בשר קודש חמור לא כ"ש. מה ת"ל לא יאכל. אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל איסורין שבתורה עיי"ש. ולפמש"כ קשה לכאורה דמאי ראי' מייתי ממע"ש לבשר קודש. דילמא שאני התם דאפשר לקיים לאכלו בטהרה ע"י פדיון משא"כ בבשר קודש דאי לאו דגלי קרא הי' מקום לומר אתי עשה ודחי ל"ת. מיהו לזה י"ל דכיון דאליבא דר"פ קיימינן הרי ר"פ לטעמי' אזיל דאמר בפרק בתרא דיומא שם דפסול גוויי' לאו דאורייתא. ולדידי' ליכא שום איסור באכילת חולין טמאים. רק במעשר וקדשים לחומר קדושתן הוא שהחמירה תורה שתהי' אכילתן בטהרה. ולהכי שפיר יליף בק"ו בשר קודש חמור ממעשר הקל. איברא דאכתי קשה דמאי ק"ו הוא. דהא אפשר לומר דמעשר כיון דאית לי' פדיון ויש לו תקנה לאכלו בטהרה הקפיד עליו הכתוב שלא לאכלו אלא בטהרה. משא"כ בשר קודש דלית לי' פדיון ותתבטל לגמרי מצות אכילתן אם לא יאכלנו. אפשר דלא אסר הכתוב לאכלו בטומאה. ודוחק לומר דראי' זו דר"פ אזדא אליבא דרבי יהודא דאמר בפ"ג דמע"ש דהלקוח בכסף מעשר אין לו פדיון עיי"ש. ונימא דקרא דלא בערתי ממנו בטמא ודאי בלקוח בכסף מע"ש נמי מיירי. ושפיר מייתי מיני' ראי' לבשר קודש בק"ו ואכמ"ל בזה. ומ"מ קשה דטפי הו"ל להרמב"ם והסמ"ג להביא ראייתם מקרא דלא בערתי ממנו בטמא. מיהו נראה דמשם אין הכרע. משום דבהך קרא איצטריך נמי לאיסור הדלקה דהו"ל ג"כ בכלל לאו זה. כמבואר בפ"ב דשבת כ"ה ע"א וביבמות פרק הערל ע"ג ע"ב וגם איצטריך נמי לאיסור אכילה בטומאת הגוף וכמבואר בברייתא בפרק הערל שם ובפרק בתרא דמכות י"ט ע"ב עיי"ש. וגם בלא"ה עיקר קרא דלא בערתי ממנו בטמא לא לאזהרת לאו כתיב דלענין וידוי הוא דכתיב. אלא דממילא נשמע מיני' לאו. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בסה"מ שורש שמיני. והוא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל והבה"ג וסייעתם ז"ל. וא"כ אע"ג דודאי שמעינן מיני' לאו לאכילת מע"ש בטומאה. מ"מ ליכא למידק מיני' דאוכלין טמאים דחולין שרי באכילה. דלעולם אימא דגם אוכלין טמאין דחולין איכא בהו אזהרת לאו שלא לאוכלן. אלא דמ"מ לא הצריך הכתוב להתוודות אלא משום האזהרה האמורה במע"ש גופי' מצד עצמו: אלא דמ"מ הא ודאי קשה על דברי הרמב"ם והסמ"ג. דגם מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ליכא שום הכרע כמו שנתבאר. ואדרבה משם יש להביא ראי' לכאורה איפכא. דיש איסור לאו גם באכילת אוכלין טמאים דחולין. ע"פ מאי דקשה לכאורה דמקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל נגמור בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת. דאע"ג דודאי ליכא קושיא במאי דאסר רחמנא לאכול קדשים שנטמאו ולא אמרינן דעשה דתי ל"ת דהרי גלי קרא דהכא לא דחי. אלא דקשה דנילף מהכא לעלמא דלא לידחי בשום דוכתא. וכדפרכינן כיו"ב בסוגיא דזבחים שהבאתי לפי' התוס' שם עיי"ש. ובפ"ג דכתובות מ' ע"א וכמש"כ הראשונים ז"ל שם. וברפ"ק דיבמות ו' ע"א עיי"ש. ולזה הי' אפשר לומר עפמש"כ הר"ש מקינון בס' כריתות ח"ה שע"ג סוף סי' קס"ד דאין שום עשה דוחה תרי לאוי עיי"ש. וא"כ כאן דמלבד לאו דקדשים טמאים איכא נמי לאו דלא תטמאו בהם האמור באוכלין טמאין דחולין. דהא אנן באדם טהור קיימינן. דאילו בטמא ליכא מ"ע דאכילת קדשים. וא"כ אית בה תרי לאוי שאינן נדחין מקמי עשה. והתינח אם נימא דאיכא לאו באכילת אוכלין טמאין דחולין. אבל אם נימא דאוכלין טמאין דחולין שרו באכילה מדאורייתא הדרא קושיא לדוכתה. הרי דממקום שבאו הרמב"ם והסמ"ג להביא ראי' דמותר. משם מוכח איפכא. מיהו נראה דגם לאידך גיסא לאו ראי' היא. דבלא"ה יש בזה עוד לאו דלא יאכל כי קודש הם. דדרשינן מיני' בפ"ב דפסחים כ"ד ע"א כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו. וזהו ג"כ לאו דגבי יקדש כמו שפירשו רש"י ותוס' בסוגיא דזבחים שם עיי"ש ובשאר דוכתי. וגם הרמב"ם לטעמי' אזיל שכתב בפי"ח מהלכות פסולי המוקדשין דכל קרבן שנפסל בין שנפסל ע"י מחשבתו בין במעשיו ובין שאירע בו דבר שפסלו כל האוכל ממנו כזית לוקה משום לאו דלא תאכל כל תועבה עיי"ש. ובסה"מ לאוין קל"א וק"מ ובמש"כ הר"ב בה"ז סוף מנחות עייש"ה. וא"כ גם זולת לאו דלא תטמאו בהם איכא הכא תרי ותלתא לאוי. ואין מצד זה שום ראי'. וגם עיקר דברי הר"ש מקינון ז"ל תמוהים דיש הרבה ראיות מוכרחות דליכא שום חילוק בין חד לאו לכמה לאוין לענין לדחות מקמי עשה. ואכמ"ל בזה. וע"כ בלא"ה צריך לומר כן דלא תקשה אליבא דמ"ד דפסול גווי' לאו דאורייתא. ולדידי' ודאי ליכא איסור באכילת אוכלין טמאין מדאורייתא. אלא ודאי מהא ליכא למשמע מינה מידי. ומ"מ מבואר דגם ראי' שהביאו הרמב"ם והסמ"ג אינה מכרעת וליכא מינה שום קושיא לשיטת רש"י וסייעתו ז"ל. ודברי הרמב"ם והסמ"ג בזה צ"ע אצלי: ואמנם לכאורה יש להביא ראי' לדעת הרמב"ם וסייעתו מדאמרינן בפרק הערל ע"ג ע"ב עלה דקתני האוכל מע"ש וביכורים בטומאת עצמן לוקה. מנה"מ דתניא ר"ש אומר לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא. והיכן מוזהר על אכילתו איני יודע וכו' ת"ל לא תוכל לאכול בשערך מעשר דגנך וגו' ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל. ותנא דבי ר"י אפי' טמא וטהור אוכלין על שולחן אחד בקערה אחת ואין חוששין. וקאמר רחמנא ההוא דאמרי לך התם בשעריך תאכלנו הכא לא תיכול. ופירש"י וז"ל ההוא בשעריך דהתם דקשרי לי' לטהור לאכול אחר שנגע טמא בקערה ונטמאה. קאמינא לך הכא במע"ש לא תיכל עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר בהדיא לכאורה מזה כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. דליכא איסורא דאורייתא באכילת אוכלין טמאין דחולין. אלא במע"ש וביכורים ותרומה וקדשים משום חומר קדושתן. דהרי בהדיא מוקמינן לקרא דכתיב בפסולי המוקדשין בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו בטומאת עצמן. שנטמאו האוכלין במגע הטמא. ומ"מ שרי קרא לטהור לאכלן. וכן מבואר שם לקמן דאמרינן ואוכלן בטומאת עצמן לוקה משא"כ בתרומה. מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא מנ"ל. אמר קרא בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה עיי"ש. ואם איתא תיפוק לי' דבלא"ה אסור משום אוכלין טמאים אפי' דחולין. ובשלמא במע"ש וביכורים דקתני דהאוכלן בטומאת עצמן לוקה לא תקשה. די"ל דנפק"מ למילקי עלייהו תרתי. דמלבד לאו דאוכלין טמאין איכא בהו ג"כ מלקות משום הלאו האמור במע"ש וביכורים. אבל בתרומה דלית בה מלקות משום תרומה טמאה. שפיר קתני דלא לקי עלה משום תרומה טמאה. אבל מ"מ ודאי אסור לאוכלה. מידי דהוי אאוכלין טמאין בעלמא דאסורין באכילה אפי' דחולין. ואפי' מלקות אית בה מהאי טעמא. משום לאו דלא תטמאו בהם. אלא דקתני משא"כ בתרומה דלית בה מלקות משום תרומה טמאה כמו במע"ש וביכורים וא"כ מאי הוקשה לו לתלמודא מנ"ל והוצרך לדייק מקרא דבשעריך תאכלנו לאו הבא מכלל עשה. וגם בעיקר הך לאו הבא מכ"ע תמוה דקאמר בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר. דהיינו תרומה טמאה. ואם איתא דאיכא איסור דאורייתא באכילת אוכלין טמאים אפי' דחולין היכי קאמר בשעריך תאכלו לזה. דמשמע דאפי' לכתחילה שרי מדאורייתא אכילת אוכלין טמאין חוץ מתרומה. ועכצ"ל דאפי' למ"ד טומאת גוויי' דאורייתא לא דריש מקרא דלא תטמאו בהם אלא לומר שנפסל גופו לאכילת תרומה וקדשים. אבל איסורא לכתחילה ודאי ליכא באכילת אוכלין טמאין וממילא נשמע מזה דגם למאי דמסיק דטומאת גוויי' מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. היינו רק לענין שנפסל גופו ואחר שאכל אוכלין טמאים אסור לאכול תרומה וקדשים אלא בטבילה. אבל לכתחילה אפי' איסורא דרבנן ליכא באכילת אוכלין טמאים. וכן מתבאר מברייתא דספרי פרשת ראה פיסקא ע"א דתניא התם הטמא והטהור יחדיו יאכלנו מגיד לך הכתוב ששניהם אוכלין בקערה אחת. יכול אף תרומה נאכלת בקערה אחת ת"ל יחדיו יאכלו זה נאכל מתוך קערה אחת ולא תרומה נאכלת מתוך קערה אחת. וכן דרש התם לקמן פיסקא ע"ה גבי בשר תאוה דכתיב בי' ג"כ הטמא והטהור יחדיו יאכלנו עיי"ש. הרי דקראי אלו ג"כ מוכחי דבחולין טמאים ליכא שום איסור באכילתן. וראיתי בז"ר שם שכתב שם בההיא דלקמן וז"ל יכול אף תרומה וכו' וא"ת הלא כבר למדנו לעיל. וי"ל דלעיל למדנו רק שאסור לאכול תרומה עם פסולי המוקדשין בקערה אחת. דגזרינן כיון שהטמא אוכל פסולי המוקדשין שהם ג"כ קדשים לא יזהר מליגע בתרומה. אבל חולין עם תרומה מותר בקערה אחת קמ"ל עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו דמפרש לה בשלא נטמאת התרומה במגע הטמא. ומ"מ אסר קרא לאוכלה בקערה אחת עם פסולי המוקדשין או חולין בקערה אחת הטהור והטמא יחד. משום חששא דדילמא יגע הטמא בתרומה ויטמאנה ויאכלנה הטהור. ולפ"ז אין ראי' משם לומר דאין איסור באכילת אוכלין טמאים דחולין. משום דגם אכילת פסולי המוקדשין ובשר תאוה דכתיב שאוכלין הטמא והטהור יחדיו מתפרש דומיא דתרומה בשלא נטמא מה שאוכל הטהור. אלא דקמ"ל קרא דהטהור רשאי לכתחילה לאכול עם הטמא בקערה אחת. ואין לחוש שמא יגע הטמא במה שאוכל הטהור ונמצא אוכל אוכלין טמאין. אבל אין הכי נמי שאם נגע הטמא במאכלו של הטהור אסור הטהור לאכול ממנו. ואדרבה לפ"ז יש להביא ראי' משם דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאים. משום דודאי בהך גוונא גופא דאסור בתרומה התיר בחולין. ומדהוצרך להתיר ש"מ דאם נגע הטמא בודאי נאסר לטהור. ולזה הוצרך להתיר דלא ניחוש שמא יגע ולאו אדעתי'. וכן נראה מדאמרינן התם אי מה קדשים בטהרה אף חולין בטהרה. כלומר דנימא דמה קדשים אסורים ליאכל בטומאת הגוף אף חולין כן ת"ל הטמא יאכלנו. אין לי אלא טמא טהור מנין ופי' בז"ר דנימא דאין הטהור רשאי לאכול אלא קדשים דוקא. ואסור בבשר תאוה עיי"ש ת"ל הטהור יאכלנו עיי"ש. הרי דלהספרי אי לאו דגלי קרא ה"א דאפי' בשר חולין טהור אסור לאכול. ולא הותרו לו אלא קדשים. אלא דגלי קרא דשרי. וא"כ די לנו לומר דכי התיר הכתוב לטהור. בשר טהור הוא שהתיר לו. אפי' דחולין. אבל בשר טמא. וה"ה שאר אוכלין טמאים באיסורן קיימי לטהור כדקס"ד מעיקרא: ולפ"ז גם סוגיא דיבמות אפשר לפרש כן. דמייתי ראי' מדאסר קרא לאכלן בקערה אחת יחד שמא יגע. ש"מ דכי נגע נאסרו. דליכא למימר דלעולם אפי' נגע הטמא ונטמאו מותרים בטומאת עצמן. ולא אסר קרא אלא משום שמא יגע ועביד איסורא במאי דמטמאן. דחייב לשמרן בטהרה דכתיב את משמרת תרומתי עביד לה שימור. דא"כ הטמא לחוד ג"כ ליתסר לאכול חולין או פסולי המוקדשין בקערה שיש בה ג"כ תרומה או קדשים דלא ליגע בהן. ומדאשמעינן קרא הך דינא בטהור וטמא ביחד בקערה אחת. ש"מ דמשום אכילת איסור הוא דאסר רחמנא. וגם אין להקשות לפי' הז"ר איזה טעם יש לחלק בין פסולי המוקדשין עם תרומה לבשר חולין עם תרומה. נהי דבחולין עם תרומה ליכא למיחש שיגע בתרומה. אכתי איכא למיחש שיגע בקערה כשאוכל החולין שבה ותחזור הקערה ותטמא התרומה כדפירש"י ביבמות שם. דלק"מ דאפשר לומר דמה"ט גופא יהא הטמא נזהר מליגע בקערה כדי שלא תטמא התרומה בנגיעה זו. ואפשר לו לאכול ע"י פשוטי כלי עץ כדי שלא יגע בכלי ובתרומה. משא"כ בפסולי המוקדשין עם תרומה שלא יהא נזהר מטעם שביאר בז"ר שם. ובאמת דמלישנא דברייתא ביבמות ובפרק בתרא דמכות שם דקתני אוכלין על שולחן אחד בקערה אחת ואין חוששין וכו' עיי"ש. משמע כפי' הר"ב ז"ר דלא מיירי במגע הטמא בודאי. אלא בחשש מגע הוא דמיירי. דע"י מה שאוכל עמו על שולחן אחד בקערה אחת קרוב לודאי דאתי למנגע ולטמא בכך מה שאוכל הטהור. וא"כ אין משם ראי' שיהא מותר לאכול אוכלין טמאין מדאורייתא. ואדרבה קצת יש מקום להוכיח משם איפכא. אלא דרש"י ביבמות ובמכות שם לא פירש כן. ולפירושו ודאי לכאורה יש להכריח משם דליכא איסור באכילת אוכלין טמאין ושתיית משקין טמאין של חולין. והרי לפירש"י גופי' בפ"ב דחולין שם למ"ד טמאת גווי' דאורייתא איכא איסורא דאורי' באכילת ושתיית אוכלין ומשקין טמאין. וכן מבואר בחי' הר"ן לשבת י"ג ע"ב בד"ה אלו פוסלין עיי"ש. ואע"ג דר"פ גופי' דקאמר מעיקרא בפרק בתרא דיומא שם לא תטמאו בהם מכאן לטומאת גויי' מן התורה. הדר בי' בתר הכי. ואמר דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא. מ"מ כוונתם דעכ"פ רבא דפריך התם כותבת בכדי אכילת פרס וכזית בכדי אכילת פרס וחצי פרס בכדי אכילת פרס. ע"כ ס"ל דטומאת גווי' מדאורייתא היא כמבואר התם עיי"ש. וא"כ לפירש"י תקשה משם לרבא דלדידי' דטומאת גוויי' דאורייתא. א"כ אוכלין טמאין אסורין באכילה דאורייתא. והיאך יפרנס הנך ברייתות דהתם. ומיהו י"ל דלפירש"י בפ"ב דחולין שם וסייעתו ס"ל לפרש הנך ברייתות כפי' הז"ר. ובמכות ויבמות שם דלא פירש"י כן אזיל בשיטתו שפירש בפרק בתרא דיומא שם דליכא איסור באכילת ושתיית אוכלין ומשקין טמאים: ומלבד זה נראה דאפי' לפירש"י ביבמות ובמכות שם אפשר לומר דקאי בשיטתו בפ"ב דחולין שם דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאין. ומ"מ לא ק"מ. דהרי שיעור טומאת גוויי' לכ"ע אינו אלא בכחצי פרס שהוא כשני ביצים. או כביצה ומחצה לקצת ראשונים ז"ל. ואילו סתם אכילה שבקרא היינו כזית. וא"כ שפיר כתב קרא גבי בשר תאוה ובפסולי המוקדשין בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו. ותנא דבי רבי ישמעאל אפי' טמא וטהור אוכלין על שולחן אחד ובקערה אחת. והיינו בשיעור אכילה דוקא דהיינו בכזית דלית בה איסור משום פסול גווי'. ולא מיבעיא לר"ל דאמר חצי שיעור מותר מה"ת. אלא אפי' למאי דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת. מ"מ אפשר לומר דלדעת רש"י ז"ל הכא לכ"ע אין ח"ש אסור מה"ת. לפמש"כ הרא"ם ז"ל בביאוריו לסמ"ג הלכות חו"מ והביאו המל"מ בפ"א מהלכות חו"מ. דטעמא דר"י דאמר ח"ש אסור מדאורייתא. היינו משום דס"ל דסתם אכילה שבתורה אפי' כ"ש במשמע. אלא דאתאי הילכתא וגלי לן דלענין עונשין וקרבן בעינן כזית. והילכך לענין איסורא מיהת נקטינן קרא כפשטי' דאפי' כ"ש במשמע. ור"ל ס"ל דסתם אכילה דקרא אינה אלא בכזית. והילכך קאמר דבח"ש אפי' איסורא ליכא מדאורייתא עיי"ש. ומעתה לפי זה נראה דהיינו דוקא היכא דכתיב לשון אכילה דמשמע לר"י אפי' כ"ש. אבל כאן דבקרא לא כתיב אלא לא תטמאו בהם. ובאה ההלכה לפרש שאין הגוף נטמא אלא בכדי שיעור חצי פרס אוכלין טמאים. כיון דבפחות מחצי פרס אין גופו נפסל כלל. שוב ממילא לא קרינן בי' כלל ולא תטמאו בהם. שהרי אינו נטמא ולא נפסל בפחות מחצי פרס ולא הזהיר הכתוב אלא על אכילה הפוסלת גופו לאכילת תרומה וקדשים. אית לן למימר דאפי' לר"י פחות מכשיעור מותר מדאורייתא. ועי' בתשו' חות יאיר סי' ט"ו עייש"ה. וזה דלא כדברי התוס' ישנים בכריתות שהבאתי לעיל. וא"כ שפיר כתיב קרא בשעריך תאכלנו אפי' בטומאת עצמן בשיעור אכילה סתם. דהיינו בכזית. ואפי' טובא שלא בכדי שיעור צירוף בין אכילה לאכילה. דהיינו יותר מבכדי אכילת פרס. באופן שאין גופו נטמא ולא קרינן בי' לא תטמאו בהם. ולא בא הכתוב אלא לומר שאינם כקדשים דאסור לאכלן בטומאת עצמן או בטומאת הגוף אפי' בכזית. וגם פחות מכזית משום חצי שיעור. דהכא שרי אפי' כזית ויותר עד חצי פרס דאסור משום טומאת גוויי'. אבל בכחצי פרס דאפי' בחולין איכא איסור משום טומאת גוויי'. לא איירי קרא. דודאי אסור אפי' בחולין משום לאו דלא תטמאו בהם למ"ד טומאת גוויי' דאורייתא. ובהכי ממילא ניחא נמי בפשיטות מה שעמדנו לעיל בההיא דאמרינן התם דאוכל מע"ש וביכורים בטומאת עצמן לוקה משא"כ בתרומה. דקשה דתיפוק לי' דלקי בכולהו משום לאו דלא תטמאו בהם למ"ד דטומאת גוויי' דאורייתא. אבל לפ"ז אין בזה מקום קושיא. דודאי לא מיירי התם אלא בשיעור שאר כל איסורי מאכלות שבתורה שאינם אלא בכזית. ובזה ליכא איסור אוכלין טמאים. וכל הסוגיא דהתם ניחא בזה שפיר. ובהכי ממילא נדחה נמי הראי' שהביאו הרמב"ם והסמ"ג שם להתיר אוכלין טמאים מדאורייתא מדהוצרך קרא למיכתב בקדשים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מכלל דחולין שרי. וכן מה שהבאתי אני מדאיצטריך למיכתב במע"ש ולא בערתי ממנו בטמא. משום דמה שהזהיר הכתוב בקדשים טמאים אשר יגע בכל טמא לא יאכל. דהיינו בשיעור אכילה כזית. לית בה שום איסורא משום אוכלין טמאים דחולין מלאו דלא תטמאו בהם. שאינו אלא בכחצי פרס. משא"כ קדשים טמאים דלא יאכל כתיב ולקי בכזית. וכן מקרא דלא בערתי ממנו בטמא עפ"ז לק"מ כמבואר. ומהאי טעמא תמוהים אצלי דברי הרמב"ם והסמ"ג. דאפי' נימא דס"ל כדעת התוס' ישנים בכריתות שם דגם באוכלין טמאים שייכא פלוגתא דר"י ור"ל אי חצי שיעור אסור מה"ת. מ"מ אין ראייתם מכרעת כלל. דאכתי איצטריך קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כדי ללקות עליו בכזית דמשום אוכלין טמאים מלאו דלא תטמאו בהם לא לקי אלא בכחצי פרס. אפי' את"ל דאיסורא דאורייתא איכא אפי' בפחות. משום חצי שיעור ואין להאריך בזה. ועכ"פ מבואר דליכא קושיא לשיטת רש"י בחולין שם וסייעתו ז"ל מההיא דיבמות ודמכות ומברייתא דספרי שם: ועפ"ז ניחא נמי מאי דאיכא לאקשויי לכאורה לשיטת רש"י וסייעתו מדתנן בפ"ג דסוכה ל"ד ע"ב אתרוג של תרומה טמאה פסול. ואמרינן עלה בגמרא טעמא לפי שאין בו היתר אכילה. ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו עיי"ש. והשתא אם איתא דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאים. מאי איריא של תרומה טמאה. תיפוק לי' דאפי' חולין טמאים נמי לית בהו היתר אכילה לטהורין. ואע"ג דיש לדחות דאין ה"נ. דודאי גם אתרוג של חולין טמא פסול מה"ט דאין בו היתר אכילה. אלא דשל חולין לאו מילתא פסיקתא הוא דהא בימי טומאתו. דיש לו בו היתר אכילה. ודאי יוצא בו. להכי נקט של תרומה טמאה. דמילתא פסיקתא הוא דלעולם פסול. דלא משכחת בי' היתר אכילה לעולם. מ"מ אכתי קשה מדקתני בסיפא דההיא מתניתין. של דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין ולפי מה שהכריח הרמב"ן ז"ל. והובא ג"כ בריטב"א ור"ן ז"ל שם. הך סיפא ארישא קאי. דקתני תרומה טמאה פסולה. וע"ז קתני בסיפא של דמאי. כלומר תרומת מעשר של דמאי טמא. ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. משום שמאכילין את העניים אפי' תרומת מעשר של דמאי. וא"כ כיון דאי בעי מפקיר נכסי' חזי לי'. השתא נמי חזי לי' ולכם קרינן בי'. אבל טבל של דמאי. ואפי' טבל ודאי לכ"ע כשר עיי"ש. והשתא לשיטת רש"י וסייעתו ז"ל קשה אתרוג של תרומת מעשר של דמאי דכשר לב"ה. ומדפסיק ותני ב"ה מכשירין. משמע ודאי דלעולם כשר אפי' בימי טהרתו. והשתא הא בימי טהרתו לא חזי לי' ואין לו בו היתר אכילה אפי' כשיפקיר נכסיו והוי עני. ואמאי מכשרי ב"ה. ובפרט דברגל מיירי. וכיון דחייבין לטהר עצמן ברגל. מסתמא הכל טהורין הן. והיכי קאמרי ב"ה דכשר. ואמנם לפי מה שנתבאר דבאוכלין טמאים פחות מחצי פרס לכ"ע חצי שיעור מותר מדאורייתא. וא"כ אפשר דהכא אפי' מדרבנן נמי מותר. דאע"ג דבעלמא אפי' לר"ל דאמר חצי שיעור מותר מה"ת. מודה דמדרבנן מיהא אסור. מ"מ הכא כי היכי דמודה ר"י דלא אסור מדאורייתא. הכי נמי לר"ל אפי' מדרבנן לא מיתסר. וה"ה לר"י. דבהכי לא איפליגו. אבל לפי דעת התוס' ישנים בפ"ג דכריתות שם דגם ההיא דהכא תליא בפלוגתא דר"י ור"ל. ודאי קשה לכאורה כדאקשינן. וגם אי אפשר לומר דאפי' מדרבנן לא ליתסר. דנהי דמדאורייתא איכא למימר דלכ"ע ליכא הכא איסורא בפחות מחצי פרס מטעם שביארנו. מ"מ כיון דמדאורייתא איכא בחצי פרס איסור לאו דאורייתא למ"ד טומאת גווי' מדאורייתא היא. אי אפשר לומר שלא יהי' בפחות מחצי פרס אפי' איסור דרבנן וכן מתבאר להדיא בכריתות שם דלא התירו בזה ח"ש אלא מפני הסכנה. אבל נראה דבלא"ה לק"מ. דלא מיבעיא לדעת רוב הראשונים ז"ל החולקים בזה על הרמב"ן ז"ל וס"ל דלכ"ע אתרוג של טבל ודאי פסול. ומתניתין פירושה כפשוטה דפלוגתא דב"ש וב"ה פלוגתא באנפי נפשה היא. ולא קאי ארישא אלא פליגי באתרוג דטבל של דמאי ובטהור. דלפ"ז ודאי אין כאן מקום קושיא כלל. אלא אפי' לדעת הרמב"ן ז"ל. הנה לדעת רש"י ז"ל בסוגיא דהתם לקמן ל"ה ע"ב בד"ה הרי יש בה וכו'. דפירש דמאי דתנן במתניתין שם אתרוג של תרומה טהורה אם נטל יצא. היינו אפי' ישראל. משום דאע"ג דאין לו בו היתר אכילה. מ"מ נפיק בי' משום דיכול להאכילו לבן בתו כהן עיי"ש. וכן היא דעת התוס' שם בד"ה דאי בעי עיי"ש. וכן ג"כ דעת רבינו ישעי' הזקן דטרני ז"ל בפסקיו שם. והביאו בשלטי הגבורים בשם מז"ה. שכתב דאתרוג של ערלה בחו"ל יוצאין בו משום דבכלל היתר אכילה הוא כיון שיכול להאכילה לחבירו שאינו מכיר בה עיי"ש. וכ"כ בתוס' רי"ד לסוכה ל"ה ע"א. והכריח כן מהסוגיא שם עיי"ש. א"כ אף אנן נימא דאתרוג של חולין טמאים אפי' בימי טהרתו יוצא בו ידי חובתו. משום דאע"ג דאסור לאכלו. מ"מ בכלל היתר אכילה הוא. כיון שיכול להאכילו לטמאים. ואפי' לדעת הר"ן ז"ל שפירש במתניתין שם דאתרוג של תרומה אין יוצאין בו אלא הכהנים בלבד. אבל ישראל אין יוצאין בו עיי"ש ובמש"כ בתוס' יו"ט שם. הרי דס"ל דלא הוי בכלל היתר אכילה אלא למאן דחזי לי' לדידי'. אבל מאן דלא חזי לי' לא נפיק בי' אע"ג דלאחריני חזי. וטעמו נראה מדאמרינן בגמרא דיוצאין בדמאי לב"ה משום דאי בעי מפקיר נכסי' והוי עני וחזי לי' השתא נמי לכם קרינן בי' עיי"ש. דאלמא דדוקא משום דמצי חזי לדידי' גופי' כשיפקיר נכסיו. הוא דנפיק בי'. אבל משום דחזי לעניים אחרים לא אמרינן שיוצא בו הוא והתוס' כתבו שם באמת דלא צריך להאי טעמא. אלא משום דיש בו היתר אכילה לעני נמי יוצא בו. כמו דנפיק ישראל בתרומה משום דחזי לכהן עיי"ש. אבל הר"ן ס"ל דדוקא נקט הך טעמא דחזי לדידי' גופי' אי מפקיר נכסי'. אבל משום מאי דחזי לעניים לא הוה אמרינן דיוצא בו הוא. והכי נמי באתרוג של תרומה לא נפיק בי' אלא כהן דחזי לי'. אבל לא ישראל דלא חזי לדידי'. ולא סגי במאי דחזי לכהן. ולפ"ז כאן נמי לענין חולין טמאים. אית לן למימר דדוקא טמאים הוא דנפקי בי' דחזי להו לדידהו. אבל לא טהורים דלא חזי להו לדידהו. וגם לדעת רש"י נראה דמדכתב רש"י טעמא דישראל יוצא בשל תרומה משום דיכול להאכילה לבן בתו כהן. משמע דוקא בן בתו שהוא יורשו וחשוב כגופו. אבל מאי דחזי לאחריני לא מהני לענין שיהא בכלל היתר אכילה לדידי' שיהא יוצא בו. וכן מבואר להדיא בדברי רבינו מנוח ז"ל בפ"ה מהלכות לולב ה"ב שכתב וז"ל ואם נטל כשר פי' בתרומה לא מיבעיא כהן דנפיק בה כו'. אלא אפי' ישראל נמי נפיק בי'. דהואיל וראוי ליתנו לבן בתו כהן לכם קרינן בי' וכו'. ולא מצינן לפרושי טעמא דאם נטל כשר הואיל וראוי לכהן אע"פ שאינו ראוי לו. דא"כ גבי דמאי נמי אמאי איצטרכינן לטעמא שאפשר שיפקיר נכסיו. נימא של דמאי כשר מפני שראוי לעניים. אלא לאו ש"מ דבר הראוי לו בעינן. ומשום הכי איצטרכינן לפרושי טעמא הואיל וראוי לבן בתו כהן עכ"ל עיי"ש. וא"כ מבואר דגם רש"י לא ס"ל כדעת התוס' שיהא בכלל היתר אכילה לגבי דידי' מאי דלא חזי אלא לאחריני. דלאו יורשיו וזרים הם אצלו. וא"כ כאן נמי לא סגי מאי דחזי לטמאים. מ"מ לק"מ דחזי לדידי' גופי' כשיטמא את עצמו. והו"ל כדמאי דחשיב לגבי דידי' היתר אכילה להיותו כשר לצאת בו משום מאי דאי בעי מפקיר נכסי' והוי עני וחזי לי'. והכא נמי חזי לי' בימי טומאתו. או לבני ביתו בימי טומאתן. כדין תרומה לרש"י ורבינו מנוח ז"ל דכשר לישראל לצאת בו משום דחזי לתנו לבן בתו כהן. אלא די"ל דלא דמי לגמרי להתם. משום דהתם ודאי חזו לי' כשיפקיר נכסיו. וכן תרומה לבן בתו כהן ודאי חזי לי'. משא"כ כאן מאן יימר שיטמא הוא או אחד מבני ביתו ולאו בדידי' תליא מילתא לטמא עצמו שהרי חייב לטהר את עצמו ברגל. ומכש"כ שאסור לטמא את עצמו בידים. ועי' בכפות תמרים למהר"ם בן חביב ז"ל שם שכתב דלהכי ס"ל לרש"י דאתרוג של מע"ש חוץ לירושלם אינו יוצא בו. משום דלא הוי בכלל היתר אכילה אע"פ שראוי לפדותו משום דאסור לפדות ביו"ט עיי"ש. וא"כ הכא נמי אע"ג דאם נטמא יש לו בו היתר אכילה. מ"מ כיון דעדיין לא נטמא ולכתחילה אסור לו לטמא עצמו. אית לן למימר דלא הוי בכלל היתר אכילה. מיהו לדעת הרמב"ם ז"ל סוף הלכות טומאת אוכלין דעיקר חיובא לטהר עצמו ברגל לא הוי אלא משום חובת ראי' וחגיגה ושלמי שמחה שעליו. א"כ כשכבר קיים חובות הללו שוב מותר לטמא עצמו אפי' ברגל. וא"כ בידו לקיים מצות אלו בתחילת הרגל ואח"כ לטמא עצמו. וגם שלמי שמחה יכול לאכול בבוקר ואח"כ ליטמאות טומאת ערב ושוב יהא מותר באכילת אוכלין טמאים. ולהכי הו"ל שפיר בכלל היתר אכילה. איברא דמדברי רבינו סעדי' גאון ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל סוף יומא מבואר דלא ס"ל בזה כדעת הרמב"ם ז"ל. אלא בכל ענין אסור לטמא עצמו ברגל. ואפי' בר"ה ויוה"כ דליכא בהו מצית ראי' וחגיגה ושמחה ואפי' בזה"ז עיי"ש. ואין להאריך בזה דבלא"ה כבר נתבאר דלשיטת רוב הראשונים ז"ל שם ליכא שום ראי' משם לנידון דידן. וגם לשיטת הרמב"ן גופי' במלחמות והריטב"א ז"ל שם אין משם הכרע לכאן עיי"ש: אבל יש לתמוה טובא לכאורה לשיטת רש"י בפ"ב דחולין וסייעתו ז"ל מדתנן ריש פ"ה דתרומות סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות מק' חולין בין טמאים בין טהורים ירקבו דא"א לכהן לאכלה משום דהו"ל תרומה טמאה. רע"ב שם. אם טהורה היתה אותה הסאה וגם החולין טהורים. רע"ב ימכרו לכהנים בדמי תרומה חוץ מדמי אותה סאה וכו'. ואם טמאים היו אותן החולין יאכלו נקודים או קליות או ילושו במי פירות כי היכי דלא תתכשר התרומה שבהן לקבל טומאה. רע"ב. או יתחלקו לעיסות. כדי שלא יהא במקום אחד כביצה. דפחות מכביצה אינו מטמא טומאת אוכלין. רע"ב עיי"ש. והשתא הרי הא דקתני בסיפא דאם טמאים היו אותן של חולין יאכלו נקודים. ע"כ היינו שיאכלום הכהנים בימי טהרתן. דאילו בימי טומאתן הרי אי אפשר מפני התרומה שבהן שלא נתבטלה בפחות ממאה דחולין. ותרומה טהורה בטומאת הגוף אפי' לכהן היא במיתה. ונמצא מבואר מזה להדיא דחולין טמאים מותרים באכילה אפי' מדרבנן לכתחילה. ואפי' לכהן בימי טהרתו. ודלא כשיטת רש"י בחולין שם. והדבר תמוה טובא לכאורה על התוס' ושאר ראשונים ז"ל החולקים עליו שלא הביאו ראי' ממשנה ערוכה זו לסתור שיטתו. ואפי' למשכ"ל לשיטת רש"י ז"ל דבאוכלין טמאין לכ"ע אין ח"ש אסור מדאורייתא. מ"מ כבר נתבאר דמיהת מדרבנן ודאי אסור לכ"ע כמבואר להדיא בסוגיא דפ"ג דכריתות שהבאתי לעיל. דלא התירו אוכלין טמאין בפחות פחות מכשיעור אלא מפני הסכנה וכמשכ"ל. ועוד דבלא"ה ע"כ אי אפשר לפרש דמאי דקתני במתניתין דאם טמאים היו אותן החולין יאכלו נקודים וכו'. היינו שיאכלום פחות פחות מכשיעור חצי פרס. דהו"ל לתנא בכגון זה שלא לסתום אלא לפרש כן בהדיא. וכדקתני תקנתא דיאכל נקודים או קליות או ילושו במי פירות או יתחלקו לעיסות שלא יהיו כביצה במקום אחד. ומדנחית תנא רק לתקנות הללו. ולא קתני נמי דלא יאכלום אלא בפחות פחות מכחצי פרס. ודאי מתבאר מזה דחוץ מתקנות אלו דקחשיב רשאי הוא לאוכלם כמו שירצה. וא"כ ע"כ מבואר מזה דליכא שום איסורא באכילת אוכלין טמאים בימי טהרתו אפי' מדרבנן. ואפי' לכהן וכ"ש לישראל. וזו תימא גדולה לכאורה לשיטת רש"י וסייעתו ז"ל. וכן יש לתמוה לכאורה מדשנינו שם במשנה השלישית סאה תרומה טהורה שנפלה למאה חולין טמאין תעלה ותאכל נקודים או קליות או תלוש במי פירות או תתחלק לעיסות כדי שלא יהא במקום אחד כביצה עיי"ש. וגם כאן לכאורה ע"כ אין לו לאכלה אלא בימי טהרתו אע"פ שיש כאן שיעור ביטול באחד ומאה. שהרי החמירו שלא לאכלה אלא נקודים או קלוית או ללוש במי פירות כדי שלא תתכשר ויגרום לה לקבל טומאה. ונמצא שלא התירו אלא לאכלה בטהרה. והשתא לשיטת רש"י וסייעתו קשה היכי שרי לאכלה בימי טהרתו: איברא דלזה הי' אפשר לדון ולומר דרש"י והתוס' לטעמייהו אזלי לפי מאי דתנן התם במשנה השני' סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורין ר"א אומר תרום ותשרף שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה. וחכ"א תעלה ותאכל נקודים או קליות וכו' עיי"ש. ובסוגיא דפ"ג דבכורות כ"ב ע"ב מייתי להך מתניתין. ואמרינן דתני עלה אותן חולין לר"א מה תהא עליהן יאכלו נקודים או קליות וכו'. ואמר עולא מה טעם גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר וקב ועוד ממין זה. סבר איבטלינהו ברובא. וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור. ופירש"י שם וז"ל אותן חולין לר"א מה תהא עליהן. דלרבנן אמרינן בכולהו בין חולין ובין תרומה יאכלו נקודים או קליות. אלא לר"א דאמר שאני אומר מי חשבינן להו כטהורין לגמרי. וקאמר דיאכלו נקודים. ואמר עולא מה טעם לא חשביני להו חולין גמורין לרבנן כיון דבטלה ולר"א הואיל ואית לי' שאני אומר. גזירה שמא יביא וכו' עכ"ל עיי"ש. ולכאורה יש לתמוה טובא מה יענה עולא לסיפא דההיא במשנה השלישית בסאה תרומה טהורה שנפלה לתוך מאה חולין טמאים דקתני ג"כ דתאכל נקודים או קליות וכו'. וגם שם יש להקשות מה טעם. ושם ליכא למימר כדעולא. דהרי חולין טמאים הם ולא שייכא כלל התם גזירה דעולא כמבואר. מיהו אפשר לומר לפמש"כ התוס' שם בד"ה ובלבד שלא יהא וכו'. וכן כתב הר"ש בפ"ה דתרומות שם. דלהכי תאכל נקודים או קליות משום דאין התרומה טמאה יכולה ליבטל במאה של טהורה שהוכשר. שהרי מטמא הכל ודומה כמטמא תרומה בידים. שהתרומה טמאה טהרה ע"י ביטולה. ומיהו מהאי טעמא לחודי' לא הוה מיתסר. דכיון שכבר נתבטלה התרומה והכל חולין ומותר לזרים. מה קפידא יש אם מטמא חולין. אלא בעינן שלא יטעה לבטל קב חולין טמאים בקב ועוד וכו' וכדמפרש עולא וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז אפשר לומר דעולא לא קאי אלא אברייתא דאזלא אליבא דר"א. וכדקתני התם אותן חולין לר"א מה תהא עליהן יאכלו נקודים וכו'. ועלה הוא דקאי עולא לפרש טעמא דכיון דס"ל לר"א דאמרינן שאני אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה. א"כ החולין חולין גמורים הם. שהרי סאה התרומה שנפלה לתוכם אמרינן שכבר עלתה ולא נשארו אלא החולין לבדן כמו שהיו קודם התערובות. ולא מיבעיא אם נימא דס"ל לעולא דלר"א תרומה בעינא מחתא. כדהוה בעינן למימר לס"ד בסוגיא דשבת פרק נוטל קמ"ב ע"א עיי"ש. אלא אפי' אם נימא דס"ל כדמסיק התם דלא אמר ר"א שאני אומר אלא לחומרא. מ"מ כיון דמיהת לחומרא אמרינן שאני אומר לר"א. שוב לא סגי לי' בהך טעמא קמא לחוד שכתבו התוס' והר"ש ז"ל. אם לא דאיכא נמי טעמא דעולא. אבל לרבנן דס"ל דלא אמרינן כלל שאני אומר אפי' לחומרא. שפיר אפשר לומר דבהך טעמא קמא לחוד סגי לאסור שלא לאכלן אלא נקודים או קליות או ילושו במי פירות. וכן משמע בתוספתא פ"ו דתרומות עייש"ה ובמש"כ המפרש רש"א ז"ל שם בברייתא ה'. והיינו משום דאע"ג דכבר נתבטלה התרומה והכל חולין ומותרים לזרים. מ"מ כיון דהתרומה איתא בתוך התערובות. כל היכא דאיתנייהו צריך להזהר שלא לטמאותה. דכל מאי דאפשר למיעבד בהתירא אית לן למיעבד. ולטמאות תרומה איסור בפ"ע הוא אפי' אינו אוכלה. איברא דלפי המבואר בפירש"י שהבאתי לעיל מתבאר להדיא דס"ל דעולא קאי גם אדרבנן. אבל ראיתי בשיטה מקובצת בבכורות שם דמבואר דהי' לפני הראשונים ז"ל נוסחא אחרת בפי' רש"י שם. וכן מבואר בתוס' יו"ט פ"ה דתרומות שם דגם לפי הנוסחא שהיתה לפניו בפירש"י שם. מפרש רש"י דעולא לא קאי אלא אמילתא דר"א בברייתא לחוד עיי"ש. וכן פירש הרגמ"ה ז"ל שהביא בש"מ שם עיי"ש. וא"כ שפיר אפשר לומר כמש"כ דטעמא דסיפא דתאכל נקודים. היינו משום דאע"ג דלא שייך התם טעמא דעולא. מ"מ לרבנן לא צריך להאי טעמא. דגם בלאו הך גזירה דעולא צריך לאכול נקודים לרבנן. והך מתניתין כרבנן אתיא. ואע"ג דלפי המבואר בירושלמי שהביא הר"ש שם מודה גם ר"א בסיפא דתאכל נקודים עיי"ש. אפשר לומר דלהירושלמי לית לי' כלל טעמא דעולא אפי' אליבא דר"א אלא ס"ל דגם לר"א טעמא דיאכלו נקודים. היינו כמש"כ אליבא דרבנן דלא קאמר ר"א שאני אומר אלא להחמיר. אבל לעולא בתלמודא דידן אין הכי נמי דאסיפא פליג ר"א ולא מצריך לאכלן נקודים או קליות: אלא דלא יתכן לומר כן רק לפירש"י. אבל לפמש"כ התוס' בבכורות שם בד"ה ובלבד וכו'. וכ"כ הר"ש שם. דעולא קאי בין אר"א בין ארבנן עיי"ש. א"כ הדרא קושיא לדוכתה. וכן קשה להרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם שנמשך אחר הירושלמי. וכתב דגם ר"א מודה בסיפא דתאכל נקודים עיי"ש. ומשמע דס"ל דגם תלמודא דידן לא נחלק בזה על הירושלמי. וגם להירושלמי ס"ל טעמא דעולא. וא"כ הקושיא במקומה עומדת כמבואר. מיהו נראה דלהרמב"ם והתוס' והר"ש ז"ל בלא"ה לק"מ. ולטעמייהו אזלי דס"ל דלא כפירש"י בבכורות שם במאי דקאמרי רבנן דתעלה ותאכל נקודים וכו'. דהך תעלה לשון ביטול הוא ולא לשון הרמה. מדקתני בדר"א תירום ובדרבנן תעלה. והא דקתני בפרק בתרא דערלה התרומה עולה באחד ומאה וצריך להרים. התם משום הפסד כהן. ואי יהיב לי' דמים שפיר דמי. והתוס' והר"ש השיגו עליו. והכריחו דע"כ לכ"ע קדושת תרומה יש בה באותה סאה. ואין יכול להפטר בדמים. דעד כאן לא פליגי ר"א ורבנן בפרק נוטל. ובפ"ק דתמורה. ובפ"ה דתרומות מ"ו אלא אי מדמע אחר שהורם כתרומה ודאי או לפי חשבון. אבל לכ"ע קדושת תרומה יש בה. ולהכי ס"ל לפרש דתעלה דקאמרי רבנן עליה ממש היא. דהיינו הרמה. וכ"כ הרא"ש ז"ל בפי' המשנה שם עיי"ש. וכן משמע מדברי הרמב"ם בפיה"מ שם מ"ב עיי"ש היטב. ולפ"ז מאי דקתני בסיפא דתעלה ותאכל נקודים וכו'. ג"כ פירושו שצריך להרים סאה ותאכל נקודים. וא"כ מבואר לפי פירוש זה דהך תאכל נקודים על אותה סאה שמרים הוא דקאי דמיירי בה ועלה הוא דקאי. וכבר הוכיח דקדושת תרומה יש בה. וא"כ שפיר קתני דתאכל נקודים או קליות. לא מיבעיא לרבנן אלא אפי' לר"א. דלא קאמר שאני אומר אלא להחמיר. אבל החולין אין ה"נ דלא צריך לאכלן נקודים. משום דכאן לא שייכא גזירה דעולא. וא"כ ניחא שפיר ולק"מ. אבל לפירש"י דמפרש תעלה לשון ביטול הוא. ולא מיירי כאן מדין הרמה כלל. וגם אין צריך כלל הרמה לפי דעתו ז"ל. דהא ס"ל דמצי לסלוקי' לכהן בדמים. וא"כ תעלה ותאכל דקתני על כל התערובות קתני. וא"כ הדק"ל דכיון דמותר לזרים ואין בה קדושה כלל אמאי תאכל נקודים. הרי גזירה דעולא לא שייכא הכא. אלא דרש"י ז"ל לטעמי' אזיל וכמו שביארנו דס"ל דעולא לא קאי אלא על מילתא דר"ע בברייתא. אבל לרבנן לא צריך להך גזירה דעולא כלל. דבלא"ה ניחא דצריך לאכול נקודים אע"ג דאין בהן קדושה כלל ומותרין לזרים מטעם שביארנו. והך סיפא אתיא כרבנן ולא כר"א: ומעתה לפ"ז ממילא מבואר דלרש"י לטעמי' לא תקשה נמי מסיפא לשיטתו דאסור לאכול אוכלין טמאים בימי טהרתו. משום דאפשר לומר דאין הכי נמי דלא שרי למיכלינהו אלא בימי טומאתו כדין אוכלין טמאים. ומ"מ צריך לאוכלן נקודים או קליות. משום דכל מאי דאפשר למיעבד בהיתירא אית לן למיעבד. דבלא"ה הרי מותרין לזרים ואיסור זרות חמיר טפי מאיסור טומאת הגוף כמו שיתבאר. ואפי' הכי חייבוהו לאכלן נקודים או קליות מטעם שביארנו לפירש"י. וא"כ כ"ש דלא תקשה מצד טומאת הגוף מהך טעמא גופא. אבל להתוס' ושאר ראשונים דס"ל דמאי דקתני בסיפא תעלה ותאכל נקודים וכו'. לא קאי אלא על סאה שהרים שיש בה קדושת תרומה. ופשיטא דאסורה לטמאים כמו לזרים וע"כ לא מצי אכיל לה אלא בימי טהרתו. וא"כ הדק"ל. אלא דהתוס' וסייעתם ז"ל לטעמייהו אזלי דסברי דליכא שום איסורא באוכלין טמאים אפי' לכהן בימי טהרתו. והילכך אע"ג שהורמה מחולין טמאים שריא באכילה בימי טהרתו. וניחא שפיר. ומ"מ מבואר דמסיפא אין קושיא לשיטת רש"י וסייעתו ז"ל. דאע"ג דלא מצי אכיל להו אלא בימי טומאתו מ"מ החמירו לאכלן נקודים או קליות: ובלא"ה נראה לכאורה דהך סברא מוכרחת ע"כ לפירש"י דס"ל דאותה סאה שצריך להרים משום גזל כהן אין בה משום קדושת תרומה. ומשום גזל השבט סגי בתשלומי דמים ומותרת באכילה לזרים. וכן דעת האור זרוע ח"ג בע"ז סי' רע"ט עיי"ש. וא"כ כ"ש דמותרת באכילה לכהן טמא. ומ"מ קתני דתאכל נקודים או קליות ולכ"ע עכ"פ קאי מיהת על אותה סאה. הרי דאע"ג דמותרת לזרים ולטמאים מ"מ לענין זה החמירו שלא לאכלה אלא בענין שלא יגרום לה טומאה. וע"כ היינו מטעם שביארנו. מיהו נראה דמצד זה אין הכרע. דהרי באמת קושית הראשונים ז"ל על שיטת רש"י עצומה לכאורה. שהיא נגד משנה ערוכה ומפורשת במקומה דמבואר להדיא דאפי' לחכמים דפליגי על ר"א מודו מיהת דמדמעת לפי חשבון. וא"כ ע"כ מוכרח מזה דיש בה קדושת תרומה באותה סאה ודלא כשיטת רש"י. ואמנם לענ"ד המעיין ומתבונן היטב בפירש"י בבכורות שם יראה שכבר הרגיש רש"י ז"ל גופי' בקושיא זו וסילקה בקצרה כלאחר יד כדרכו ז"ל. שכתב שם וז"ל תעלה ותיאכל עם חולי'. ומשום גזלה יתן דמים לכהנים או ירים ממנה סאה ותאכל לכהנים עכ"ל עיי"ש. הנה מאי דמסיים רש"י ותאכל לכהנים. אינו מובן לכאורה כלל. דכיון דס"ל דמהני סילוק בדמים. וא"כ ע"כ אין בה קדושת תרומה. ומותרת לזרים. כמו שהבינו כל הראשונים ז"ל בשיטת רש"י. וא"כ כי נמי לא סילקם לכהנים בדמים אלא הרים סאה מתוך התערובות ונתן לכהן. אין לה קדושת תרומה ומותרת לזרים. וא"כ מה זה שכתב רש"י תאכל לכהנים. דמבואר דס"ל דלזרים אסורה. והכי הו"ל לומר או ירים ממנה סאה ותנתן לכהנים. אבל מדכתב ותאכל לכהנים. מבואר דס"ל דלזרים אסורה. ונמצאו הדברים סותרים לכאורה זא"ז תכד"ד. אבל נראה ברור לענ"ד דכוונתו דודאי סילוק דמים מהני. ואז אין שום קדושה על התערובות כלל. אלא דכל שאינו מסלקו לכהן בדמים. אז החמירו עליו לאסור כל התערובות לזרים כל זמן שלא הרים. כאילו לא הי' בה שיעור ביטול. וגם לאחר שהרימה נתנו לאותה סאה מיהת תורת מדומע לרבנן דר"א. דכיון דקיהיב לכהן מאותה תערובות עצמה סאה בתורת חזרה של אותה סאה שנפלה שם מיחזי כתרומה או לפחות כמדומע דלא חזיא אלא לכהנים. והילכך לא תאכל אלא לכהנים. וזה ברור ומוכרח בשיטת רש"י ז"ל. וממילא לא ק"מ קושית הראשונים ז"ל לשיטתו. ובלא ספק שהראשונים ז"ל הי' לפניהם נוסחא אתרת בפירש"י שם. וכן נראה מדברי התוס' והר"ש שם. וכן מבואר בשיטה מקובצת לבכורות שם שמביא באורך נוסחא אחרת ברש"י שם עיי"ש. ולכן הקשו עליו מה שהקשו. אבל לפי לשון רש"י שלפנינו ל"ק ולא מידי כמו שנתבאר. אלא דבנוסחת רש"י שלפני הראשונים ז"ל לא נתבארו הדברים כל צרכן. אבל ברור ופשוט דזו היא שיטת רש"י ז"ל. וא"כ מבואר לפ"ז דגם לשיטת רש"י כל שאינו מסלק לכהנים בדמים יש קדושת תרומה על הסאה שמרים מתוך התערובות משום גזל השבט. וא"כ שפיר קתני דתאכל נקודים. ומבואר דמצד זה אין הכרח. אלא דבלא"ה כבר נתבאר שכן מוכרח לשיטת רש"י. וא"כ מסיפא ליכא קושיא לשיטת רש"י בחולין וסייעתו ז"ל. אבל מרישא הקושיא ודאי עומדת כחומה לשיטה זו. דכיון דליכא בתערובות שיעור ביטול. א"כ ודאי ראוי לומר דאי אפשר לכהן לאכלה בטומאת הגוף. וא"כ ע"כ בימי טהרתו הוא דקאכיל לה משום תערובות תרומה שבה. וא"כ מזה מבואר להדיא דליכא שום איסורא כלל באכילת אוכלין טמאים אפי' לכהן וכ"ש לישראל. ודלא כשיטת רש"י וסייעתו ז"ל. והוא תמוה מאוד לכאורה: אמנם נראה דלאחר העיון אדרבה מכאן יש מקום להביא ראי' לשיטתם. לפי מה שראיתי במלאכת שלמה לר"ש עדני ז"ל שם שכתב וז"ל ואם טמאים היו אותן החולין וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל דברוב הספרים גרסינן יעלו ויאכלו וכו'. ונ"ל דטעות הוא. דהא לפחות ממאה נפלו וא"כ אינם עולין. ותו דאיך שייך לומר יעלו דקאי אחולין. הרי אין מעלין את החולין אלא את התרומה. אלא ודאי לא גרסינן אלא אם טמאים היו אותן החולין יאכלו נקודים וכו' עכ"ל עיי"ש. ואמנם לענ"ד נראה שאין צריך לשבש גירסת רוב הספרים. ואדרבה נראה דגירסא דייקנית היא. והוא ע"פ מה שנראה לענ"ד לדון בזה ולומר דבר חדש לפי מאי דאמרינן ריש פ"ד דבכורות כ"ז ע"א אמר שמואל תרומת חו"ל בטילה ברוב. רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו. וכתבו בתוס' שם. וכן כתבו הר"ש בפ"ק דחלה ובספר התרומה הלכות חלה סי' פ"א ובאור זרוע ח"א סי' רכ"ו ובאשכול להר"א אב"ד ז"ל ח"ג סי' כ"ט וכן דעת הרא"ש ושאר פוסקים המובאים בטור יו"ד סי' שכ"ג דדוקא לכהן בימי טומאתו הוא דשרי בביטול ברוב. אבל לאכילת זר אפי' תרומת חו"ל אינה בטלה ברוב אלא בק"א כתרומת ארץ ישראל עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה וטעמא בעי מאי שנא איסור זרות מאיסור טומאת הגוף. והרי שניהם שוין בעונש ובאזהרה. דכמו שהזר ענוש מיתה על התרומה הכי נמי כהן טמא על תרומה במיתה. וא"כ כמו שהחמירו בתרומת חו"ל לגבי זר כעין דאורייתא. הכי נמי הו"ל להחמיר לגבי כהן בטומאת הגוף. ואע"ג דטומאת מגע התירו בתרומת חו"ל. הא לא תקשה משום דמעיקרא הכי אתקינו דכל שאינו טמא אלא משום מגע. כטהור שוויוהו רבנן לגבי תרומת חו"ל. משום דאי אפשר להזהר בחו"ל מטומאות המגע וגם אויר חו"ל מטמא. והילכך עשאוהו כטהור לענין זה. ולא מיקרי טמא לתרומת חו"ל אלא מי שהטומאה יוצאה מגופו כדאמרינן התם. אבל עכ"פ מי שהטומאה יוצאת מגופו גם לענין תרומת חו"ל הו"ל למימר דלכל דבר לא עדיף מזר. דכיון שיש לו דין טמא שוב אית לן להחמיר בו כעין תרומת א"י דאורייתא שלא תתבטל בפחות מק"א כמו שהחמירו בה לענין איסור זרות: ולכן הי' נראה לדון בדבר החדש ולומר דמאי דקיי"ל דאין תרומה בטלה בפחות מק"א היינו דוקא לענין להיות ניתר לזרים. וכן נמי לענין תרומה טמאה לכהן. דכזר הוא לגבה. שלא זכתה לו תורה תרומה שנטמאת. כיון דאי אפשר לבוא לעולם לכלל היתר אכילה אפי' לכהן. ואין לו בה אלא זכות הדלקה. ואין זה אלא זכות ממון. משום דברשות כהן גם לישראל שרי כמבואר בפרק בתרא דתרומות. אבל לענין זכות הגוף דהיינו לענין אכילה ושתייה הרי הכהן כזר. אבל לענין איסור תרומה טהורה לכהן בטומאת הגוף. כיון דיש לו בה היתר אכילה כשיטהר מטומאתו ולא בטלה זכותו בגוה כלל. לא חמירא משאר איסורים דבטלה בששים. וכן משמע ממתניתין דפ"ה דתרומות מ"ד דתנן התם סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה ב"ש אוסרים וב"ה מתירים. אמרו ב"ה לב"ש הואיל וטהורה אסורה לזרים וטמאה אסורה לכהנים מה טהורה עולה אף טמאה תעלה וכו' עיי"ש. ואם איתא דשיעור ביטול בק"א נאמר גם לענין היתר אכילה לכהן בטומאת הגוף. קשה אדיליף מאיסור זרות לאיסור טומאה טפי הו"ל למילף מאיסור טומאה לכהן גופי'. ולימא הכי טהורה אסורה לכהן בטומאת הגוף וטמאה אסורה לכהן. מה טהורה עולה בק"א להיות ניתרת לכהן טמא אף טמאה תעלה. אלא ודאי לא נאמר שיעור ביטול תרומה בק"א אלא לענין איסור זרות בלבד. אבל לכהן טמא לא חמירא משאר איסורין להתבטל בששים. והילכך מהתם ליכא למשמע מינה. והוכרחו ב"ה להביא ראי' רק מאיסור זרות. איברא דלכאורה בלא"ה קשה דמאחר דאתינן למילף מתערובות תרומה טהורה בחולין לתערובות תרומה טמאה בטהורה. טפי הו"ל למילף תערובות תרומה טמאה בטהורה מתרומה טמאה בחולין. דהא עד כאן לא איפליגו התם ב"ש וב"ה אלא בתערובות תרומה טמאה בטהורה. אבל בתערובות תרומה טמאה בחולין לכ"ע בטלה מיהת בק"א. וכמבואר במתניתין שם. דהשיבו להם ב"ש לב"ה אם העלו החולין הקלין המותרים לזרים את הטהורה. תעלה תרומה החמורה האסורה לזרים את הטמאה. ופי' בתוס' יו"ט שם וז"ל אם דין הוא שיעלו חולין את התרומה הטהורה. שכן החולין קלין והיתירן היתר מרובה. שהן מותרים לזרים. אבל תרומה אין היתרן אלא לכהנים לבדם עכ"ל עיי"ש. וכן פי' הר"ש עדני ז"ל בשם הר"ש סיריליו עיי"ש. וכן מבואר להדיא בתוספתא שם פ"ו דקתני התם א"ל ב"ש לב"ה לא אם אמרתם בחולין שהיתירם היתר מרובה. תאמרו בתרומה שהיתירה היתר מועט עיי"ש. הרי להדיא דחולין פשיטא להו גם לב"ש דמבטלין תרומה טמאה. ובלא"ה כיון דלא נקט תנא דמתניתין פלוגתייהו דב"ש וב"ה אלא בתרומה טמאה בטהורה. ממילא מבואר דתרומה טמאה בחולין לכ"ע בטלה. הן אמת שראיתי לרש"י ז"ל ביבמות פרק הערל יבמות פ"ב ע"א בד"ה טהורות בטהורות שכתב שם וז"ל טהורות בטהורות עדיפא לי' לאשמעינן. דאע"ג דשתיהן טהורות ושייך בהו ביטול טפי. דאשכחן במס' תרומות דתרומה טהורה בחולין טהורין הכל מודים שעולין. ובתרומה טמאה בטהורה חלוקים ב"ש וב"ה וכו' ואפ"ה לא תעלה עכ"ל עיי"ש. ולזה הסכים גם הריטב"א ז"ל שם עיי"ש. ולפ"ז קשה לכאורה במאי דקאמר התם אדקתני אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות לא תעלה. נפלוג וניתני בדידה. בד"א בשנימוחה וכו'. ומשני טהורות בטהורות עדיפא לי' עיי"ש. ולפירש"י והריטב"א ז"ל קשה דאכתי למה לו למינקט מילתא אחריתא לגמרי ממאי דמיירי ברישא דאילו רישא מיירי בחתיכה של חטאת טמאה במאה חתיכות של חטאת טהורה. וסיפא נקט בחתיכת חטאת טהורה בחולין טהורין. הו"ל למינקט גם בסיפא דומיא דרישא בחתיכת חטאת טמאה ובשנתערבה בחולין. וליתני הכי בד"א בחתיכת חטאת טמאה בטהורות. אבל חתיכת חטאת טמאה בחולין לא תעלה. ובזה שוב ליכא לשנויי טהורות בטהורות עדיפא לי'. דהא לענין תערובות בחולין אין שום רבותא יותר בחתיכה טהורה מבטמאה לפירש"י והריטב"א ז"ל. דהא ב"ש וב"ה לא פליגי אלא בתרומה טמאה בטהורה. אבל כשנתערבה בחולין כך לי טמאה כטהורה דלכ"ע בטלה כמו שביארנו. והי' נראה לכאורה מוכרח מזה דלרש"י והריטב"א ז"ל פלוגתייהו דב"ש וב"ה היא גם בתרומה טמאה בחולין. ורק בתערובות תרומה טהורה בחולין הוא דמודו כ"ע דבטלה. ולזה שפיר משני טהורות בטהורות עדיפא לי'. וזה תימא. והי' נראה מוכרח מזה כפי' התוס' שם. דלדידהו ניחא שפיר עיי"ש. אבל לפירש"י והריטב"א תמוה טובא לכאורה. ועי' מש"כ התוס' שם לעיל פ"א ע"ב בד"ה דברי הכל וכו' שכבר התעוררו על מאי דלא נקט טמאה בשל חולין. אלא דמה שתירצו בזה. לא יתכן אלא לר"י. ולא אליבא דר"ל דקיימינן הכא אליבי' דמשני טהורות בטהורות עדיפא לי'. וכן לפי הטעם שבקונטרס שהביאו התוס' שם עיי"ש היטב: אבל נראה ע"פ מאי דבלא"ה קשה במאי דאמרינן בירושלמי פ"ה דתרומות שם עלה דההיא מתניתין. וכן הוא בתוספתא שם. דהשיבו להם ב"ה לב"ש תשובה אחרת מקל וחומר. דמה אם תרומה טהורה שהיא במיתה לזר עולה. טמאה דאינה אלא בעשה לכהן לא כ"ש שעולה עיי"ש. והוא תמוה לכאורה. דהרי מאי דתרומה טהורה עולה היינו בחולין. ומאי דקאמרי ב"ש דאינה עולה. היינו דוקא תרומה טמאה בטהורה. אבל תרומה טמאה בחולין מודו דעולה. וא"כ מאי ראי' מייתי ב"ה מחולין לתרומה. וכבר השיבו ב"ש דאין לדון מזה לזה. משום דאם אמרת בחולין שכן היתירן מרובה וכו'. וכבר הרגישו קצת אחרונים ז"ל בזה. ותירצו דהא גופא השיבו ב"ה לב"ש דלא בתר מבטל אלא בתר בטל הוא דאית לן למיזל לענין זה. וכיון דתרומה טהורה מותרת ע"י ביטול לזר שהוא במיתה. כ"ש דתרומה טמאה לכהן מישתריא ע"י ביטול דאפי' כשהיא בעין לית בה לכהן אלא עשה. ונמצא דלב"ה אם איתא דלתרומה לא מהני לה ביטול בק"א. לא שנא כי נתערבה בחולין ול"ש בתרומה טהורה לא הוה מהני לה ביטול. אבל לב"ש דאזלינן בתר מבטל אע"ג דכי נתערבה בטלה. משום דכח המבטל עדיף דהיתרו מרובה. מ"מ בתרומה טהורה לא בטלה. ולפ"ז לב"ה עיקר דין ביטול בתרומה לא נאמר אלא בתרומה טהורה שנתערבה בחולין להתירה לזר ומשם שמענו בק"ו לתרומה טמאה לכהן. לא שנא נתערבה בחולין ול"ש בתרומה טהורה. אבל לב"ש עיקר ביטול בתרומה נאמר כשהמבטל הוא חולין ול"ש אם הבטל הוא תרומה טהורה ול"ש טמאה. אבל במבטל דתרומה לא מהני ביטול לתרומה טמאה. והשתא א"כ שפיר קמשני בסוגיא דיבמות שם טהורה בטהורות עדיפא לי'. משום דבתרומה טהורה בחולין לכ"ע נאמר עיקר דין ביטול תרומה בק"א. וכן נמי בקדשים. אבל טמאה בחולין וכ"ש טמאה בטהורה. ושתיהן תרומה או קדשים. לא שמענו אלא בקל וחומר לב"ה. אלא דלב"ש טמאה בטהורה אינה בטלה. וטמאה בחולין כטהורה בחולין. כיון דס"ל דבתר מבטל אזלינן. ובתרווייהו המבטל חולין הוא. ומתבאר מזה דלב"ה טהורה בחולין פשוט טפי דבטלה מטמאה אפי' בחולין. ולהכי שפיר נקט בסיפא לרבותא טפי טהורה בחולין. והיינו כב"ה. כן נראה קצת בכוונת רש"י והריטב"א ז"ל. ועי' בתוס' יו"ט ריש פ"ה דתרומות ובדברי הפ"מ על דברי הירושלמי שם שגם דבריהם תמוהים. דמבואר דס"ל דגם בתרומה בחולין פליגי ב"ש וב"ה. וכן יש לתמוה על הר"ש שם שמביא דרשות הספרי בזה. ושם לא הוצרך אלא לטמאה בטהורה אבל טמאה לכ"ע פשיטא דבטלה. מיהו לפמשכ"ל יש ליישב ואכמ"ל בזה: ועכ"פ מבואר דבתרומה טמאה בחולין לית מאן דפליג דבטלה. וא"כ קשה לכאורה לב"ה אדילפי מתערובות תרומה טמאה בחולין לתרומה טמאה בטהורה. טפי הו"ל למילף מטמאה בחולין לטמאה בתרומה. מיהו הא לא קשה. דמלבד משכ"ל דלב"ה ס"ל דבתר בטל אזלינן ולא עדיפא לדידהו טמאה בחולין מטמאה בטהורה. דשניהם לא ילפינן אלא מטהורה בחולין. ועיקר דין ביטול בתרומה לא נאמר אלא בטהורה בחולין. ואם טמאה בטהורה לא בטלה. גם טמאה בחולין לא היתה בטלה. וא"כ לא הוו מצו ב"ה למילף אלא מטהורה בחולין דוקא. דכל כמה דלא קים לן דטמאה בטהורה בטלה. גם טמאה בחולין לב"ה לא בטלה. בלא"ה אפשר לומר דכיון דעיקר שיעור ביטול בק"א נאמר בטהורה בחולין. מדכתיב מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו מקדשו. כדתניא בספרי. להכי ניחא לי' להביא מינה. אע"ג דגם טמאה בחולין פשיטא להו לכ"ע דבטלה. אבל הא ודאי קשה אמאי לא מייתו ב"ה ראייתם טפי מאיסור טומאת הגוף לכהן. דהיינו מתערובות תרומה טהורה בחולין לכהן טמא. דבטלה בק"א לענין איסור טמאה לכהן טהור. דהיינו תערובות תרומה טמאה בטהורה. אלא ודאי מוכרח מזה דתרומה טהורה לכהן טמא לא בעינן שיעור ק"א לבטלה. ולא חמירא משאר איסורין דעלמא לענין זה וכדכתיבנא. וכן משמע ודאי מדבכל דוכתא לא נקט דין ביטול בק"א אלא לענין איסור זרות. ולא מישתמיט בשום דוכתא למינקטי' נמי לענין איסור טומאת הגוף לכהן. אלא ודאי לענין זה לא בעינן שיעור ק"א אלא דינו לענין ביטול ככל שאר איסורין. והשתא עפ"ז ניתא שפיר מה שהקילו ג"כ לענין תרומת חו"ל באכילתה לכהן בטומאת הגוף יותר מלענין אכילתה לזר. והיינו משום דגם בתרומת ארץ ישראל לענין איסור אכילתה בטומאת הגוף לכהן לא חמירא משאר כל האיסורין לענין ביטול מטעם שביארנו: איברא דלכאורה מסוגיא דריש פ"ד דבכורות שהבאתי לא משמע הכי לפי דעת הסוברין דלענין אכילת כהן בימי טומאתו דוקא מיירי. משום דקשה לפ"ז מאי קאמר שמואל תרומת חו"ל בטלה ברוב. ותיפוק לי' דאפי' תרומת א"י לענין איסור אכילה לכהן טמא בטלה יבש ביבש ברוב כשאר כל האיסורין. וכן קשה מאי דקאמרינן התם רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו. ותיפוק לי' דאפי' תרומה דאורייתא לא בעינן ביטול בק"א לגבי כהן טמא. ואין לומר דעיקר מאי דקמ"ל בזה. היינו רק מאי דמבטלה לכתחילה אע"ג דבעלמא קיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה דא"כ לא הו"ל לומר אלא דרבה מבטל לה ואכיל לה בימי טומאתו. דהא שיעור ביטול ברוב לא איצטריך לאשמעינן. דפשיטא דלא חמירא מתרומת א"י. אלא ודאי תרומת א"י גם לענין איסור טומאת הגוף לכהן אינה בטלה בפחות מק"א. מיהו י"ל דהתם מיירי לענין תערובות לח בלח דאפי' בשאר איסורים מיהת אינם בטלים בפחות מששים. ואשמעינן דבתרומת חו"ל לאכילת כהן טמא ברובא בטלה. ובלא"ה עכצ"ל כן לפמש"כ בתשב"ץ ח"ב סוף סי' רצ"א דלא בעינן בתרומה ק"א אלא דוקא בלח בלח אבל יבש ביבש אפי' תרומה דאורייתא בטלה ברוב עיי"ש. וא"כ לפ"ז ע"כ לא מיתוקמא סוגיא דבכורות שם אלא לענין לח בלח. דאילו לענין יבש ביבש מאי איריא תרומת חו"ל דנקט. הרי בתרומת א"י נמי ברובא בטלה. הן אמת דעיקר דברי הרשב"ץ ז"ל בזה תמוהים אצלי טובא. דהא בפ"ד ופ"ה דתרומות ובתוספתא שם פ"ה ופ"ו ובסוגיא דגמרא ריש פרק קמא דביצה וביבמות פרק הערל פ"א ע"ב ועוד בכמה דוכתי. מבואר להדיא דאפי' יבש ביבש לא בטל בתרומה בפחות מק"א. ואולי אפשר לומר דס"ל דבכל הנך דוכתי מיירי דוקא בשעתיד לבשלן והילכך הו"ל כלח בלח. ועי' בסוגיא דב"מ נ"ג ע"א דלכאורה מבואר שם דאפי' יבש ביבש בעי ק"א. אבל יש לדחות עייש"ה. אבל בראשונים שם מבואר כן בהדיא. ועי' בתשובות הרשב"א ח"א סי' נ"ג. ובסי' רע"ב ובתורת הבית הארוך ובבה"ב בית רביעי שער א' ובתוס' רי"ד ע"ז ס"ו ע"א ובריטב"א שם ע"ג ע"ב. וכן בשאר ראשונים פשיטא להו דגם גבי יבש ביבש אינה בטלה בפחות מק"א. ואולי סמך הרשב"ץ ז"ל על משמעות סוגיא דנדרים נ"ז ע"ב ונ"ט ע"א עייש"ה. אבל אין משם הכרע. ועי' שם בראשונים. ולהרא"ם ז"ל ביראים סי' קל"ט ראיתי שהעלה להיפוך דדוקא יבש ביבש בטל בק"א אבל לח בלח אוסר תערובתו במשהו עיי"ש. וגם מחלק שם בין תרומה גדולה לתרומת מעשר. וכ"כ בשמו בש"מ בנדרים שם עיי"ש. ונראה דמקורו מדברי ר"ת ז"ל רבו והובא בראב"ן סי' שי"א ובתוס' רי"ד ע"ז מהדורא תליתאה עיי"ש שכבר תמהו על דבריו ז"ל ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מבואר דמסוגיא דבכורות שם אין הכרע כלל לעניננו: ומעתה ניחא שפיר גירסת רוב הספרים דגרסי בסיפא דמתניתין ואם טמאים היו אותן החולין יעלו ויאכלו וכו'. משום דאע"ג דלפחות ממאה נפלו ולזר ודאי אסורין. מ"מ אפי' לגבי כהן שאוכלן צריך שיתבטלו. משום דכיון דטמאים נינהו אותן החולין ואי אפשר לו לכהן לאכלן אלא בימי טומאתו. והרי גם כהן אסור באכילת תרומה בימי טומאתו. אלא דמכל מקום כיון דלענין ביטול אין דין כהן טמא בתרומה כזר כמו שנתבאר. הילכך אע"ג דליכא מאה בחולין כדי להתירן לזר. מ"מ סגי ברובא לגבי כהן טמא ליבש ביבש או בששים בלח. ושפיר בטלה. והיינו דתנן אם טמאים היו אותן החולין יעלו ויאכלו וגו'. ואי לאו דבטלה אפי' לכהן היו אסורים באכילה. כיון דלא מצי למיכלינהו אלא בימי טומאתו. ומה שהקשה עוד שם היכי שייך לומר יעלו דקאי אחולין. והרי אין מעלין את החולין אלא את התרומה. ג"כ לק"מ. דמשום דבסיפא לא הזכיר הסאה תרומה ובעי למימר יאכלו דקאי אחולין. נקט נמי יעלו אחולין. ורצה לומר שהחולין יעלו את התרומה שנפלה לתוכן. וכיו"ב אשכחן בתוספתא פ"ו דתרומות דקתני התם סאה תרומה שנפלה למאה שביעית הרי אלו יעלו עיי"ש. הרי דאע"ג דאין מעלין את השביעית אלא את התרומה. מ"מ קתני לשון יעלו. וע"כ פירושו כמש"כ דמאה של שביעית יעלו את התרומה. וכיו"ב בתוספתא סוף פ"ח דתרומות ובירושלמי פ"ב דערלה ה"א דקתני פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של חולין הרי אלו יעלו וכו' ועיי"ש עוד. הרי דנקט כהך לישנא אע"ג דלא את החולין מעלין אלא פרוסת לחה"פ. והיינו ע"כ כדפרישית: ובהכי ניחא לי ג"כ מה שראיתי בספר והזהיר פרשת תרומה דף ע"ו ע"ב שהביא משנה זו וגריס בה ברישא ואם טהורה היתה הסאה ימכרו לכהן בדמי אותה התרומה חוץ מדמי אותה הסאה עיי"ש. וכן הוא עוד שם לקמן ע"ט ע"א עיי"ש. ולשון בדמי אותה התרומה אינו מובן לכאורה. דמאי קממעט במאי דמדייק אותה התרומה. דמשמע דבעי למימר אותה ולא אחרת. וראיתי להמפרש שם שמחק תיבת אותה עיי"ש. אבל לא יתכן להגיה כן בשני מקומות. אבל לפמש"כ גירסא נכונה היא מאוד. משום דלכאורה יש להקשות לפי שיטתנו מאי האי דקתני ימכרו לכהנים בדמי תרומה. והרי מדומע זה שוה יותר מדמי תרומה דאילו תרומה לא חזיא לכהן בימי טומאתו. משא"כ מדומע זה דחזי לי' בימי טומאתו. משום דלענין איסור אכילת תרומה בטומאת הגוף לכהן לא בעינן ק"א כדכתיבנא. וכבר הבאתי סוגיא דגיטין ויבמות דמבואר שם דמידי דחזי לי' בימי טומאתו שוה יותר ממאי דלא חזי לי' אלא בימי טהרתו. וא"כ יותר מדמי תרומה שוין הן לכהן. אמנם לפי גירסא זו ניחא שפיר. ומדוקדק היטב לשון המשנה. דימכרו לכהנים בדמי אותה הסאה תרומה שנפלה ובטלה והותרה לאכילת כהן בימי טומאתו. והיינו יותר מדמי תרומה בעין. ומ"מ פחות מדמי חולין שמותרין גם לזרים. ואילו הנך אסורין מיהת לזרים. ומיהו גם לגירסא שלפנינו דגרסינן בדמי תרומה סתם. י"ל דלהכי לא ימכרנו אלא בדמי תרומה. אע"ג דלפי מה שביארנו שוין הן יותר. מ"מ הכי תקנו ואסרו ליקחם ולמכרם יותר מבדמי תרומה. משום דאתו למימר דחולין גמורין נינהו. משום דהתרומה בטלה לגמרי ואתו למיכלינהו לזרים. ובהכי ניתא מה שראיתי מקשים למאי קתני בדמי תרומה. ומאי איכפת לן אם ימכרנה ביוקר או בזול. ועוד קשה מאי קמ"ל פשיטא דכהן לא יתן לו יותר מדמי תרומה. ולפמש"כ ניחא שפיר ברווחא. דודאי טובא אשמעינן. ואיצטריך למיתניא כדכתיבנא. ולפ"ז מתבאר דלא זו דלא קשה מההיא מתניתין דתרומות לשיטת רש"י וסייעתו. אלא אדרבה משם סייעתא לשיטה זו לפי גירסת רוב הראשונים ז"ל כמו שנתבאר: ולכאורה יש מקום עיון בסוגיא דגיטין פרק הנזקין ס"א ע"א דתנן התם משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחיים ותנור. אבל לא תבור ולא תטחן עמה. אשת חבר משאלת לאשת עה"א נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה. אבל משתטיל את המים לא תגע עמה לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה. וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. ואמרינן עלה בגמרא. מאי שנא רישא ומ"ש סיפא. ופירש"י ז"ל מ"ש רישא דקתני לא תבור שמסייעה ידי עוברי עבירה דשביעית ומ"ש סיפא דקתני ובוררת וטוחנת עמה והלא מסייעה ידי עוברי עבירת טבל. ומשני אמר אביי רוב עמי הארץ מעשרין הן. ופירש"י הילכך חששא דרבנן בעלמא הוא. ומפני דרכי שלום מותר לסייען. אבל חשודה על השביעית משמע שמוחזק לן בה שחשודה עכ"ל. רבא אמר הכא בעם הארץ דר"מ וטומאה וטהרה דרבנן. דתניא איזהו עה"א כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי ר"מ וכו'. ופירש"י וז"ל רבא אמר לעולם כמחצה על מחצה דמי מספקינן להו ואסור לסייען הואיל ועבירה דאורייתא היא. ומתניתין במוחזק לעשר קאמר ועם הארץ דר"מ הוא שחשוד לאכול פירות בטומאה. והך טומאה וטהרה דחולין דרבנן הוא. דתורה לא הזהירה לאכול בטהרה אלא תרומה וקדשים בלבד. הילכך לאו איסורא דאורייתא הוא. ומפני דרכי שלום מותר לסייען עכ"ל עיי"ש. ומבואר לכאורה מזה דס"ל לרבא דאוכלין טמאים אסורים מדרבנן מיהת. וזה קשה לדעת הסוברין דליכא שום איסור באכילת אוכלין טמאים ואפי' לכהן מותר לכתחילה לאכלן. וגם לשיטת רש"י וסייעתו קשה. דהרי לרש"י וסייעתו ז"ל הך מילתא תליא בפלוגתא דאפליגו אי טומאת גווי' דאורייתא או דרבנן. דלמ"ד טומאת גווי' דאורייתא איכא איסורא דאורייתא באכילת אוכלין טמאים. וקאי בלאו דלא תטמאו בהם. ולמ"ד דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אין באכילת אוכלין טמאין אלא איסורא דרבנן וכמו שנתבאר. והשתא א"כ כיון דמבואר בסוגיא דפרק בתרא דיומא שם דלרבא ס"ל טומאת גווי' דאורייתא. א"כ לשיטה זו ס"ל לרבא דאוכלין טמאים מדאורייתא אסירי. ואילו התם בסוגיא דגיטין מבואר דס"ל לרבא גופי' דאוכלין לא אסירי אלא מדרבנן. וקשיא דרבא אדרבא: אבל נראה דלק"מ. דנראה דהתם לא באיסור אוכלין טמאים מיירי. אלא באיסור לגרום טומאה לחולין שבא"י הוא דמיירי. דאפי' את"ל דליכא שום איסור באכילת אוכלין טמאים. מ"מ איכא איסורא לגרום לכתחילה טומאה לחולין שבא"י. ואפי' למשנה אחרונה בע"ז נ"ו ע"ב דס"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. היינו דוקא בחולין המתוקנין כבר. אבל חולין שעדיין לא נתקנו ולא הורמו מהן תרומה וחלה. כ"ע מודו דאסור לדעת רש"י שם עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות ביכורים עייש"ה. וא"כ אפשר לומר דהתם משום איסור מגע הוא דאתינן עלה. דומיא דסיפא דההיא דקתני משתטיל את המים לא תגע עמה. וכמו שפירש"י שם דטעמא הוא משום דאסור לגרום טומאה לחלה עיי"ש. והכי נמי ברישא אי לאו משום טעמא דדרכי שלום הוה אסור. וכדמוקי לה התם לקמן בשהוכשרו והוה אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. אי משום דבההיא כ"ע מודו כמש"כ. או משום דאתיא כמשנה ראשונה דס"ל בכל גווני דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. וכדעת הרמב"ם בפיה"מ סוף פ"ה דשביעית עיי"ש ובמש"כ בתוס' יו"ט שם. וכבר כתבו התוס' שם בד"ה ריחיים ותנור וכו' דהכא לענין טומאת הגוף מיירי עיי"ש. ובהכי ניחא מש"כ הפ"י שם להקשות לדעת הרמב"ם בפיה"מ ובהלכותיו דבכל ענין מותר לגרום טומאה לחולין למשנה אחרונה. ומתניתין דהתם לא מיתוקמא אלא אליבא דמשנה ראשונה. והרי שפיר איכא לאוקמי מתניתין אפי' למשנה אחרונה. ואפי' אי לא משום דרכי שלום הוה אסור מטעמא דשמא תאכל אשת חבר חולין טמאים. ועפ"ז הקשה שם בסוגיא דמאי פריך התם לקמן ורמינהי אין טוחנין לאוכלי פירות בטומאה. ומאי קושיא ודילמא ברייתא כמשנה ראשונה ומשום הכי אסור לסייע. אבל מתניתין אתיא כמשנה אחרונה דליכא חשש מסייע ידי עוברי עבירה אלא חששא דשמא תאכל דמוכח לקמן דלא גזרינן. ואפשר דהיינו מפני דרכי שלום עיי"ש בדבריו. והנה מש"כ שכן כתב הרמב"ם ז"ל ג"כ בחיבורו הגדול. אינו כן. דאדרבה להדיא מבואר ברמב"ם פ"ח מהלכות ביכורים הלכה י"א דס"ל כדעת רש"י עיי"ש. אלא דודאי בפיה"מ שם אין דעת הרמב"ם כן. ועל זה שפיר הקשה. אבל גם זה לפמשכ"ל אין כאן מקום קושיא כלל דלשמא תאכל ליכא למיחש. משום דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל שכתב בסוף הלכות טומאת אוכלין ובשאר דוכתי דליכא שום איסור באכילת אוכלין טמאין אפי' מדרבנן. ואין בזה אלא מנהג פרישות יתירה. וא"כ אפי' אם תאכל לא עבדה בהכי שום איסור כלל אפי' מדבריהם. וגם אי לאו טעמא דדרכי שלום לא הוה מיתסר. אלא ע"כ מתניתין כמשנה ראשונה אתיא ומשום איסור מגע אתי עלה לאיסורא. אי לאו משום תקנה דדרכי שלום. ולפ"ז גם מאי דקאמר ר"מ איזהו עה"א כל שאינו אוכל חוליו בטהרה. היינו ג"כ בטהרת הגוף. או אפי' בטהרת עצמן של חולין. ולא מפני שאוכלן בטומאתן דבזה ליכא שום איסור. אלא משום שאינו זהיר בשמירתן בטהרה. והם אצלו תמיד בחזקת טומאה. אבל באכילה עצמה לא עביד איסורא כלל. וכיו"ב פירש"י שם לקמן במאי דקא משני אביי רומיא דברייתא. וקאמר התם בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה עסקינן. דהו"ל טומאה דאורייתא. ופירש"י וז"ל ההוא בכהן כו' דאיסורא דאורייתא הוא כדפרישית עכ"ל. וע"כ כוונתו למש"כ שם לעיל בד"ה וסיפא בטומאת חלה דאורייתא שאסור לטמאה ביד דכתיב את משמרת תרומותי עביד לה שימור עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז הכא נמי דקאמר בכהן החשוד לאכול תרומה בטומאה עסקינן. מפרש רש"י דהיינו משום טומאת הגוף שמטמא התרומה. ואע"ג דבתרומה ודאי איכא איסור אכילה מדאורייתא בין בטומאת הגוף ובין בטומאת התרומה. מ"מ ס"ל לרש"י דמשום טומאת הגוף אתי עלה. דהיינו איסור מגע. משום דבהכי עסקינן בכולה סוגיא דהתם. וא"כ לשיטת הסוברין דליכא איסור באכילת אוכלין טמאים אין משם שום קושיא כלל כמו שנתבאר: אמנם לשיטת רש"י וסייעתו אכתי הקושיא במקומה עומדת לכאורה דנהי דכולה סוגיא באיסור מגע הוא דמיירי. מ"מ קשה לרבא גופי' דס"ל טומאת גוויי' דאורייתא. וא"כ לפי שיטה זו ס"ל דאיכא איסור דאורייתא באכילת אוכלין טמאין. וא"כ קשה מאי קמשני הכא בעה"א דר"מ וטומאה וטהרה דרבנן. ולהכי התירו מפני דרכי שלום הרי אכתי איכא למיגזר שמא תאכל ועבדה בהכי איסור דאורייתא דלא שייך בזה להתיר מפני דרכי שלום כמו ברישא באיסור שביעית דמשום דאיסורא דאורייתא הוא לא התירו מפני דרכי שלום. והדרא קושיא לדוכתה מ"ש רישא ומ"ש סיפא. ואין לומר דשאני הכא דאין טומאת עה"א אלא מדרבנן. שגזרו עליהם טומאה. אבל מדאורייתא כל כמה דלא קים לן שנטמאו לית לן לאחזקינהו בטמאים. ובפרט דאינהו גופייהו מיזהר זהירי נפשייהו מטומאה ידועה. וכמש"כ הרשב"א שם. עיי"ש. והילכך אין באכילת אוכלין אלו שלא נטמאו אלא בטומאת עם הארץ איסורא דאורייתא. ולהכי שפיר התירו מפני דרכי שלום. דזה ליתא דהא בסיפא דקתני אבל משתטיל את המים לא תגע עמה. ומפרשינן לה אליבא דרבא משום דהו"ל טומאת חלה דאורייתא עיי"ש. הרי דאע"ג דטומאת עה"א דרבנן מ"מ לא התירו משום דרכי שלום. משום דבטומאה גמורה יש כאן איסורא דאורייתא. וא"כ הכא נמי אם איתא דבאוכלין טמאין בטומאה גמורה דאורייתא איכא באכילתן איסורא דאורייתא. גם בטומאת עה"א ליכא שוב להתיר מפני דרכי שלום. מיהו נראה דגם לשיטת רש"י וסייעתו לא קשיא. דאפשר לומר דלשמא תאכל אשת חבר לית לן למיחש הכא. משום דאפי' תאכל לית בה איסורא דאורייתא. דטומאת עה"א דרבנן בעלמא. ודוקא בסיפא משתטיל את המים הוא דגזרו בהכי. משום דהרי היא מטמאה את העיסה בודאי. וכיון דטומאת חלה דאורייתא לא התירו מפני דרכי שלום. ויש בה משום מסייע ידי עוברי עבירה. אבל חשש אכילה דאשת חבר דחששא בעלמא היא שמא תשכח ותאכל לית לן למיחש. כיון דאפי' תאכל לא עבדה בהכי אלא איסורא דרבנן. ואע"ג דלקמן בברייתא שם דאשת חבר טוחנת וכו' חששו שמא תשכח ותאכל לפירש"י שם ובריש פ"ק דחולין עיי"ש. היינו משום דהתם איכא חשש איסור טבל. ולרבא דקיימינן הכא אליבי' איסור דאורייתא הוא. ולא ס"ל להתיר מטעם דרוב עה"א מעשרין הן עיי"ש. אבל הכא דודאי לכ"ע ליכא אלא חשש איסור דרבנן לא חששו. ומשום אכילת אשת עם הארץ אע"ג דודאי תאכל. וא"כ הו"ל דומיא דסיפא דאסרו בטומאת חלה משום דאסור לטמאה מדאורייתא אע"ג דטומאת עה"א מדבריהם. והיינו משום דודאי נטמאת העיסה במגע אשת עה"א וכמשכ"ל. וא"כ הכא נמי לכאורה הו"ל לאסור. אם איתא דלרבא איסור דאורייתא איכא באכילתן. אע"ג דטומאה דהכא מדרבנן היא. מ"מ לק"מ דלגבי אשת העם הארץ ממה נפשך ליכא חששא. דאפי' אם טמאה היא ומטמאה העיסה לא עבדה איסורא אם תאכל. שהרי כיון דטמאה היא מותרת לאכול אוכלין טמאים לכ"ע. ואם אינה טמאה שוב לאו אוכלין טמאים קאכלה. דלא נטמאה העיסה במגעה. ואע"ג דבפ"ק דשבת י"ג ע"א חייש רבא גופי' שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו. הכא לא חייש שמא תאכל אשת חבר. דדוקא התם באכילה גזר שמא מתוך כך יהא רגיל אצלו דגדולה לגימא. דאכילה יחד מקרבתן זה לזה. ובכך יהא רגיל אצלו וקרוב לודאי שיאכל אצלו דברים שהוכשרו ונטמאו. אבל ע"י טחינה באקראי לא חששו. ועוד דהתם חששו שמא יאכילנו דברים שנטמאו בטומאה גמורה מדאורייתא. דאיכא איסור דאורייתא באכילתן. ואע"ג דלא חשיד עה"א על טומאה ידועה. כמשכ"ל בשם הרשב"א ז"ל. ובפרט לאכול אוכלין טמאים בטומאה ודאית דאיכא איסורא דאורייתא לרבא באכילתן. כי היכי דלא נחשד על אכילת נבילות וטריפות. וכן מבואר ברמב"ם פ"ו מהלכות תרומות ה"ב דאין עה"א חשוד לאכול תרומה טמאה. ועי' בכ"מ שם. מ"מ הרי חזינן שלא האמינוהו על הטהרות. לפי שאינו זהיר בשמירתן ויש לחוש דילמא נטמאו ולאו אדעתי' ונמצא שיכשל ויכשיל באיסור דאורייתא. ועוד דכאן לא התירו אלא בטחינה. משום דרכי שלום. אבל שם באכילה ליכא דרכי שלום. וא"כ משום חשש אכילה ליכא למיחש לא לאכילת אשת עה"א. ולא משום אכילת אשת חבר. ולא הי' מקום לאסור אלא משום מסייע ידי עוברי עבירה לגרום טומאה לחולין שבא"י. ועל זה שפיר משני רבא דליכא הכא אלא טומאה וטהרה דרבנן. וסיפא בטומאת חלה דאורייתא. דבגרמת טומאה לחולין שבא"י ליכא לעולם שום דררת איסור דאורייתא. משא"כ בחלה דבטומאה דאורייתא איכא איסורא דאורייתא כשמטמאה. הילכך גם בטומאת עה"א החמירו ולא התירו לסייע אפי' משום דרכי שלום: ואכתי יש מקום עיון בההיא דתנן בפ"ד דבכורות ל' ע"א החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית. החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות ויש שהוא חשד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה ואמרינן עלה בגמרא החשוד על זה וע"ז וכו'. כיון דחשוד אדאורייתא כ"ש אדרבנן. ויש שהוא חשוד על הטהרות וכו' מאי טעמא. נהי דחשוד על דרבנן אדאורייתא לא חשיד עיי"ש. הרי מבואר לכאורה דאיכא איסורא דרבנן מיהת באכילת חולין טמאים. ודלא כדעת הסוברין דליכא שום איסורא בהכי כלל. איברא דגם לשיטת רש"י וסייעתו קשה לכאורה מההיא דהתם. דהא לדעתם למ"ד פסול גוויי' דאורייתא איכא באכילת אוכלין טמאין איסור לאו דאורייתא. והשתא תקשה מהך מתניתין למ"ד פסול גוויי' דאורייתא. דהרי מהך מתניתין מוכרח דליכא בהכי אלא איסורא דרבנן כדמפרש בגמרא שם. מיהו נראה דלפירש"י וסייעתו לא קשה. ואדרבה משם ראי' לשיטתם. דהרי לקמן בסמוך אמרינן התם ורמינהי נאמן על הטהרות נאמן על השביעית. הא חשיד חשיד. ומשני אמר ר"א מתניתין כשראינוהו שנוהג בצנעא בתוך ביתו. רבי ינאי אמר כגון דהוה חשיד לתרווייהו וכו' עיי"ש. ומבואר מזה דלאוקימתא דר"א אמרינן דהחשוד על הטהרות חשוד אשביעית ואמעשרות. ומתניתין דקתני דאינו חשוד. לא משום דחשוד אדרבנן לא הוי חשוד אדאורייתא הוא. אלא משום דמיירי בשנוהג בצינעא בתוך ביתו. ואוקימתא דלעיל דמפרשינן טעמא דמתניתין משום דחשיד אדרבנן לא הוי חשוד אדאורייתא. ע"כ אליבא דרבי ינאי היא. והנה כבר תמה בתוס' חיצוניות הובא בש"מ על ר"א וכי ס"ד דמאן דחשיד אדרבנן יהא חשיד נמי אדאורייתא עיי"ש. וגם בתוס' שם בד"ה מתניתין בשראינוהו וכו'. הקשו לפי' ר"ת בפ"ב דכתובות דסתם עם הארץ אע"ג דחשוד אדמאי לא חשיד אשביעית. והשתא לר"א דס"ל דהחשוד על טהרות חשיד אשביעית. כ"ש סתם עה"א דכי היכי דחשיד אטבל דאורייתא חשיד נמי אשביעית עיי"ש. אבל נראה דמזה ראי' לשיטת רש"י בפ"ב דחולין וסייעתו ז"ל. דלשיטתם ניחא שפיר. דיש לומר דודאי בעיקר מילתא לא פליג ר"א. וס"ל כר"י דמאן דחשיד אדרבנן ודאי לא חשיד אדאורייתא. אלא דס"ל כרבא דטומאת גווי' דאורייתא היא. וא"כ אידי ואידי דאורייתא נינהו. והילכך ודאי מאן דחשיד אטהרות חשיד אשביעית. אי לאו דראינוהו שנוהג בצינעא בתוך ביתו. וממילא לא תקשה נמי מאי דאקשינן לרבא דאמר פסול גווי' דאורייתא ממתניתין דהתם. משום דאיכא למימר דלרבא מיתוקמא מתניתין כאוקימתא דר"א. ומ"ד פסול גוויי' דרבנן. ס"ל כאוקימתא דר"י. וממילא ניחא גם קושית התוס' משום דעם הארץ דחשיד אטבל היינו על טבל למעשרות. ומשום שהוא קל בעיניהם שסבורים שאין בו אלא מצות נתינה ללוי ולעני ואין בו אלא הפקעת ממון אבל איסור טבל לית בי'. כמבואר סוף סוטה מ"ח ע"א אבל אשביעית דאיסורו דאורייתא לא חשידי. אבל כאן החשוד על אכילת אוכלין טמאים שיש בו לאו דאורייתא. שפיר איכא למימר דחשוד נמי אשביעית. אבל לדעת שאר ראשונים דבאכילת אוכלין טמאין ליכא שום איסור כלל ודאי סוגיא דהתם קשיא טובא לכאורה. והי' נראה לומר לדעתם דחשוד על הטהרות דקתני התם במתניתין. היינו על טהרת וטומאת הגוף. דהיינו שחשוד לאכול חולין בטומאת הגוף. ואתיא כמ"ד אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. או שחשוד לנגוע בהן בטומאה בטבלן דלכ"ע אסור כמשכ"ל. הן אמת דלפמש"כ התוס' בסוגיא דגיטין שהבאתי לעיל בד"ה ריחיים וכו' דהתם בטומאת פירות אבל אטומאת הגוף לא חשידי עיי"ש. א"כ ליכא למימר הכי. אלא דהתוס' עצמם שם לא החליטו כן לדבר ברור. אלא שכתבו שם כן לחד תירוצא כמסתפקים. דשמא י"ל כן עיי"ש. וא"כ אין זה מוכח. ואפשר דשאר ראשונים לא ס"ל הכי. ובלא"ה דברי התוס' בזה צ"ע אצלי. דהרי לפי מאי דמפרשינן בגמרא שם טעמא דמתני' משום דכיון דחשיד אדאורייתא כ"ש אדרבנן. א"כ אין מקום לחלק בין טומאת פירות לטומאת הגוף דאידי ואידי דרבנן ואכמ"ל. וא"כ שפיר י"ל דלא מיירי התם בסוגיא דבכורות אלא בטומאת הגוף בלבד. דבזה איכא מיהת איסורא דרבנן. אבל בטומאת פירות לעולם אימא לך דאפי' איסורא דרבנן ליכא. וגם לדברי התוס' הי' אפשר לכאורה קצת לומר דנהי דלא מיירי התם בטומאת הגוף אלא בטומאת פירות. מ"מ לא באיסור אכילתן מיירי. אלא באיסור גרם טומאתן מיירי. שאינו שומרן מטומאה ואינו מקפיד עליהן אם יגעו בטומאות מגע כשרצים ונבלות וכיו"ב. ולא חייש למאי דאסרו לגרום טומאה לחולין שבא"י. אלא דמדברי התוס' שם לא משמע הכי עיי"ש היטב ואין להאריך. ועכ"פ שפיר יש מקום ליישב סוגיא דבכורות גם לדעת שאר ראשונים ז"ל כדכתיבנא. דלא מיירי באיסור אכילת אוכלין טמאים. אלא באיסור גורם טומאה לחולין שבא"י הוא דמיירי: אלא דלפ"ז קשה בעיקר דינא דמתניתין. דקתני החשוד על המעשר ושביעית חשוד על הטהרות. משום דחשיד אדאורייתא חשיד אדרבנן. הרי מאי דקיי"ל דחשוד על החמור חשוד על הקל היינו דווקא בששניהם ממין איסור אחד. כגון ששניהם איסורי אכילה. אע"פ שהם משני שמות מוחלקין. כמו שביעית ומעשר וכיו"ב. אבל שני עניני איסור נפרדים אפי' חשוד על החמור אינו חשוד על הקל. דהא קיי"ל בפ"ק דחולין דמומר לערלות אינו חשוד על השחיטה. אע"ג דערל בכרת ושחיטה אינה אלא איסור לאו. והיינו משום דשני מיני איסור חלוקים הם. וכמש"כ בב"י יו"ד סי' קי"ט ובש"ך שם ס"ק י"ב וכך כתב בפשיטות מרן ב"י בתשובות אבקת רוכל סי' קפ"ח באריכות עיי"ש. והוא מוכרח בכל הפוסקים. ומדברי הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות פ"ד מתבאר דאפי' אין שני האיסורים בדבר מאכל אלא שניהם בהנאות הגוף. כגון איסורי ביאה ואיסורי אכילה כדבר אחד חשיבי לענין זה. ועי' מש"כ מהריט"א ז"ל בביאורו שם סי' ל"ה עיי"ש. ועכ"פ הדבר מבואר דבשני מיני איסור לא אמרינן דהחשוד לזה חשוד לזה אפי' מחמור לקל. והשתא הרי לדעת הסוברין דליכא שום איסור באכילת אוכלין טמאים ע"כ הא דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י איסור מצד עצמו הוא. ולא משום דררא דאכילה הוא שלא יבוא לאכלן. דהא ליכא שום איסור באכילתן. אלא טעמא דמילתא כדי שיהיו חולין טהורין מצוים בא"י לצרכי מנחות ונסכים ושמן למאור ולמנחות ולתשלומי תרומה וללחמי תודה וכיו"ב. או אפשר שגזרו כן כדי שלא יחזרו ויטמאו תרומה וקדשים במגען. לפי שדרך להניח אוכלין אצל אוכלין. וכ"כ בכפתור ופרח פרק י"ז עיי"ש. או מפני שני הטעמים אלו יחד. ועכ"פ אין איסור זה מענין איסורי מאכלות אלא הטומאה מצד עצמה היא האיסור. וא"כ קשה מתניתין אם איתא דלא באיסור אכילה מיירי אלא באיסור גרם טומאה. א"כ החשוד על השביעית ומעשר אמאי נעשה חשוד על הטהרות נהי דמעשר ושביעית חמירי טפי מטהרות. מ"מ בשני מיני איסור כאילו אפי' חשוד על החמור אינו חשוד על הקל. הן אמת דראיתי לרש"י ז"ל בגיטין נ"ג ע"א שפירש טעמא דאסור לגרום טומאה לחולין מפני הפרושים שאוכלין חוליהן בטהרה עיי"ש. ובודאי דע"כ צ"ל דרש"י שם קאי אליבא דהסוברין דליכא שום איסור באכילת אוכלין טמאים אלא שהפרושים הם שנהגו כן מעצמן משום מנהג פרישות. ובלא"ה כבר כתבנו דדברי רש"י סותרים זא"ז בענין זה. וגם בפ"ב דחולין שם כתב שני הסברות עיי"ש. ומ"מ חזינן דלפירש"י אפי' נימא דליכא איסור באכילת אוכלין טמאים. מ"מ הא דאסור לגרום טומאה לחולין בא"י משום אכילה הוא. דהיינו מפני הפרושים שאינם אוכלין אלא בטהרה. וא"כ הי' אפשר לומר דכיון דמשום לתא דאכילה נגעו בה הו"ל בכלל איסור אכילה והילכך החשוד למעשר ולשביעית החמורים חשוד על הטהרות הקל. אבל אין זה נכון. דהרי מתניתין לאו בפרושים מיירי. שאין הפרושין חשודים על המעשרות. והשביעית וטהרות. וא"כ לגבי אותן שאינם פרושין האיסור לגרום טומאה לגבי' אינו ענין לאיסורי מאכל. אלא איסור מצד עצמו הוא לגבי'. שהרי הוא מותר לו לאכול אוכלין טמאים אפי' ודאי נטמאו טומאה דאורייתא. ולגרום להם טומאה אסור. וגם לישנא דתלמודא דקאמר דטעמא דמתניתין משום דכיון דחשיד אדאורייתא כ"ש אדרבנן. דמשמע להדיא דאיכא מיהת בזה איסור גמור מדרבנן כשאר איסורין דדבריהם. לא משמע כפירש"י שם שלא יהי' איסור באכילת אוכלין טמאים אלא מנהג פרישות לפרושין לחוד. וא"כ לשאר כל אדם אין בזה שום איסור כלל. ואפי' לכתחילה מותר. אלא שהפרושים נוהגים לעצמן בזה מנהג פרישות והיכי יתכן לומר דגזרו רבנן איסור קבוע לכל העולם במגע הטומאות לחולין משום האכילה שאין בה שום איסור כלל. ואפי' לפרושים אינה אלא מנהג פרישות בעלמא. ולכל העולם אפי' מנהג לית בה: והנה מקור דברי רש"י אלו נראה שהוא מדתנן בפ"ד דטהרות מי"ב ספק החולין זו טהרת פרישות. ופי' הרמב"ם והרא"ש שם דהיינו לאוכלין חוליהן בטהרה שנולד להם ספק טומאה בטהרותיהם כיון דאינו אלא טהרת פרישות. טהרו חכמים כל ספק טומאתן בחולין עיי"ש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות שאר אבות הטומאה ה"ב עיי"ש בדבריו. הרי מבואר לכאורה דאוכלין טמאים דחולין אין בהן אלא משום פרישות לפרושים בלבד. וכן תנן בפ"ג דחגיגה י"ח ע"ב בגדי עה"א מדרס לפרושים. והיינו פרושים האוכלין חוליהן בטהרה. וכדפירש"י שם עיי"ש. ובפ"ק דנדה ז' ע"א קתני וכולן לבני הכנסת. ומתניתין היא בפ"ג דזבין מ"ב. ופירש"י לבני הכנסת האוכלין חוליהן בטהרה עיי"ש. הרי דרק בני הכנסת אוכלין חוליהן בטהרה. ומזה הוא שיצא לרש"י ז"ל דרק הפרושים והם בני הכנסת הוא שקבלו על עצמן טהרת פרישות לאכול חוליהן בטהרה. ולכאורה מזה תיובתא לדעת הסוברין דבאוכלין טמאים איכא איסורא דאורייתא או עכ"פ איסורא דרבנן לכל אדם. אמנם נראה דמכל זה אין שום הכרע כלל. דמתניתין דטהרות שם כבר פירש הר"ש ז"ל בענין אחר שאינו ענין לכאן עיי"ש בדבריו. וגם אפשר לומר דאפי' תימא דמתניתין דהתם באוכלי חולין בטהרה מתפרשת. מ"מ לא מיתוקמא אלא בספק טומאת הגוף. וכן פירשו הרמב"ם והרע"ב בפי' המשנה שם עייש"ה. והך מתניתין אתיא אליבא דמשנה אחרונה דס"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. אלא דמ"מ הפרושים נהגו שלא לאכול חוליהן אלא בטהרת הגוף. ועל זה הוא שאמרו ספק חולין זו טהרת פרישות. משום דבזה ליכא אלא מנהג פרישות לפי מאי דקיי"ל מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. וכן תתפרש ג"כ מתניתין דפ"ב דחגיגה דבגדי עה"א מדרס לפרושים. והיינו לפרושים האוכלין חולין בטהרת הגוף. אבל לענין טהרת האוכלין עצמן ודאי לאו מנהג פרישות בעלמא הוא. אלא מדינא אכילת אוכלין טמאים אסורה לכל ישראל אי מדאורייתא או עכ"פ מדרבנן. וכן ההיא דפ"ג דזבין אינה מכרעת כלל. דהרי שם בטומאת הגוף מיירי. וכמבואר שם להדיא. ובפ"ק דנדה שם עיי"ש. ובלא"ה לפ"מ שפי' הרמב"ם בפיה"מ בפ"ג דזבים שם גם ההיא דהתם אינה ענין לכאן כלל עיי"ש. והנה בההיא דפ"ד דע"ז נ"ו ע"א דקתני בברייתא אליבא דמשנה אחרונה וחזרו לומר וכו' ואין בוצרין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה. וכ"ש שאין דורכין. אבל בוצרין עם העכו"ם בגת שמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. ופי' רש"י וז"ל ואין בוצרין עם ישראל וכו' משום דגורם טומאה הוא. ואע"ג דס"ל השתא מותר לגרום טומאה לחולין כדקתני סיפא. ה"מ דעכו"ם אבל דישראל טבולים הם לתרומה ואסור לגרום טומאה לתרומה וכו' עכ"ל. ובתוס' שם האריכו להקשות עליו. ושוב כתבו וז"ל ורבינו יהודא מצא פירוש אחר בפירש"י בכת"י וז"ל אבל לא בוצרים עם ישראל כו' ואע"ג דס"ל השתא וכו'. ה"מ דעכו"ם או דישראל חבר שלא יאכלם רק בימי טומאתו. אבל בישראל רשע עובר עבירה הוא שסופו לשתותו טמא ודריכתה לכך עומדת הילכך אסור לסייע עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז הי' נראה דגם טעמא דמ"ד אסור לגרום טומאה לכל חולין שבא"י מהאי טעמא הוא דשמא יבוא לאכלם בימי טהרתו. אלא דבהכי פליגי דמ"ד מותר לגרום טומאה לחולין. ס"ל טומאת גוויי' דרבנן והו"ל כגזירה לגזירה דלא גזרינן אלא בישראל רשע עובר עבירה שסופו לאכלן ודאי בטומאה. דכחדא גזירה היא. ומ"ד אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י ס"ל טומאת גוויי' דאורייתא ואוכלין טמאין לדידי' מדאורייתא אסורין באכילה. ולכך גזרו בכל חולין אפי' בשל עכו"ם. דחששו שמא יבוא ישראל לאכלן. וגם אפשר לומר דכ"ע ס"ל טומאת גוויי' מדאורייתא היא. ומ"ד אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י ניחא. ומ"ד מותר ס"ל דכיון דחזו לו בימי טומאתו לא חיישינן דילמא אתי למיכלינהו בימי טהרתו. וכיו"ב אמרי' סו"פ דבכרות עיי"ש. אלא דזה לא יתכן רק לדעת הסוברין דאסור לפסול גופו באוכלין טמאין מדאורייתא או עכ"פ מדרבנן. וזו היא דעת רש"י לפי הנוסחא שמצא רבינו יהודא ז"ל בפירש"י כת"י. וכנראה זהו ממהדורא בתרא דפירש"י. וכדמשמע נמי בפירש"י בפ"ב דחולין שם. דמעיקרא הוה ס"ל דמותר ואח"כ חזר בו עיי"ש. אבל אנן השתא הרי קיימינן אליבא דהסוברין דליכא שום איסור אפי' מדרבנן לפסול גופו באכילת אוכלין טמאים. וא"כ עכצ"ל דמ"ד אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י לא משום איסור אכילה הוא. אלא איסור בפ"ע הוא כמשכ"ל. וא"כ ודאי קשה במתניתין דפ"ד דבכורות שם דקתני דהחשוד על המעשר או שביעית החמורים שהם מדאורייתא. חשוד על הטהרות הקלין שאינם אלא מדרבנן והרי בשני עניני איסור כאלו. דהאחד הוא איסור אכילה. והשני הוא איסור מטמא. לא אמרינן דחשוד על החמור חשוד על הקל. אלא ודאי מוכח מזה כדעת הסוברין דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאים. וחשוד על הטהרות דקתני מתניתין דהתם. היינו שחשוד על אכילת אוכלין טמאים. לענין דאפי' כדחזינן שאוכלם בימי טהרתו לא מחזקינן להו בטהורים. משום דחשדינן לי' לאכול אפי' טמאים: אמנם ראיתי להרמב"ם ז"ל בפיה"מ שכתב במתניתין דבכורות שם וז"ל אבל חשוד בשניהם שהן מדאורייתא הרי הוא חשוד ג"כ על הטהרות ולפעמים יהא חשוד על הטהרות שהן מדרבנן. כגון טומאת אוכלין וטומאת ידים וכיו"ב. ואינו ראוי שיהא חשוד על פירות שביעית ומעשרות שהן מן התורה. לפי שהחשוד במילי דרבנן אין ראוי לחשוד אותו במילי דאורייתא. אבל אם נחשד על טומאה דאורייתא הרי הוא ג"כ חשוד על שביעית ומעשרות. ולפי הענין הזה אמר יש שהוא חשוד עכ"ל. וכן כתב הרמב"ם ביתר ביאור בפ"ח מהלכות שמיטה הלכה ט"ו וז"ל החשוד על השביעית אינו חשיד וכו' החשוד על הטהרות אינו חשוד לא על המעשר ולא על השביעית. שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים והחשוד לדברי סופרים אינו חשוד לדברי תורה עכ"ל. וכ"כ בפ"י מהלכות מטמאי משכב ומושב הי"א וז"ל החשוד על השביעית או על התרומה למכרן לשם חולין הרי זה חשוד על הטהרות. שהחשוד על דבר של תורה הרי הוא חשוד על דברי סופרים. והאוכלין הטמאים אין מטמאין אחרים אלא מדבריהן כמו שיתבאר עכ"ל עיי"ש. ומבואר מדבריו ז"ל דיש לו פי' אחר במתניתין דלא כפירש"י והרע"ב ז"ל. דלפירושו לא מיירי מתניתין כלל לענין אכילת חולין בטהרה. אלא מצי מיירי גם בטהרת תרומה וקדשים. לומר דהחשוד למכור פירות שביעית או מעשר לשם חולין חשוד נמי על הטהרות. שהפירות שלקחו ממנו בחזקת טהורים יש לנו לחוש דילמא טמאים הן לענין שאם נגעו בתרומה או בשר ואוכלי קודש אסור לאכלם שמא נטמאו. אבל כשנחשד על הטהרות. דהיינו שחשוד למכור אוכלין טמאים בחזקת טהורים. אינו חשוד למכור פירות של מעשר או שביעית בחזקת חולין. משום דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן. ואין תרומה וקדשים שנגעו בהנך פירות שמכר לשם טהורים והם הי' טמאים. אסורים מדאורייתא אלא מדרבנן. וא"כ לא נחשד אלא להכשיל באיסור דרבנן הילכך אינו נעשה חשוד על איסורי אכילה מדאורייתא כמעשר ושביעית. וכן לענין טומאת ידים שכתב בפיה"מ שם ג"כ אם נחשד לאכול מע"ש חוץ לחומה או להאכילם לאחרים חשוד נמי לאכול או להאכיל אחרים תרומה וקדשים בטומאת ידים. והילכך אם נגע בתרומה וקדשים אסור לאכלן אע"פ שהוא אומר שידיו טהורות. משום דחשוד לדבר החמור חשוד לקל. דטומאת ידים דרבנן. ונראה דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דליכא שום איסור באכילת אוכלין טמאים. והילכך נטה מפירוש רש"י והרע"ב ז"ל. דלפירושם ע"כ מוכרח דאיכא איסור באכילת אוכלין טמאים כמו שנתבאר. ולזה פירש בדרך אחר דלפי זה ליכא ראי' ממתניתין כמבואר. דהחשוד להאכיל מעשר ושביעית שאכילתן אסור מדאורייתא שפיר הו"ל חשוד נמי לטהרות. דהיינו למכור אוכלי חולין טמאים בחזקת טהורים. ואם נגעו בהן תרומה וקדשים אסור לאכלן משום דשמא נטמאו בנגיעתן. משום דאיסורין אלו מענין אחד ממש הן. אלא דמעשר ושביעית דאורייתא וטהרות דרבנן. דאוכל אינו מטמא אוכל אלא מדרבנן. וליכא בזה אלא חשש איסורא דרבנן. ומיהו מ"מ מפלוגתא דר"א ורבי ינאי משמע כדעת הסוברין דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאים למ"ד דאורייתא דאורייתא ולמ"ד דרבנן דרבנן. כי היכי דלא תקשה קושית התוס' ותוס' חיצוניות כמו שביארנו לעיל: ועוד נראה ראי' לשיטה זו מדאמרינן סוף פ"ד דבכורות ל"א ע"א תנו רבנן כל הבכורות אדם רואה וכו'. ורואה את קדשיו ואת מעשרותיו ונשאל על טהרותיו. ומפרשינן התם עלה ורואה את קדשיו דאי בעי מיתשל עלייהו. ומעשרותיו דאי בעי שדי מומא בכולי' עדרי'. ונשאל על טהרותיו דהא חזו לי' בימי טומאתו. ופירש"י ז"ל ונשאל על טהרותיו אינו חשוד לומר על טמא טהור. דאם טמאות הן מה יפסיד. הא חזו לי' בימי טומאתו. ובחולין קמיירי. דתרומה טמאה לא חזיא לי' אפי' בימי טומאתו עכ"ל עיי"ש. ומבואר בהדיא דבימי טהרתו מיהת איכא איסורא דאורייתא או עכ"פ דרבנן לאכלן. ופשטא דברייתא משמע דאפי' איסורא דאורייתא איכא באכילתן בימי טהרתו. דומיא דקדשיו ומעשרותיו. דאם איתא דאפי' בימי טהרתו אינו אלא מנהג פרישות בעלמא. אבל מדינא ליכא בזה לא איסור דאורייתא ולא דרבנן. ואפי' לכתחילה שרו באכילה. א"כ הדבר תמוה למה לי טעמא דחזו לי' בימי טומאתו. ותיפוק לי' דאפי' אמר על טמא טהור ואכלן. לא עביד שום איסור בהכי כלל. וגם בעיקר הך ברייתא קשה מאי קמ"ל פשיטא דנאמן במילתא דלית בי' שום חששא דאיסורא. אלא דהוא גופי' נוהג בו איסור מדעתו מצד פרישות בעלמא. ואם ירצה שלא לנהוג בו פרישות מאן ימחה בידו ולמה לו לשקר. ואין לדחות ולומר דהתם בחולין שנעשו על טהרת הקודש או טהרת תרומה וכמ"ד חולין שנעשו על טה"ק כקודש דמו. ומה"ט אסורין לאכלן כשנטמאו כקדשים או תרומה שנטמאו. דא"כ הול"ל דאפי' בימי טומאתו אסיר לאכלן. דמאחר דשאר חולין טמאים מותרין לגמרי. ע"כ הא דחולין שנעשו על טהרת תרומה או טהרת הקודש אסורין. משום דדינן כתרומה וקדשים ממש ליאסר באכילה. וא"כ כ"ש שיש לאסור אכילתן בימי טומאה. וגם לא אשכחן שום חומרא בחולין שנעשו על טהרת תרומה או טה"ק אלא לענין דיני קבלת טומאה כדין תרומה וקודש אבל לא לענין איסור אכילתן: הן אמת דראיתי לרש"י ז"ל ריש פ"ק דחולין בההיא דאמרינן התם הכל שוחטין לאתויי טמא בחולין. ופרכינן טמא בחולין מאי למימרא. ומשני בחולין שנעשו על טה"ק וקסבר חולין שנעשו על טה"ק כקודש דמו. כיצד הוא עושה מביא סכין ארוכה ושוחט בה כדי שלא יגע בבשר וכו'. ופירש"י וז"ל שנעשו על טה"ק שקבל עליו לאכול בטהרת הקודש. שרוצה להרגיל עצמו בטהרת קדשים. שאם יאכל שלמים או תודה יהא בקי בשמירתן כקודש דמו. וחייב להבדיל מדרבנן מכל טומאות הפוסלות בהן. ואפי' הכי שחיט הטמא לכתחילה ובסכין ארוכה כדמפרש עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הריטב"א שם עיי"ש. הרי דס"ל לרש"י והריטב"א ז"ל דלמ"ד חולין שנעשו על טה"ק כקודש דמו. דינם לענין איסור לטמאן נמי כקדשים. וא"כ נראה ודאי דה"ה נמי לענין איסור אכילתן בטומאתן דין קודש יש להן. אבל הדבר תמוה מאוד לענ"ד מאין הרגלים לומר כן. ולא מצינו בשום דוכתא חומר בחולין שנעשו על טה"ק אלא לענין למנות בהם שלישי ורביעי כבתרומה וקדשים. אבל לענין אזהרה בשמירתן ולאיסור אכילתן בטומאה לא מצינו שום חילוק ביניהם לשאר חולין בשום דוכתא. וכן מוכח בפרק בתרא דנדה ע"א ע"ב דתנן התם בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח וכו'. ואמרינן עלה בגמרא מערה אין נוגעת לא. אלמא חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו ומהני בהו שני עיי"ש. ובפ"ב דחגיגה כ' ע"א כתבו התוס' בד"ה ר"א ב"ר צדוק אומר הרי הן כתרומה וז"ל הקשה ה"ר אלחנן דאמרינן בפרק בתרא דנדה בראשונה היו אומרין וכו' ודייק בגמרא מערה אין נוגעת לא אלמא חולין שנעשו על טה"ק כקודש דמו. ומנ"ל דילמא דהוו כתרומה. דטבול יום פוסל בתרומה. ונראה למורי דאי כתרומה הוו אפי' תגע בהו לא הוי אלא פסול דלא הו"ל אלא שלישי ואין שלישי בתרומה מטמא רביעי בקודש שאין המים עושין בו רביעי. וקצת משמע כן מתוך פירש"י ור"ת עכ"ל עיי"ש. והשתא התינח אם נימא דהא דאמרינן חולין שנעשו עטה"ק או על טהרת תרומה כקודש או כתרומה דמו. אין זה אלא לענין למנות בהן שלישי או רביעי. שפיר תירצו התוס'. דע"כ כקודש דמו. דאם איתא דרק כתרומה דמו. א"כ אפי' נוגעת מה בכך. הרי אכתי ראויין המים לרחוץ בהן את הפסח. דאין שלישי דתרומה פוסל רביעי בקודש. אבל אם נימא דגם לענין אזהרת שמירתן דין תרומה וקדשים עליהן. א"כ נהי דהני מים אין פוסלין את הפסח. הא מ"מ אכתי אסור הטבול יום ליגע בהן מצד טהרת המים עצמן שאסור לטמאן. אע"פ שלא יחזרו ויטמאו את הפסח. וא"כ הדק"ל דילמא לעולם כתרומה דמו. ומ"מ שפיר קתני דוקא מערה ולא נוגעת כדי שלא לטמא את המום דאסור. אלא ודאי מוכרח מזה דלענין שיהא אסור לטמאן. לכ"ע לא אמרינן חולין שנעשו על טהרת תרומה או טה"ק כתרומה או כקודש דמו: מיהו לזה הי' אפשר לומר קצת לדעת רש"י והריטב"א ז"ל ע"פ מאי דאמרינן בפ"ב דחגיגה י"ט ע"ב אמר רב מרי ש"מ חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו. ממאי מדלא קתני בהו מעלה וכו'. ופירש"י וז"ל מדלא קתני בהו מעלה לומר בגדי פרושין האוכלין חוליהן בטהרת חולין מדרס לאוכלי חוליהן בטהרת הקודש. ש"מ בכלל קודש הם. והא תנא לי' קודש עכ"ל עיי"ש. והתוס' שם לקמן כ"א ע"ב בד"ה אחרונות וכו'. על ההיא דאמרינן התם אמר רבי אילא אמר ר"ח עשר מעלות שנו כאן. חמש ראשונות בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש. אחרונות לקודש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקודש. כתבו שם וז"ל תימא להר"ר אלחנן דמוכיח רב מרי לעיל ש"מ חולין שנעשו עטה"ק כקודש דמו מדלא קתני בהו מעלות. כלומר בגדי אוכלי תרומה מדרס לחולין שנעשו עטה"ק. ובגדי אוכלי חולין שנעשו עטה"ק מדרס לקודש. ומאי הוכחה. ודילמא בעלמא לאו כקודש דמו. ולענין מעלה זו הוו כקודש. שכן מתניתין ס"ל לגבי חמשה ראשונות כקודש דמו. ולגבי חמשה אחרונות לאו כקודש דמו. ושמא לא קאמר הש"ס רק לענין הך מעלה לחוד עכ"ל עיי"ש ובמש"כ מהרש"א שם. הרי דאע"ג דסתמא קאמרינן ש"מ חולין שנעשו עטה"ק כקודש דמו. וכן מסקינן התם דקסבר חולין שנעשו עטה"ק כקודש דמו. מ"מ הכריחו התוס' דהיינו דוקא לענין אותה מעלה בלבד דמיירי בה התם. וא"כ אף אנן נימא הכי בסוגיא דפ"ק דחולין שם. דמאי דקאמר לאוקימתא דרבה בר עולא קסבר חולין שנעשו עטה"ק כקודש דמו. הא גופא אתי לאשמעינן דקסבר הך תנא דגם לענין זה שיהא אסור לטמאן ולחייב בשמירתן כקודש דמו. אע"ג דבעלמא לא אשכחן בהדיא מאן דס"ל הכי לענין זה. ולפ"ז מאי דאמרינן התם לקמן דאביי ורבא ורבינא ורב אשי לא מוקמי מתניתין כאוקימתא דרבה ב"ע משום דטמא בחולין לא איצטריכא דחולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמו עיי"ש. אין צ"ל דגם בעלמא הכי ס"ל. אלא לענין הך מילתא לחוד הוא דס"ל הכי. דאע"ג דבעלמא ס"ל דכקודש דמו. היינו דוקא לענין קבלת טומאה וכיו"ב. אבל לא לענין שיהא מוזהר על שמירתן כקודש ממש: ובהכי ניחא שפיר קושית הט"א בחגיגה י"ט ע"ב במאי דאמרינן בפ"ק דחולין שם כולהו כרבה ב"ע לא אמרי קסברי חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמו. ומה בכך. אפי' תימא דס"ל כהני תנאי דאמרי דלאו כקודש דמו. אפי' הכי כיון דסתם משנה דחגיגה שם ס"ל דכקודש דמו. כדמוכיח רב מרי התם. וא"כ אמאי לא נוקים סתם מתניתין דפ"ק דחולין נמי כסתמא דחגיגה. והיא קושיא אלימתא לכאורה. ומה שהעלה שם לתרץ עפ"מ דאמרינן התם לקמן עשר מעלות שנו כאן חמש ראשונות דאית בהו דררא דטומאה דאורייתא גזרו רבנן בין לקודש בין לחולין שנעשו עטה"ק. חמש בתריייתא דלית בהו דררא דאורייתא. כי גזרו רבנן לקודש. לחולין שנעשו עטה"ק לא גזרו בהו רבנן. וא"כ רב מרי דקאי אמעלה דבגדי עם הארץ מדרס לפרושים וכו' שהיא מחמש מעלות ראשונות דאית בהו דררא דטומאה דאורייתא. והיינו טעמא שמא ישבה עליהן אשתו נדה. דהו"ל חשש טומאה דאורייתא. כדפירש"י שם. לא שמעינן אלא דכקודש דמו להא מעלה דמדרס וכיו"ב דהו"ל דררא דאורייתא. אבל לשאר מעלות. דלית בהו דררא דאורייתא. אפשר דס"ל לתנא דמתניתין דלאו כקודש דמו. והשתא הא דקאמר בסוגיא דחולין דסברי דלאו כקודש דמו. היינו בכה"ג דמיירי התם. דליכא דררא דאורייתא. דהא גזירה בעלמא הוא שמא יגע בבשר עיי"ש בדבריו. ודברים תמוהים הם. דאטו חששא דשמא ישבה עליהן אשתו נדה דהתם לאו גזירה בעלמא מדרבנן היא. ומ"מ כיון שאם ישבה עליהן בנדתה טומאה דאורייתא היא. חשבינן לה דררא דטומאה דאורייתא. הכא נמי כיון שאם יגע הו"ל טומאה דאורייתא שפיר חשיבא דררא דטומאה דאורייתא. ובפרט בבגדי אוכלי תרומה. דהיינו אפי' בחברים. דודאי חששא קלה היא טפי מההיא חששא דשמא יגע. ומ"מ חשבינן לה דאית בה דררא דאורייתא. וכ"ש בגזירה זו דשמא יגע. שאם באמת יגע טומאה דאורייתא היא אפי' בחולין. דהא הך טמא מוקמינן לי' בטמא מת או טמא שרץ. דאפי' חולין בעלמא מקבלי טומאה מיני'. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. ועוד דאכתי גם לפי דבריו לא תיקן כלום. דאכתי אשכחן סתם משנה בפ"ב דטהרות מ"ו דכקודש דמו. והתם לא מיירי בדאית בה דררא דטומאה דאורייתא עיי"ש. ואע"ג דבתר הכי מייתי התם בזה פלוגתא. והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת. מ"מ הרי חזינן דמעיקרא סתם לן תנא כמ"ד דכקודש דמו. אלא דבתר הכי הדר בי' ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. וכיון דסתם משנה דחולין היא נשנית קודם חזרה. שהרי סדר קדשים קדים לסדר טהרות. ולדעת הכ"מ פ"ט מהלכות רוצח בתרי סדרי אמרינן דיש סדר למשנה עיי"ש. וא"כ אית לן למימר דסתם לן כמ"ד כקודש דמו. כדסתם במתניתין דטהרות שם. ואפי' למה שחלקו האחרונים ז"ל על הכ"מ שם. מ"מ כמו שהקשה הט"א ממתניתין דחגיגה. הכי נמי קשה מסתם מתניתין דטהרות ושם לא שייך תירוצו. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דהנך כולהו דפליגי עלי' דרבה ב"ע ס"ל דלענין שיהא מוזהר על שמירתן ליכא למ"ד דכקודש דמו. ואין זה ענין כלל לא למתניתין דחגיגה ולא למתניתין דטהרות שם: ומעתה ממילא לק"מ לפירש"י מסוגיא דפרק בתרא דנדה שם. די"ל דסתמא דתלמודא התם קאי אליבא דכולהו אמוראי דאיפליגו עלי' דרבה ב"ע. וס"ל דאפי' למ"ד חולין שנעשו עטה"ק כקודש דמו מודה דאינו מוזהר על שמירתן כקודש. ולהכי שפיר מוכיח ממשנה ראשונה דאמרינן חולין שנעשו על טה"ק כקודש דמו. אבל לרבה ב"ע אין הכי נמי דליכא ראי' מהתם לומר כקודש דמו. דאפשר דלא הוו אלא כתרומה. כקושית התוס' בפ"ב דחגיגה שם. ולכאורה הי' נראה דבלא"ה יש ליישב פירש"י והריטב"א ז"ל. דדוקא בחולין שנעשו עטה"ק הוא דאמרינן דלמ"ד כקודש דמו מוזהרין ג"כ על שמירתן. אבל בחולין שנעשו על טהרת תרומה. נהי דלענין קבלת טומאה אמרינן דיש להם דין תרומה. מ"מ לא חמירי כ"כ שיהיו מוזהרין על שמירתן. אבל הא ליתא דודאי פשיטא דיותר יש ליתן דין תרומה ממש לחולין שנעשו על טהרת תרומה ממה שיש ליתן דין קודש ממש לחולין שנעשו על טה"ק. דהא בחולין שנעשו על טהרת תרומה לכ"ע כתרומה דמו. משא"כ בחולין שנעשו על טהרת הקודש איפליגו תנאי. איכא למ"ד כתרומה דמו. ואיכא למ"ד כחולין דמו. כמבואר בפ"ב דטהרות שם. וטעמא משום דבטלה דעתו. ואין שם קודש נתפס על חולין. כדפירש"י בפ"ב דחולין ל"ד ע"א עיי"ש. וא"כ אם בחולין עטה"ק למ"ד כקודש דמו אמרינן דמוזהרין ג"כ על שמירתן כקודש ממש. כ"ש לחולין שנעשו על טהרת תרומה דיש להשוותן לתרומה ממש לענין זה. ואפי' לעולא דס"ל בפ"ב דחולין שם אליבא דרבי יהושע דיותר ראוי להחמיר בחולין שנעשו עטה"ק מבחולין שנעשו על טהרת תרומה. היינו דוקא לענין להטיל עליהן דין תרומה כמבואר שם. אבל לענין להטיל עליהן דין קודש כבההיא דריש פ"ק דחולין. דמיירי בבשר דלא שייך בי' על טהרת תרומה. כמבואר בסוגיא דפ"ב דחולין שם עיי"ש. ומשום זה הוא שהוצרך רבה ב"ע לומר דקסבר דכקודש דמו עיי"ש. ודאי פשיטא דלכ"ע יותר ראוי להשוות דין חולין שנעשו על טהרת תרומה. ממש לתרומה. ממה שיש להשוות דין חולין שנעשו עטה"ק ממש לקודש. וא"כ מצד זה אין דברי רש"י והריטב"א ז"ל מתיישבים. ועכ"פ כבר ביארנו דיש מקום ליישב פירש"י והריטב"א ז"ל. אלא דמ"מ כבר כתבנו דעיקר הדבר תמוה מצד עצמו לומר כן. ולא מצינו שום מקור לזה לומר דגם לענין איסור והיתר חולין שנעשו עטה"ק כקודש ממש דמו. ובכל דוכתי משמע דרק לענין טומאה הו"ל כקודש. דא"כ נימא דחולין שנעשו על טהרת תרומה יהיו אסורים לזרים ושנעשו על טה"ק יהיו אסורים ליאכל חוץ לחומה ויהיו נפסלים ביוצא. אלא ודאי לענין איסור והיתר לכ"ע לאו כקודש ולא כתרומה דמו. ואין להם לענין זה אלא דין חולין בעלמא: איברא דלכאורה מסוגיא דרפ"ק דחולין ע"כ מוכרח כדעת רש"י והריטב"א ז"ל. דאל"כ לכאורה אין פתרון לסוגיא דהתם. דפרכינן טמא בחולין מאי למימרא. ומשני בחולין שנעשו על טהרת הקודש וכו'. וקשה מה בכך. והרי אם איתא דגם חולין שנעשו עטה"ק למ"ד כקודש דמו מותר לטמאותן כחולין בעלמא. עדיין הקושיא קיימא כדמעיקרא מאי למימרא. ואמנם אומר אני דאי מהא לא איריא. והסוגיא בלא"ה מתפרשת שפיר. לפי מאי דאמרינן בפ"ג דמנחות ל"א ע"א אמר רב"ח אמר עולא אר"ח הלכה כר"ש שזורי. ולא עוד אלא כל מקום שאמר ר"ש שזורי הלכה כמותו. ושקלינן וטרינן התם טובא אהייא קאי. עד דמסיק ר"נ ב"י דקאי איין. דתנן רמ"א שמן תחילה לעולם. וחכ"א אף הדבש. ר"ש שזורי אומר אף היין. ופרכינן מכלל דת"ק סבר יין לא. ומשני אימא ר"ש שזורי אומר יין. ופירש"י ז"ל שמן תחילה לעולם בין שנטמא באב הטומאה או בראשון או בשני הוי איהו ראשון. דקיי"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה. ושמן משקה הוא וכו'. יין לא בתמיה. דיין מי איכא למ"ד לאו משקה הוא. אלא אימא ר"ש שזורי אומר יין ולא שמן ודבש דלא הוו משקין. ואהך קאמר ר"ח הלכה כר"ש שזורי עכ"ל. והתוס' שם בשם ר"ת ז"ל הקשו דשם פסקינן הלכה כר"ש שזורי דיין דוקא. ובפ"ק דשבת משמע מסתמא דגמרא דגם שמן חשוב משקה. ולכן מפרש ר"ת דדוקא בקרוש פליגי. ושמן תחילה לעולם דקאמר ר"מ פירושו דאפי' בקרוש הוי תחילה עיי"ש בדבריהם. אבל הרי מפירש"י מבואר דמפרש הסוגיא כפשטה. דתחילה לעולם דקאמר ר"מ היינו לומר דאפי' נטמא בראשון או בשני הוי תחילה. וגם בהדיא מפרש דלר"ש שזורי דוקא יין הוי משקה ולא שמן ודבש. הרי מבואר דלא ס"ל כפיר"ת. ובעירובין ע"א ע"ב בתוס' ד"ה שמן וכו' הזכירו בהדיא פירש"י ודחו פירושו עיי"ש. אבל נראה לפי המבואר ברמב"ם ריש פ"ט מהלכות טומאת אוכלין דאע"ג דס"ל ג"כ כפר"ת דפלוגתא דר"ש שזורי ורבנן היא בקרוש. מ"מ לענין הלכה פסק דלא כרש"ש אלא כחכמים דפליגי עלי'. וכבר ביאר מרן בכ"מ שם טעמו בזה. משום דדוקא ר"ח הוא דס"ל דהלכה כר"ש שזורי. אבל רב אשי בפרק בהמה המקשה ס"ל דאין הלכה כר"ש שזורי אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי עיי"ש. וא"כ אין דברי ר"ת ז"ל מוכרחין לדחות פירש"י. דגם אם נפרש כל הסוגיא כפשטה כפירש"י לק"מ קושיות ר"ת. משום דאפשר לומר דאע"ג דלר"ח במנחות שם הלכה כר"ש שזורי דדוקא יין חשוב משקה ואפי' נטמא בשני נעשה תחילה. משא"כ בשאר משקין. מ"מ סתמא דתלמודא בפ"ק דשבת איכא למימר דאזלא אליבא דר"א דס"ל דבהא אין הלכה כר"ש שזורי. ובפרט דסתמא דתלמודא היינו רב אשי גופי'. וכמש"כ הראשונים ז"ל ברפ"ק דחולין עיי"ש. וא"כ רב אשי לטעמי' אזיל. ואין שום סתירה משם לפירש"י ז"ל. והנה נראה פשוט דלר"ש שזורי לפירש"י דדוקא ביין קאמר דחשיב משקה להיות תחילה לעולם ולא בשמן ודבש. א"כ כ"ש בדם דלא חשיב משקה לדידי' לענין זה. והנה התוס' ברפ"ק דחולין שם בד"ה ובמוקדשין לא ישחוט וכו'. כתבו וז"ל ואע"ג דאמרינן לקמן מפרכסת הרי היא כחיה חיישינן שמא יגע אחר פירכוס. אי נמי דוקא לענין העמדה והערכה הרי היא כחיה. אבל לענין טומאה כיון ששחט בה שנים או רוב שנים מקבלת טומאה דחשיבא אוכל. כדאמר בפרק העור והרוטב השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות עכ"ל עיי"ש. וכבר נתקשו האחרונים ז"ל בתירוצם הראשון. שאם כדבריהם דליכא חששא אלא שמא יגע אחר הפירכוס. ולא בשעת שחיטה. א"כ אמאי מחלקינן בין סכין קצר לארוך. והרי בשעת שחיטה לא שייך חששא דשמא יגע. אלא שמא יגע בגופו אחר הפירכוס. וכן קשה מדפריך לקמן ליטמי לסכין וליזיל סכין וליטמי לבשר עיי"ש. והשתא הרי בשעת שחיטה ליכא חששא. משום דעדיין היא כחיה. ואינה מקבלת טומאה. ולא חיישינן אלא לנגיעת גופו אחר שפסקה מלפרכס שכבר אין הסכין בידו. ואמנם בלא"ה עיקר דברי התוס' בתי' ראשון תמוהים לכאורה דהרי משנה ערוכה היא ריש פרק העור והרוטב דמפרכסת מטמאה טומאת אוכלין כמש"כ התוס' בתירוצם השני. וא"כ למה נדחקו ליישב הסוגיא נגד משנה ערוכה. והנראה בזה לדעתי דלתי' הראשון ס"ל להתוס' דלישנא דתלמודא לקמן ד"ל ע"א דאמרינן וכ"ת בעי העמדה והערכה. והא תנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דברי' עיי"ש. דחוק טובא לפרש דרק לענין העמדה והערכה דוקא הוא דאמרינן דהרי היא כחיה. כיון דלכל דברי' קאמרינן. ולכן ס"ל לתוס' דהא דתנן דאם שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת מטמאה טומאת אוכלין היינו רק לענין שאם חתך ממנה בשר בעודה מפרכסת. דכיון דהבשר שחתך ממנה אין בו חיות עוד. שפיר מטמא טומאת אוכלין. וקמ"ל דלא צריך מחשבה. ולא דמי לבשר הפורש מהחי דצריך מחשבה כדתנן בפ"ג דעוקצין. ומבואר ברמב"ם פ"ג מהלכות טומאת אוכלין עיי"ש. דהכא שחיטתה היינו מחשבתה אבל הבהמה עצמה כל זמן שלא יצא נפשה הרי היא כחיה לכל דבריה ואין החי מטמא. דמפרכסת כחיה היא. ולכך הוצרכו לפרש כאן דחיישינן שמא יגע לאחר פירכוס. גם אפשר דס"ל להתוס' בתירוצם הראשון דהך מילתא תליא בפלוגתא דתנאי דאיפליגו בפרק בהמה המקשה ע"ה ע"א לענין בן פקועה. דלרשב"א משום ריה"ג מטמא טומאת אוכלין. וחכ"א אינו מטמא טומאת אוכלין. מפני שהוא חי וכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלין עיי"ש. הרי דאע"ג דהרי הוא כשחוט דארבעה סימנים אכשר בי' רחמנא וניתר בשחיטת אמו. מ"מ ס"ל לחכמים דאינו מטמא טומאת אוכלין. והכא נמי אחר שנשחטה כהילכתה ועודה מפרכסת. אע"ג שכבר הותרה לאכילה. מ"מ כיון דלכל דברי' הרי היא עדיין כחיה. ואפי' לענין גט אמרינן בפרק בתרא דיבמות ק"כ ע"ב. ובגיטין ע' ע"ב שאם שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי. הרי אלו יכתבו ויתנו. דחי הוא וסופו למות עיי"ש. ס"ל אליבא דחכמים שאינו מטמא טומאת אוכלין. ומתניתין דריש פרק העור והרוטב. איכא למימר דכריה"ג אתיא. ולפ"ז לפי מאי דאמרינן בפרק בהמה המקשה אמר"י ריה"ג וב"ש אמרו דבר אחד. וב"ה ס"ל כחכמים. א"כ נדחית מתניתין דפרק העור והרוטב מהילכתא. דאנן כב"ה וכחכמים קיי"ל. ועי' מש"כ בזה בחזון נחום פ"ג דמכשירין מ"ח עייש"ה ואכמ"ל בזה. ולזה התוס' בתירוצם הראשון נדחקו להעמיד הסוגיא לפום סברתם זו. דס"ל דגם לענין טומאת אוכלין אמרינן דמפרכסת הרי היא כחיה. אבל בתירוצם השני ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין ה"ו דס"ל דלאו הא בהא תליא. וסתם מתניתין דפרק העור והרוטב אליבא דכ"ע אתיא. וכמש"כ בחזו"נ שם עיי"ש בדבריו. ובאמת דמסוגיא דפ"ב דחולין משמע כסברת התוס' בתירוצם הראשון. דאל"כ מאי פריך התם וכ"ת בעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דברי'. וכתבו בתוס' שם דאין זו משנה בשום דוכתא אלא דייק לה ממתניתין דפרק העור והרוטב עיי"ש. והשתא מאי פריך. הרי אם איתא דלענין טומאת אוכלין אין מפרכסת כחיה כפשטה דמתניתין. הא דלענין טומאת נבילות הרי היא כחיה. ע"כ היינו מדכתיב בה כי ימות וכמש"כ בכ"מ פ"ב ה"ו מהלכות טומאת אוכלין עיי"ש. וא"כ מהיכא פסיקא לי' לתלמודא בפשיטות כ"כ דלענין העמדה והערכה דינה כטומאת נבלות. ודילמא שאני התם דכתיב כי ימות. אבל דין העמדה והערכה כדין טומאת אוכלין דאינה כחיה. אבל לפי סברת התוס' בתירוצם הראשון פריך שפיר. משום דבאמת גם לענין טומאת אוכלין אמרינן דמפרכסת הרי היא כחי'. ולא ממתניתין דפרק העור והרוטב פריך. אלא מדקיי"ל כב"ה בפ"ג דמכשירין. והיינו דמדייק וקאמר דהרי היא כחיה לכל דבריה. ולא כמתניתין דהעור והרוטב דרק לענין טומאת נבילות הוא דחשיב לה כחיה. או דס"ל דגם למתניתין דהעור והרוטב חשיבא כחיה אפי' לענין טומאת אוכלין וכמשכ"ל ואכמ"ל בזה. אבל מ"מ הא ודאי קשה לתירוצם הראשון דמסוגיא דגמרא מוכח דאין החשש שמא יגע לאחר פירכוס. אלא מיד בשעת שחיטה איכא חששא זו וכדכתיבנא. ולדעתי אין מקום ליישב שיטתם אלא בדוחק. ולכן נראה לפענ"ד ליישב עיקר קושייתם גם לפי סברתם הראשונה. דאע"ג דודאי גם לענין טומאת אוכלין מפרכסת הרי היא כחיה. מ"מ חיישינן שמא יגע בדם. והדם הנשאר על הבשר יחזור ויטמא את הבשר לאחר הפירכוס. ואפי' למאי דמוקמינן לה לקמן בשינויא קמא דהאי טמא איטמא בשרץ והו"ל ראשון. מ"מ הרי הוא עושה את הדם שני. והדם חוזר ופוסל את הבשר. שעושה אותו שלישי. דאע"ג דאין שני עושה שלישי בחולין. מ"מ הרי מוקמינן לה בחולין שנעשו עטה"ק וקסבר חולין שנעשו על טה"ק כקודש דמי ואפי' טמא הוי לפסול רביעי: ומעתה לפי זה תתבאר הסוגיא שפיר. דודאי חולין שנעשו עטה"ק אפי' למ"ד כקודש דמי. מ"מ אינן כקודש ממש להיותו מוזהר על שמירתן. ואפי' לכתחילה מותר לטמאן כשאר חולין בענין דליכא משום גורם טומאה לחולין שבא"י. כמש"כ התוס' כאן. והכא לא מיירי בסתם חולין שנעשו על טה"ק. דהיינו שקבל על עצמו לאכול חוליו בטהרת קודש. אלא מיירי כההיא דפרק בתרא דנדה ע"א ע"ב דתנן בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר מערה מים לפסח וכו'. ואמרינן עלה מערה אין נוגעת לא. אלמא חולין שנעשו על טה"ק כקודש דמו עיי"ש. והנה התם לא נזכר במתניתין כלל דמיירי בשמים הללו נעשו עטה"ק. ומ"מ אמרו בפשיטות דהו"ל חולין שנעשו על טה"ק. והדבר פשוט דהיינו משום דהנך מים הביאום לצורך קודש. לרחוץ בהם את הפסח שהוא קודש. יש להם דין נעשו עטה"ק. והכא נמי נראה דכה"ג מיירי שהוצרכו לחולין אלו כדי לאכלן עם קדשים יחד. כההיא דאמרינן ריש פ"ד דתמורה כ"ג ע"א יאכלו מה ת"ל מלמד שאם היתה אכילה מועטת. אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השבע וכו' עיי"ש. ופשטא דברייתא משמע ודאי שאוכלין החולין ביחד עם המנחה בעזרה. וכמו שפירשו בתוס' שם ובמנחות כ"א ע"ב ופ' ע"ב. והביאו ראי' ממתניתין דפרק כל התדיר דתנן וכולן רשאין הכהנים לתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה עיי"ש. וכיון שצריך לחולין הללו כדי לאכלן עם קדשים כאחת. אפי' אם לא הוה מאותן שאוכלין חוליהן על טה"ק. ע"כ יש לחולין הללו דין חולין שנעשו על טה"ק דאין לך חולין הנעשי' על טה"ק יותר מאלו. והנה הנך חולין שנעשו עטה"ק ודאי מוזהר על שמירתן כדי שלא יחזרו ויפסלו את הקדשים הנאכלים עמהם יחד בעזרה. אם קק"ד נינהו. אע"ג דודאי מצד עצמן אינו מוזהר על שמירתן. והשתא ניחא שפיר דמוקי למתניתין בחולין שנעשו עטה"ק בענין שמוזהר על שמירתן מליטמאות. דהיינו כדי שלא יחזרו ויטמאו את הקדשים שנאכלין עמהם. וקסבר חולין שנעשין עטה"ק כקודש דמי. דאל"כ ליכא שום חששא. משום דאפי' אם יגע בהם בשעת שחיטה הרי ליכא למיחש אלא שמא יגע בדם והדם יחזור ויטמא הבשר לאחר הפירכוס כמו שנתבאר. וכיון דהוא גופי' אינו אלא ראשון לטומאה בנגיעתו בשרץ. הו"ל הדם שני ואין שני עושה שלישי בחולין. אם לא דקסבר דכקודש דמי. דאז הדם מטמא הבשר ונעשה שלישי. וחוזר ופוסל אח"כ את הקדשים הנאכלין עמו. כדין קודש דשלישי עושה רביעי. ורבה בר עולא מרא דהך אוקימתא קאי בשיטתי' דאבוה דאמר בסוגיא דמנחות שם משם ר"ח דהלכה כר"ש שזורי דאמר דדוקא יין נעשה תחילה לעולם. וא"כ לדידי' אין הדם נעשה אלא שני. כאוכל ולא כמשקה כמו שביארנו. ומ"מ אע"ג דס"ל דחולין שנעשו עטה"ק כקודש דמו. מתיר לשחוט בסכין ארוכה. ולא חייש שמא יגע. משום דהא דשני עושה שלישי והשלישי רביעי בחולין שנעשו עטה"ק אפי' בטומאה דאורייתא אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא. משום דמדאורייתא לא עדיפי משאר חולין. אלא מעלה היא דעבוד בהו רבנן. אבל בקדשים גזרו אפי' בסכין ארוכה שמא יגע משום דבקדשים מדאורייתא שני עושה שלישי. ולפ"ז נראה דלא איצטריך לומר דקסבר חולין שנעשו עטה"ק כקודש דמי אלא לפום שינויא קמא דמסיק לקמן דהאי טמא איטמי בשרץ. אבל לפי מאי דקאמר באידך שינויא דמיירי בדאיטמא במת. וכגון דבדק קרומית של קנה ושחט בה. לא איצטריך להכי. משום דאפי' אי סבר לאו כקודש דמו. מ"מ אסור לשחוט בסכין קצרה. דכיון דהו"ל אב הטומאה. הו"ל הדם ראשון והבשר שני. וחוזר ומטמא הקודש. דאפי' שני דחולין בעלמא. נמי מטמא את הקודש ופוסל את התרומה כדתנן בפ"ב דטהרות: איברא דעפ"ז קשה לכאורה במאי דאמרינן לקמן כולהו כרבה ב"ע לא אמרי טמא בחולין גופי' לא איצטריכא. חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמו עיי"ש. ולפמש"כ קשה דאכתי איצטריך טמא בחולין להיכא דאיטמי במת. דבזה שייכא הך חששא אפי' אם חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמו. אבל נראה דלק"מ דאפשר לומר עפמש"כ התוס' בזבחים ר"פ איזהו מקומן דסוגיין דחולין הכא דמשני כגון שבדק קרומית של קנה ושחט. מיירי דוקא כשתיקנה ועשאה כלי שרת. משום דלשחיטת קדשים בעינן כלי שרת. ואתיא כר"י בר"י דס"ל עושין כלי שרת של עץ עיי"ש. וא"כ י"ל דגם לפום שינויא בתרא כולהו כרבה בר עולא לא אמרי משום דס"ל דלית הילכתא כר"י בר"י. אלא כרבי דאמר בפ"ב דסוטה י"ד ע"ב דאין עושין כלי שרת של עץ. וכמש"כ התוס' כאן. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות בית הבחירה הי"ח עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם. ובגמרא לא חש לפרושי טעמא דכולהו כרב"ע לא אמרי אלא לפום שינויא קמא דמוקי לה בדאיטמי בשרץ. אבל ודאי גם לפום שינויא בתרא שפיר איכא טעמא למאי דלא אמרי כרבה ב"ע כמש"כ. מיהו עדיין יש מקום להקשות דא"כ למה איצטריך לומר דאתיא כמ"ד חולין שנעשו עטה"ק כקודש דמו. תיפוק לי' דאפי' למ"ד לאו כקודש דמו מיתוקמא שפיר בחולין שנעשו על טהרת תרומה. דלכ"ע כתרומה דמו. ואע"ג דכאן בבשר מיירי ובשר בתרומה ליכא. ומהאי טעמא אמרינן לקמן בפ"ב דחולין ל"ד ע"א דבבשר ליכא על טהרת תרומה עיי"ש. מ"מ הדבר פשוט דהיינו דוקא בסתם חולין שנעשו על טהרת תרומה. דהיינו במי שנוהג לאכול חולין שלו על טהרת תרומה. או קודש. כדי שיהא רגיל באכילתן בטהרה. אבל לפמש"כ דהכא מיירי בחולין שרוצה לאכלן עם קדשים. דהו"ל דינם ג"כ כחולין שנעשו עטה"ק. א"כ ודאי דשייכי נמי בתרומה. כגון שרוצה לאכלן כאחת עם תרומה. דבשר זה הוא רוצה לאכלו עם פת של תרומה וכיו"ב. וכמו דבקודש כיו"ב יש לו דין חולין שנעשו עטה"ק. הכי נמי בתרומה יש לו דין חולין שנעשו על טהרת תרומה. וא"כ אתי שפיר נמי אפי' למ"ד חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמו. וגם קשה מאי דקאמר כולהו כרבה ב"ע לא אמרי חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמו. והרי אכתי גם לפ"ז מצי לשנויי בנעשו על טהרת תרומה. דכ"ע מודו דכתרומה דמי. וגם קשה לכאורה בההיא דלקמן בפ"ב דפריך ולוקמה בחולין שנעשו על טהרת תרומה. ומשני לא ס"ד דקתני בשר דאי בתרומה בשר מי איכא וכו' בשר בפירי לא מיחלף עיי"ש. והשתא קשה אכתי מצינן לאוקמי בחולין שבא לאכלן כאחת עם תרומה. דהו"ל ג"כ בכלל חולין שנעשו על טהרת תרומה. אבל נראה דלק"מ. דדוקא בחולין שנעשו עטה"ק. דאיכא מצוה בהכי כדילפינן מקרא שאם היו מועטין שיאכל עמהן חולין כדי שיאכלם על השבע. ולהכי הוא דיש להם דין נעשו עטה"ק. וכן נמי במים שצריך לרחיצת הקרבן. דהו"ל צרכי קדשים בהכי. כבמתניתין דנדה שם. אבל בתרומה דליכא מצוה בהכי לאכול עמה חולין. וכמש"כ התוס' ריש פ"ד דבכורות כ"ז ע"א בד"ה ואתי למינהג וכו'. דדוקא בקדשים בעינן למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ולא בתרומה עיי"ש. וא"כ לא צריך לאכלה על השבע והילכך משום שהוא רוצה לאכלן עם תרומה כאחת אין להן דין חולין שנעשו על טהרת תרומה. ולא עדיפי משאר חולין בעלמא. ולא אמרינן חולין שנעשו על טהרת תרומה כתרומה דמו אלא באותן שקבלו על עצמן לאכול חוליהן על טהרת תרומה משום גדר. כדי שיהיו רגילים באכילה בטהרה גם כשיאכלו תרומה. דגם בהכי איכא מצוה. ולהכי רמו עלה דין תרומה לענין טומאה. משא"כ הכא. וזה ברור. ומעתה א"כ אין שום הכרח מסוגיין דחולין שם לומר דחולין שנעשו עטה"ק יש להם דין קודש גם לענין שיהא מוזהר על שמירתן ויהא אסור לטמאן. וא"כ כ"ש דלא יתכן לומר שיהא אסור לאכלן כשנטמאו כקדשים טמאים. אע"ג דבאוכלין טמאים דחולין ליכא שום איסור באכילתן. והשתא א"כ שפיר איכא להוכיח מסוגיא דסופ"ד דבכורות שם דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאים בימי טהרה: וראיתי להרמב"ם ז"ל בפיה"מ פי"א דפרה מ"ב דתנן התם. כל הספק הטהור לתרומה טהור לחטאת. כל התלוי לתרומה נשפך לחטאת. אם עשו על גביו טהרות תלויות וכו'. עיי"ש בפי' הר"ש והרא"ש והרע"ב מה שפירשו שם. אבל הרמב"ם ז"ל שם פירש וז"ל ולכן אמר שכל ספק טומאה שנתחדש בחטאת. אילו נתחדש כמותה בתרומה היתה טהורה והותרה לאכילה. הנה הוא טהור ג"כ לחטאת. וכל ספק טומאה שיתחדש בחטאת אילו נתחדש כמותה בתרומה היתה תלויה. הנה זה החטאת תשפך. ואם נעשו חולין על טהרת החטאת כמו שיתבאר במס' טהרות שיעשו חולין על טהרת הקודש ועל טהרת תרומה. ונתחדש להן כמו זה הספק טומאה. הנה הן ישארו תלויות. ולא נאמר הואיל ונעשו על טהרת חטאת וכמו זה הספק בחטאת תשפוך. כן גם אלו הטהרות ישרפו. ולא ידמה שפיכת החטאת לשריפת הטהרות שלא נעשה לאכילה. ואלו נעשו לאכילה עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו אלו להדיא דס"ל דחולין שנעשו על טהרת חטאת שאירע בהן ספק טומאה תולין לא אוכלין ולא שורפין. ולפ"ז היכא דודאי נטמאו בעו שריפה ואסורין באכילה כקדשים שנטמאו. וא"כ כ"ש שאסור לטמא אותן בידים לכתחילה. וזה כדעת רש"י ז"ל שהבאתי לעיל. ועדיפא מינה. אם לא שנאמר לחלק בין חולין שנעשו על טהרת הקודש לחולין שנעשו על טהרת חטאת. אבל לא משמע כן מדברי הרמב"ם ז"ל. דמדבריו משמע דחולין שנעשו על טהרת חטאת איצטריך לי'. דסד"א כיון דחטאת גופא תשפוך. הכי נמי בחולין שנעשו על טהרת חטאת ישרפו. קמ"ל דתולין משום דראויין לאכילה ואין לאבדן בידים. אבל חולין שנעשו על טהרת הקודש פשיטא דתולין לא אוכלין ולא שורפין. כי היכי דקודש גופי' תולין. וזה צ"ע טובא אצלי כמשכ"ל. וגם עיקר ענין חולין שנעשו על טהרת חטאת לא אשכחן בשום דוכתא בתלמודין. הן אמת דבירושלמי פ"א דנדה ה"א מבואר דאפי' למ"ד חולין שנעשו על טה"ק לאו כקודש דמו. מ"מ בנעשו על טהרת חטאת לכ"ע כקודש דמו. ומפרשינן התם טעמא משום שמי חטאת חמורין הן מן הקודש עיי"ש. אבל לא ראיתי להרמב"ם ז"ל בשום דוכתא שהביא דין זה. דמאחר דפסק בפי"א דאבות הטומאה דחולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמו. הי' לו להביא דין זה של הירושלמי דחולין שנעשו על טהרת מי חטאת כחטאת דמו ואמאי השמיטו מהלכותיו. מיהו בלא"ה יש בזה מבוכה בדברי הרמב"ם ז"ל ואכמ"ל בזה. ובפי"ד מהלכות פרה ה"ט כשהביא הרמב"ם שם דינא דמתני' דפי"א דפרה שם. מיסתם לה סתומי. ודבריו מטין כפי' שאר הראשונים ז"ל בהך מתני'. אלא דמרן בכ"מ שם העתיק לשון הרמב"ם בפיה"מ. אבל מדברי הרמב"ם שם לא משמע הכי עייש"ה. ומ"מ מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם דחולין שנעשו עטה"ק אסור לטמאן וחייב בשמירתן וכשנטמאו אסורין באכילה כקדשים טמאים ובעו שריפה. וכן ראיתי ברמב"ם סופ"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב שכתב וז"ל וטומאת מעת לעת או מפקידה לפקידה למפרע וטומאת ווסתות וטומאת כתמים. הכל מדברי סופרים. וטומאתן מספק. לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים אלא תולין. וכן חולין שנעשו על טהרת הקודש שנטמאו באלו תולין עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו ז"ל אלו ג"כ שדין חולין שנעשו על טה"ק כקודש ממש גם לענין איסור לאכלן כשנטמאו. ולהטעינן שריפה. ושאסורין לשרפן כשהן טהורין. ואולי אפשר לומר דמש"כ בחולין שנעשו עטה"ק שתולין. אין כוונתו דומיא דתולין דתרומה וקדשים. לענין דלא אוכלין ולא שורפין. אלא לענין שטומאתן בספק שאם נגעו בהן תרומה וקדשים נטמאו ג"כ טומאת ספק. אבל ודאי חולין שנעשו עטה"ק לענין איסורין שבקודש אינן כקודש. ואין נאסרין באכילה ולא טעונין שריפה בטומאתן ואין איסור בשריפתן בטהרתן. אבל עכ"פ מדברי הרמב"ם בפיה"מ שם מבואר כן בהדיא. וזהו כדעת רש"י והריטב"א ז"ל בחולין שם. גם ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות אבות הטומאה ה"ח שכתב וז"ל לט אדם ידיו במפה ואוכל תרומה בלא נטילת ידים. ואין חוששין שמא יגע. אבל לא יעשה כן בחולין שנעשו על טהרת הקודש או על טהרת תרומה. גזירה שמא יגע בהן לפי שאינו מקפיד עליהן עכ"ל עיי"ש. ומקורו מדאמרינן בפרק כל הבשר ק"ז ע"ב התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות. והנה רש"י פי' שם אוכלי טהרות היינו אוכלי חולין בטהרה עיי"ש. ולפ"ז הדברים כפשטן. דקמ"ל דלא תימא דכי היכי דלאוכלי תרומה התירו מפה ולא חיישינן שמא יגע. הכי נמי אוכלי חוליהן בטהרה מיזהר זהירי מליגע וסגי להו במפה. אלא אמרינן דאע"ג דאוכלין חוליהן בטהרה לא זהירי כ"כ בחולין כמו בתרומה. והילכך בעו נטילת ידים. אבל הרמב"ם ז"ל שמפרש לה באוכלי חולין על טהרת תרומה או טהרת הקודש דוקא. ומשום דאזיל לטעמי' שכתב בפ"ו מהלכות ברכות דלאוכלי חולין בטהרה סגי במפה. ולא בעו נטילת ידים עיי"ש. ועכצ"ל דטעמא דמילתא משום דבחולין בעלמא ליכא חששא אלא משום תקנת נטילת ידים שתקנו משום נקיות ומשום סרך תרומה ולא חמירא כ"כ. ולהכי הקילו להתיר במפה. משא"כ בחולין שנעשו על טהרת תרומה או על טה"ק. דהנגיעה מצד עצמה אסורה. משום שאסור לטמאן כקודש ותרומה. וסתם ידים שניות הן ופוסלין חולין שנעשו על טהרת תרומה ועל טה"ק. ומשום שאינו מקפיד כ"כ על טהרתן כבתרומה. הילכך לא התירו מפה. וא"כ מבואר מזה דס"ל להרמב"ם ז"ל כדעת רש"י והריטב"א ז"ל דמוזהרין על שמירת טהרת חולין שנעשו על טהרת תרומה וטה"ק. ולטעמי' אזיל כמש"כ בפיה"מ שהבאתי לעיל. איברא דמההיא דהכא אינו מוכרח כ"כ. דהרי באמת פסק הרמב"ם ז"ל לקמן בפי"א ובפי"ב דחולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש דמו. והרי הן כחולין לענין שאין שני עושה בהם שלישי עיי"ש. וא"כ סתם ידים שהן שניות. אינם מטמאין חולין שנעשו עטה"ק. כמו שאין מטמאין חולין בעלמא. אלא דכוונת הרמב"ם ז"ל דמ"מ כיון דלמקצת דברים גם לדידן כקודש דמו. כמש"כ הרמב"ם בפיה"מ סופ"ב דחגיגה. ובפ"ב דטהרות מ"ו. ובפי"א ובפי"ב מהלכות אבות הטומאה עיי"ש. הילכך החמירו בהן גם לענין זה עכ"פ כמו בחולין שנעשו על טהרת תרומה לחוש בהן שמא יגע כדי להצריך נטילה אפי' אם לט ידיו במפה. ואע"ג דודאי ליכא איסורא ליגע. שהרי אין נפסלין במגע ידים. מ"מ אכילה בלא נטילה אסורה. כיון דאיכא חשש נגיעה כמו בחולין בעלמא בלא מפה. וא"כ אין הכרח מדברי הרמב"ם בחבורו הגדול לומר דאזיל בשיטת רש"י והריטב"א ז"ל. אבל כן מוכרח מדבריו בפיה"מ שם. וכבר כתבתי דהדברים תמוהים אצלי: ושוב מצאתי להרמב"ן ז"ל בסוגיא דרפ"ק דחולין שם שכבר עמד על דברי רש"י שם בזה. וכתב וז"ל טמא בחולין מאי למימרא. פירש"י ז"ל פשיטא דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן. ואינו מחוור. שאין ההקפדה באיסור טומאתן. אלא לומר שלכתחילה מוסר אותן להן והן טהורין. ועוד דכי אמרינן בחולין שנעשו עטה"ק לא אתי לאשמעינן אלא שהם טהורין. אבל איסור אין בטומאתן למ"ד כקודש דמו. ולא להתיר טומאתן אלא בדין טומאתן פליגי. שלא כדברי רש"י ז"ל. אלא הכי פירושו טמא בחולין מאי למימרא. פשיטא דהא לא כתיב בהו שמירה. ובודאי שחיט. ויזהר שלא יגע בבשר. דכיון דלא כתיב בהו שמירה. פשיטא שאין חוששין ואפי' נעשית בטהרת הקודש או שנעשה על טהרת תרומה. ופריק בחולין שנעשה עטה"ק. וקסבר כקודש דמו. וכיון דכקודש דמו סד"א ליעביד בהו מעלה כקדשים וליבעי שימור וליסרינהו שמא יגע ולאו אדעתי'. או משום גזירה דקדשים. קמ"ל עכ"ל עיי"ש. וביאור דבריו הוא דלרש"י ז"ל מאי דאמרינן הכל שוחטין ואפי' טמא בחולין. קמ"ל דלא חיישינן שמא יגע וקעביד איסורא בנגיעה עצמה. ועל זה פרכינן מאי למימרא פשיטא. דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן. ועל זה מקשה הרמב"ן ז"ל דמאי פריך. הא נהי דליכא איסור בנגיעה עצמה. מ"מ שפיר איצטריך לאשמעינן דשרי. במאי דלכתחילה מוסר אותן להן לשחטן בטהרה. ואנן מחזקינן אותן בטהורין. ולא חיישינן להו אם יגעו בתרומה שמא נגע בהן בשעת שחיטה. ונמצא גורם טומאה לתרומה. וגם יאכלנה דעביד איסורא דאורייתא בין במגע התרומה ובין באכילתה. ומיהו לענין קודש ליכא למיחש מידי. משום דבלא"ה כבר גזרו טומאה על כל בשר תאוה לגבי קודש שיהא כשלישי לטמא את הקודש. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהקדמת פיה"מ לסדר טהרות. ובפי"א מהלכות אבות הטומאה הלכה ה' עיי"ש. אבל משום תרומה ודאי יש מקום לחוש. וטובא אשמעינן דמותר לכתחילה למסור לטמא לשחוט והם בחזקת טהורין. ועוד דגם מאי דמשני בחולין שנעשו עטה"ק. ע"כ לא אתי בזה לאשמעינן דאין חוששין לאיסור מגעו בהן. דודאי ליכא שום איסור בנגיעת הטמא בהן אפי' למ"ד כקודש דמו. דלענין איסור והיתר אין שום חילוק בין חולין שנעשו עטה"ק לחולין בעלמא. ולא קאמר דכקודש דמו אלא לענין דין טומאתן. ולא כדפירש"י שכתב דגם לענין אזהרת שמירתן אמרינן דכקודש דמו. ולזה מפרש הרמב"ן ז"ל דהכי פירושו טמא בחולין מאי למימרא. פשיטא דכיון שאפשר לו להזהר שלא יגע בהן. מהיכא תיתי לחוש שמא יגע בהן. להוציאן מחזקת טהרה. וגם לכתחילה ודאי שרי למסור לטמא לשחוט ונאמן כשיאמר שלא נגע כמו שנאמן על השחיטה עצמה. ופריק בחולין שנעשו עטה"ק וסד"א דכיון דכקודש דמו ליעביד בהו מעלה כקדשים שיהא אסור לטמאן. וממילא יהא אסור למסרן לטמא לשחיטה שלא יגע בהן ויטמאן. קמ"ל דלא עבוד מעלה כזו בחולין שנעשו עטה"ק אפי' למ"ד כקודש דמו. ולא עדיפי לענין זה וכיו"ב מחולין בעלמא. וליכא שום איסור לגרום להן טומאה. וממילא ליכא שום חשש איסור במסירתן לטמא לשחיטה. זהו ביאור דברי הרמב"ן ז"ל. וא"כ למסקנא ליכא שום איסור בטומאתן לכ"ע. והא גופא אשמעינן מתניתין לפום הך אוקימתא לפי' הרמב"ן ז"ל. וזכינו לכוון לדעת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל. אלא דלפ"ז צ"ל מאי דמסקינן כיצד הוא עושה מביא סכין ארוכה ושוחט בה כדי שלא יגע בבשר וכו'. לא משום דאי נגע קעביד איסורא. אלא כדי שלא יגע ולאו אדעתי' ואנן נחזיקם בחזקת טהורים. ויבוא בכך לגרום טומאה לתרומה. וגם לקדשים. דכיון דבחולין שנעשו עטה"ק מיירי ואליבא דמ"ד כקודש דמו. ודאי פשיטא שאינם בכלל בשר תאוה שגזרו עליו טומאה לגבי קודש. וא"כ איכא בזה מכשול גם לגבי קדשים שיטמאו בנגיעתן ויאכלם. ועביד תרתי איסורי. או שמא יאכלם וקפסיל לגופי' באכילת אוכלין טמאים והדר אכיל תרומה וקדשים בפסול גוויי'. ומ"מ מבואר דדעת הרמב"ן ז"ל דאפי' בחולין שנעשו עטה"ק למ"ד דכקודש דמו. ליכא שום איסור לטמאן כשאר חולין בעלמא. ואפי' לדעת רש"י והריטב"א דס"ל דאסור לטמאן למ"ד דכקודש דמו. מ"מ נראה דאם נטמאו גם לדידהו מותרין באכילה להסוברין דליכא שום איסור באכילת אוכלין טמאים. דדוקא לענין שמירתן מטומאה. דלפירש"י והריטב"א הכי משמע מסוגיא דחולין שם. הוא דס"ל דיש להם דין קודש. אבל לענין שיהיו אסורין באכילה כקודש טמא יותר משאר חולין טמאים בעלמא. לא אשכחן. ואין לך בו אלא חידושו שלא לטמאן לכתחילה. ומעתה א"כ ודאי קשה טובא מאי קמ"ל בברייתא דסופ"ד דבכורות דנשאל על טהרותיו. כיון דאפי' אם נטמאו אין באכילתן אלא מנהג פרישות לפרושים לחוד ושום איסור לית בה אפי' מדרבנן אפי' לפרושים. וא"כ פשיטא למה לו לשקר. והא אם ירצה לאכלן בטומאתן מי ימחה בידו. וגם מאי האי דקאמרינן טעמא משום דחזו לי' בימי טומאתו. אטו בימי טהרתו לא חזו לי' אפי' חולין שנעשו על טהרת תרומה או על טהרת הקודש. וכמו שנתבאר דלא עדיפי לענין זה משאר חולין טמאים בעלמא. אלא ודאי מוכרח דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאים אפי' דחולין אי מדאורייתא או עכ"פ מדרבנן: והנה הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות משכב ומושב ה"ז הביא דינא דהך ברייתא דנשאל על טהרותיו. והשמיט הטעם שאמרו על זה בגמרא. וסתם וכתב ונשאל החבר על טהרותיו ומורה בהן טהרה ואין חושדין אותו בכך עיי"ש. ולא כתב טעמא דמילתא משום דחזו לו בימי טומאתו. כמו שכתב בפ"ו מהלכות בכורות ה"ט כשהביא שם דינא דרואה את מעשרותיו. דקתני נמי בהך ברייתא ומפרשינן בגמרא טעמא משום דאי בעי שדי מומא בכולי' עדרי' עיי"ש. והביאו הרמב"ם שם מילתא בטעמא. וכתב וז"ל ורואה אדם מומי מעשר שלו ומתירו אם הי' מומחה. שאם ירצה יטיל מום בכל עדרו ואח"כ יעשר וכו' עכ"ל עיי"ש. ואמאי סתם כאן הדבר וכתב מילתא בלא טעמא. וכבר ראיתי לאחד מהאחרונים ז"ל שהעיר בזה והוסיף עוד להגדיל התמיהא. דהרי יש כאן נפקותא לדינא. דלפי טעמא דאמרינן בה בגמרא מתבאר דלא יורה לעצמו אלא בחולין דוקא וכמו שפירש"י שם דבחולין קמיירי. דאילו תרומה טמאה לא חזיא לי' אפי' בימי טומאתו עיי"ש. והניחה בצ"ע. ואמנם נראה דחדא באידך מיתרצא. דהרי כבר הקשו בתוס' שם וז"ל דהא חזו לי' בימי טומאתו. תימא ותרומה טמאה דלא חזיא לי' וכי לא יהי' נאמן. וכן בשאר כל איסור והיתר. ובהדיא אמרינן בריש הדר האי צורבא מרבנן חזי לי' לנפשי' עכ"ל. והנה לפנינו אין תירוץ לקושיא זו בתוס'. אבל בש"מ הביא בשם התוס' תירוץ לקושיא זו. וז"ל וי"ל משום דבדילי אינש מיני' וכן תרומה טמאה בדילי מינה יותר מן הטהרות עכ"ל עיי"ש. הרי דפשיטא להו להתוס' דגם אתרומה טמאה ושאר איסורין מותר להורות לעצמו. ומשום דבדילי אינשי מינייהו. ולא הוצרכו בגמרא לטעמא דחזו לי' בימי טומאתו אלא לטהרות. משום דלא בדיל מינייהו. וא"כ ליכא שום נפקותא לדינא בהך טעמא. והשתא לפ"ז ממילא ניחא מה שהשמיט הרמב"ם הכא טעמא דמילתא. דמשום דלפום הך טעמא איכא למשמע מיני' לכאורה דדוקא בחולין טמאים דחזו לי' בימי טומאתו הוא דמותר להורות. אבל בתרומה טמאה ושאר איסורין דלא חזו לי' לעולם. אסור להורות. וכמו שתמהו עלה בתוס'. ומפירש"י משמע דלקושטא דמילתא ס"ל הכי לדינא עיי"ש. אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל כמו שתי' בש"מ בשס התוס' דטהרותיו לאו דוקא. אלא לרבותא נקטינהו. אע"ג דלא בדיל מינייהו. ולזה השמיט הך טעמא דגמרא ומיסתם לה סתומי. ויותר הי' נראה לומר בזה דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דליכא שום איסורא כלל באכילת אוכלין טמאים ולזה הוקשה לו במאי דמפרש טעמא משום דחזו לי' בימי טומאתו. ותיפוק לי' דאפי' בימי טהרתו מישרא שרו לי' ולית בה אלא משום מנהג פרישות בעלמא וכדאקשינן. ולזה ס"ל להרמב"ם ז"ל דלא נקט הך טעמא אלא לרווחא דמילתא דבימי טומאתו אפי' מנהג פרישות ליכא שלא לאכלן. אבל אין ה"נ דמדינא גם בימי טהרתו חזו לי'. ולזה השמיט הרמב"ם ז"ל הך טעמא. משום דלקושטא דמילתא לא צריך כלל להך טעמא. ולזה סתם וכתב דאין חושדין אותו בכך. וא"כ לפ"ז ממילא שוב ליכא הכרח מההיא סוגיא לומר דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאים. אבל באמת דחוק טובא לומר דרק לרווחא דמילתא קאמר בגמרא הך טעמא. וגם קשה בברייתא גופא דמאי קמ"ל דנשאל על טהרותיו. פשיטא מהיכא תיתי שלא נסמוך עלי' במילתא דלית בי' איסורא כלל אלא הוא עצמו קבלו עליו משום גדר פרישות. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת הסוברין דאכילת אוכלין טמאין אסורה איסור גמור מה"ת או עכ"פ מדרבנן: וראיתי בתשובות מהר"ח אור זרוע סי' צ"ג שכתב בשם מהר"ם מרוטנבורג ז"ל לתרץ תמיהת התוס' בסוגיא דבכורות שם וז"ל אמנם נראה לי דבכל האיסורין שבתורה צורבא מרבנן חזי לנפשי' דלא חשיד לאכול דבר איסור וכו'. ודוקא אבכור חשידי כהנים וכו'. ועל טהרותיו נמי הוה לן למיחשדי'. כיון דמדאורייתא מישרא שרו ואפי' איסורא דרבנן ליכא. אלא פרישות בעלמא שקיבל עליו. חיישינן דילמא מיקל בהו אי לאו טעמא דחזו לי' בימי טומאתו. ותדע דמשום הכי אחמור בהו רבנן יותר מבנדה שהיא בכרת מדאורייתא דאמרינן בפ"ק דנדה כל לבעלה לא בעי בדיקה ולטהרות בעי בדיקה. ועוד חומרי טובא וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ דטעמא דלטהרות בעי בדיקה יותר מבנדה לבעלה דבכרת. היינו משום דאינן אלא משום פרישות חיישינן דילמא מיקל בהו. הדברים תמוהים מאוד אצלי. חדא דלפ"ז ע"כ לא בעינן בדיקה אלא לטהרות של חולין דאין באכילתן בטומאה לפי דבריו אלא מנהג פרישות בעלמא. אבל לתרומה וקדשים דאיסורן מדאורייתא לא בעי בדיקה. ומלבד דזה תמוה מצד עצמו. הרי איפכא מבואר במשנה מפורשת בפ"ק דנדה י"א ע"א דכהנות בשעה שהן אוכלות בתרומה צריכות בדיקה עיי"ש. וכן מפורש בברייתא שם לעיל ו' ע"ב דבין לתרומה ובין לקדשים צריכות בדיקה עיי"ש. וגם בכולה סוגיא דסופ"ק דנדה מבואר בהדיא דלא מחלקינן אלא בין בעלה לטהרות. אבל בין טהרות לטהרות ליכא שום חילוק לענין בדיקה עיי"ש. ועוד דטעמא דלבעלה לא בעי בדיקה. מבואר להדיא בגמרא שם י"ב ע"א דהיינו משום דלבו נוקפו ופורש. ואית בי' חששא דביטול פו"ר. כדאמרינן לעיל ג' ע"ב עיי"ש. ועי' שם ט"ז ע"ב בתוס' ד"ה לא יבעול עיי"ש. ומהאי טעמא כתבו רוב הפוסקים דאפי' אם תרצה להחמיר על עצמה ולבדוק אינה רשאה. וכמבואר ברמב"ם וראב"ד והגה"מ פ"ד מהלכות איסורי ביאה ובטוש"ע יו"ד סי' קפ"ד עייש"ה ואכמ"ל בזה. וגם עיקר דבריו ז"ל אינם מובנים אצלי. דכיון דאוכלי חולין טמאים אפי' איסורא דרבנן ליכא באכילתן. ולית בהו אלא פרישות בעלמא שקיבל עליו מדעתי'. א"כ איזה חשש יש בה. ומאי איכפת לן דאיצטריך לאשמעינן דנשאל על טהרותיו: וכיו"ב איכא לאקשויי במאי דאמרינן בפ"ג דבכורות כ"ג ע"א אהא דתנן סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין ר"א אומר תירום ותרקב שאני אומר היא סאה שנפלה היא הסאה שעלתה וחכ"א תאכל נקודים וכו'. ותני עלה אותן חולין לר"א מה תהא עליהן יאכלו נקודים וכו'. ואמר עולא מה טעם גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחד וקב ועוד ממין זה. סבר איבטלינהו ברובא. וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור עיי"ש. ואם איתא דליכא באכילת אוכלין טמאין שום איסור כלל אלא פרישות בעלמא. הדבר תמוה טובא לכאורה מה בכך אם יעשה כך. ולמאי איכא למיחש בהכי. והיכי שייכא בה גזירה מאחר דאפי' למיכלינהו שרי לכתחילה. ואפי' כשהן בעין ליכא בהו אפי' איסורא דרבנן בעלמא איברא דלכאורה בלא"ה קשה טובא בההיא ו סוגיא דהתם. למה לו לעולא גזירה זו כלל. ותיפוק לי' דע"כ בלא"ה צריך לאכלן נקודים או קליות וכו'. כדקתני במתניתין ובברייתא. משום דאל"כ תתכשר כל התבואה כולה ותקבל טומאה מסאה זו של תרומה טמאה שבתוך התערובות. ונמצא שנטמאה כולה. שהרי לא פקע שם טומאה מסאה זו של תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה של חולין אלו הטהורים ונוגעין זה בזה ומקבלין טומאה ממנה. ובתוס' שם בד"ה ובלבד וכו'. וכן בר"ש פ"ה דתרומות כתבו וז"ל וא"ת חולין טמאים שנתערבו ונתבטלו ברוב חולין טהורים נמי ניחוש להכי. וי"ל דהתם במתבטל מיעוט חולין טמאים ברוב טהורים ליכא למיחש שמא יביא קב חולין וקב ועוד ממין זה. כי ידוע דשם טומאה לא פקע מן החולין הטמאים המעורבין בטהורים. אבל הכא סבור הוא דשם טומאה פקע לגמרי. מאחר דשרינן הכל באכילה לזרים לרבנן. או המאה לר"א. אע"פ שהתרומה מעורבת בהם עכ"ל עיי"ש. והדבר תמוה נהי דגזירה דעולא לא שייכא בחולין טמאים שנתערבו בטהורים. מ"מ אכתי יהא צריך לאכלן נקודים או קליות וכו'. משום דאל"כ יוכשרו ויקבלו הטהורים טומאה מן הטמאים שנתערבו בתוכם ויטמאו כולם. ונמצא אוכל חולין טמאים בעין. והרי בהדיא כתבו התוס' והר"ש שם דלהכי כשמחלקה לעיסות קתני ובלבד שלא יהא כביצה במקום אחד. משום שאם הי' בה כביצה מתרומה הטמאה במקום אחד אין הטמאה יכולה ליבטל במאה של חולין טהורין. שהרי מטמאה הכל. ודומה כמטמא תרומה טהורה בידים. משום שהתרומה טמאה טהרה ע"י ביטולה עיי"ש. הרי דגם בלא עירוב חולין טמאים אחרים בתערובות זו מיטמאה כל התערובות כולה ע"י תרומה הטמאה שבתוכה. וא"כ גם בחולין טמאים שנתערבו בטהורים נימא דיאכלו נקודים או קליות או ילושו במי פירות או יתחלקו לעיסות שלא יהא כביצה במקום אחד. כדי שלא יאכל אוכלין טמאים. ואמאי לא קתני הכי אלא לענין תרומה טמאה. וכקושית התוס' והר"ש: אמנם נראה דאי משום הא לא תקשה. דאפשר לומר דבלא טעמא דעולא שפיר הוי שרי להכשירן. ואע"ג דעי"ז יטמאו כולם. מ"מ מה בכך הרי חזו לי' בימי טומאתו. וליכא למיחש דילמא אתי למיכלינהו בימי טהרתו. משום שכבר כתבו התוס' והר"ש דידוע לכל דשם טומאה לא פקע מן הטמאים המעורבין בטהורין. ואע"ג דלא כתבו כן התוס' והר"ש אלא לענין חולין בחולין. אבל לענין תרומה בחולין הא בהדיא קאמר עולא דאתי למיטעי לומר דשם טומאה פקע לגמרי. מדחייש שמא יביא קב חולין טמאים וכו'. וכמש"כ התוס' והר"ש דיש לטעות מאחר דשרינן להו באכילה לזרים. וא"כ גם בלא גזירה דעולא איכא למיחש דאתי למיטעי למיכלינהו אחר שהוכשרו ונטמאו כולם בימי טהרתו. מ"מ נראה דאפשר לומר דסבר עולא דבהכי לא אתו למיטעי. לפמש"כ בש"מ שם בשם תוס' חיצוניות וז"ל והקשה ר"ת אמאי איצטריך לאתויי טעמא דעולא כדי להוכיח דאיתא לטומאה וחוזרת וניעורת כשמצא מין את מינו. והא ממילתייהו דחכמים במתניתין גופא מצי למיפשט הכי. מדסברי דכביצה טמא שבטל חוזר ומטמא כל העיסה כשנילוש יחד. ר"ל מדקאמרי תתחלק לעיסות ובלבד שלא יהא במקום אחד כביצה. הרי דאם יהא במקום אחד כביצה חוזר ומטמא כל העיסה אע"פ שכבר בטלה קודם שהוכשרה בלישה. וכן הוה מצו להוכיח מדקאמרי שתאכל נקודים או קליות או תילוש במי פירות. הרי דס"ל דכשתוכשר תחזור ותטמא הכל אע"ג דכבר בטלה מקמי הכי. ותי' ר"י דמזה לא הי' יכול להוכיח דטומאה כמאן דאיתא דמי. דשאני התם דדין הוא כיון שיש לו כח לטמא את המבטל עצמו שלא יועיל מה שנטהר כבר ע"י ביטול. ואע"ג דטומאה חשובה כמאן דליתא בעוד המבטל קיים עדיין ראוי לבטל הטומאה לטהרה עכ"ל עיי"ש שיש שם קצת ט"ס. וביאור דבריהם הוא דמגופא דמתניתין ליכא להוכיח דכשמצא מין את מינו חוזר וניעור אחר שנתבטל משום די"ל דשאני התם דחוזר וניעור מעצמו בלא שום תוספות טומאה ממקום אחר. אלא המיעוט גופו שנתבטל קודם שהוכשרו חוזר ומטמא את המבטל כולו ונעשה כולו חתיכה אחת של איסור. ואין כאן מבטל כלל. ונמצא דכשחוזר וניעור אין כאן דבר העומד כנגד מיעוט האיסור כלל. אלא כולו נעשה איסור אחד. ואין כאן רוב ומיעוט ובכגון זה ודאי פשיטא לי' דחוזר וניעור גם בלא טעמא דעולא. משא"כ בההיא דלוקח ציר מעה"א דמעיקרא בטל מיעוט מים ברוב ציר. דהציר גופי' לאו בר קבולי טומאה הוא והמים הטמאים בטלו ברוב ציר. אלא דאח"כ שנתנן בקדרה קאמר ר"ל בשם ר"י נשיאה דהמים שבקדרה נוספין על מיעוט המים שבציר. והו"ל מים טמאים רובא שהמים שבקדרה מק"ט מהמים הטמאים שבציר. והו"ל טמאים רובא. ואינן בטלים לגבי ציר. ובזה הרי המבטל דהיינו הציר עדיין איתי' גם השתא כדמעיקרא. שהוא לאו בר קבולי טומאה הוא. והו"ל למימר דמעט המים הטמאין שנתבטל מעיקרא בציר בטלים הם גם עכשיו בציר. ואין המים שבקדרה חוזרים ומחדשים הטומאה הישנה שמבוטלת בתוך רוב הציר מכבר קודם שבאו לקדרה. ולזה מייתי מדעולא. דגם התם כשמביא קב חולין טמאים ממקום אחר וקב ועוד ממין זה. הך ועוד מתרומה טמאה שהי' במין זה כבר. נתבטל קודם שעירב עמו קב חולין הטמאים ממקום אחר שהביא. וגם אחר שעירבן עדיין המבטל דהיינו קב חולין הטהורין לפנינו כדמעיקרא בשעה שנפלה בהן התרומה טמאה. ואפי' הכי קאמר עולא דמצא מין את מינו וניעור. ולא אמרינן שיועיל המבטל דאיתי' עדיין לפנינו כדמעיקרא להשאיר את המיעוט הטמא בטהרתו כדמקמי הכי והו"ל כולו טהור לבטל קב חולין הטמאים במיעוטו. כן נראה בביאור דברי התוס' אלו: ומעתה נראה דשפיר איצטריך עולא להך גזירה. דבלא"ה לא הי' לנו לחוש לכלום. דכיון דתרומה טמאה שנפלה לתוך חולין טהורין אלו כבר נתבטלה. הי' מותר לו להכשירה. ואע"ג דבכך נטמאו כולן. מ"מ יכול לטמאן ולאוכלן בימי טומאתו. ולית לן למיחש דילמא אתי לאוכלן בימי טהרתו. משום דמידע ידעי דשם טומאה לא פקע מהתרומה טמאה ואע"ג דמותרת לזרים ע"י ביטול זה. מ"מ שאני טומאה דליתא למבטל. שהרי הכל נטמא ואין כאן לגבי טומאה בטל ומבטל אלא הכל טמא. משא"כ לענין זרות דהמבטל שהי' מעיקרא. דהיינו חולין המותרין לזרים. איתנייהו גם השתא ולא גרע עכשיו ממעיקרא. אבל בההיא גזירה דעולא שפיר יש מקום לטעות. שהרי רוב חולין אלו עצמן שביטלו את התרומה והתירוה לזרים. מבטלין ג"כ את טומאתה. וכמו. דלענין איסור זרות חשבינן לה כאילו כולה חולין ומותרת כולה לזרים. הכי נמי לענין טומאה אית לן למימר דכל התערובות אינה אלא חולין טהורין. דהתרומה וטומאתה בטלו בחולין הטהורין. ולא יהא איסור אוכלין טמאים חמור מאיסור תרומה לזר. והילכך כשיביא קב חולין טמאים ממק"א וקב ועוד ממין זה. הו"ל כמבטל מיעוט טמאים ברוב טהורין גמורין. ולא ידעי דלענין טומאה חוזר וניעור אע"ג דאיתי' למבטל גם השתא בפנינו. והיינו דקאמר עולא מה טעם. פי' מה טעם אסרו להכשירה וגזרו שלא לאכול אלא נקודים וכו'. ומה בכך שיטמאו. ואי משום התרומה שנטהרה בביטול ועכשיו הוא חוזר ומטמאה ע"י מה שמכשירן. מה בכך. הרי כבר נתבטלה וכולה חולין ואי משום טומאת החולין עצמן. הרי חזו לי' בימי טומאתו. ולשמא יבוא לאכלן בימי טהרתו ליכא למיחש. משום דמידע ידעי דטומאה לא פקעה ונטמאה כל התערובות כולה כמש"כ. ולזה קאמר עולא גזירה שמא קודם שהוכשרו יביא קב חולין טמאים ממק"א וקב ועוד ממין זה וסבר שיתבטלו ברובא וכולן טהורין ושרי לאכלן בימי טהרתו. ולהך חששא ודאי אית לו למיחש: וראיתי בש"מ שם לעיל בשם תוס' חיצוניות שכתבו וז"ל סבר אבטלינהו ברובא. וא"ת והלא קודם שמתערבים אינם בטלים מטומאתם. ובנגיעתם מטמאין הטהורין כצ"ל ועיי"ש. דאין בטלים מטומאתן עד שיהיו מתערבים ברוב חולין הטהורין. וי"ל דמבטלם פחות פחות מכביצה וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתם פשוטה שהוקשו דמיד במגע בחולין הטהורין קודם שנתערבו ובטלו בתוכן נטמאו החולין. וכל התערובות טמאה. ולזה תירצו דמבטלם פחות פחות מכביצה. דאין פחות מכביצה מטמא אוכלין אחרים. ואמנם דברים אלו נפלאים בעיני. דהרי פשוט דעולא קודם שהוכשרו מיירי. וקאי אמתניתין דמיירי בהכי וכמש"כ. דאל"כ תיפוק לי' בלא"ה כבר נטמאו כולם ע"י תרומה שנפלה בהן. דהא מה"ט קתני מתניתין דיאכלו נקודים או קליות או תילוש במי פירות וכו'. כדי שלא יוכשרו. הרי דכשיוכשרו יטמאו הכל. וא"כ אינם ראוים לאכלן אלא בימי טומאתו. ומה בכך שיערבם עם חולין טמאים ממק"א. וכיון דקודם שהוכשרו מיירי. הרי אינם מקבלים טומאה כלל אפי' במגע כל הקב יחד. ולדבריהם אדקשיא להו אמילתא דעולא. טפי הו"ל להקשות כן אגופא דמתניתין דקתני תעלה ותאכל נקודים וכו'. ומאי מהני בתקנה זו. והרי כבר נטמאו במגע התרומה טמאה קודם שנתערבו. אלא ודאי ע"כ לא הקשו כן משום דמתניתין קודם שהוכשרו מיירי. וא"כ גם אמילתא דעולא אין מקום קושיא. ולכן דבריהם ז"ל נפלאו ממני ואכמ"ל בזה: ועכ"פ ניחא שפיר מילתא דעולא ול"ק מאי דאקשינן כמו שנתבאר. ובהכי ניחא נמי ממילא גם דברי התוס' והר"ש. דשפיר תירצו דבחולין טמאים ברוב חולין טהורין אין לחוש לגזירה דעולא. משום דמידע ידעי דשם טומאה לא פקע מן החולין הטמאים המעורבין בתוך הטהורין. אלא דבטלו במיעוטן וכששוב ירבו הטמאים. כשמערב בהן עוד חולין טמאים. חוזרים ונעורים ומיתסרו ליאכל בימי טהרתו. ואע"ג דאכתי איתי' למבטל. מאחר דלא הוכשרו. מ"מ הרי הבטל נהפך להיות מבטל. דהא השתא הטמאים רובא נינהו והטהורין מיעוטא. והילכך משום זה אין לאסור להכשירן ולאוכלן בימי טומאתו. אבל בתרומה טמאה בחולין טהורין. כיון דשרינן כל התערובות לזרים או המאה לר"א. אע"פ שהתרומה מעורבת בהן. אם לא נעשה איזה היכר אתו למיטעי ולומר דכמו שאנו דנין דליתא לאיסור זרות ופקע שם תרומה מינה לגמרי בביטולה בחולין. אע"ג דאיסור זרות חמור דבמיתה אפי' בטומאתה. כמבואר בירושלמי ותוספתא פ"ה דתרומות וברמב"ם פ"ו מהלכות תרומות עיי"ש. הכי נמי פקע שם טומאה מינה ובטלה לגמרי. כיון דאכתי איתי' למבטל כדמעיקרא. והילכך אף כשמביא קב חולין טמאים ממקום אחר וקב ועוד ממין זה ומבטלן. שפיר בטלין. משום דהו"ל כמבטל מיעוט טמאין ברוב טהורין. והילכך עשו היכר לדבר שלא להתיר מיהת להכשירן. ועשו אותו בזה כמטמא תרומה טהורה שכבר טהרה ע"י ביטול. כמש"כ התוס' והר"ש. ועי"ז מידע ידעי דאע"ג דהותרה לזרים. מ"מ לא הו"ל כמאן דליתא לטומאה לגמרי. וידעי דחוזר וניעור כשימצא מין את מינו וירבו הטמאים. אבל לאסור להכשירן משום חששא דדילמא אתי למיכלינהו בימי טהרתו ליכא למיחש כמש"כ. דלענין זה מידע ידעי דלא שייך ביטול כיון דליתא למבטל כלל. ולא דמי לאיסור זרות דאיתי' למבטל כמו שנתבאר: האומנם לא אכחד דעיקר קושית התוס' והר"ש ז"ל לא זכיתי להבין. דהיכי נימא דחולין טמאים שנתבטלו ברוב חולין טהורין יהא אסור להכשירן כדי שלא יטמאו. כיון דאפי' חולין טהורין גמורין בלא שום תערובות טומאה כלל מותר לטמא בידים לדידן דקיי"ל מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. וע"כ קושית התוס' והר"ש היא בחולין מתוקנין. דחולין שאינן מתוקנין. אף דלדעת רש"י והתוס' בפ"ד דע"ז נ"ו ע"א דלכ"ע אסור לגרום להן טומאה. משום התרומה שבהן. מ"מ הרי הו"ל טבל דקיי"ל דשיעורו במשהו. ומבואר בראשונים בפרק בתרא דע"ז ע"ג ע"ב ובשאר דוכתי. דאפי' טבל הטבול לתרומת מעשר אע"ג דלא שייך בי' טעמא דכהתירו כך איסורו. מ"מ לא בטל אפי' באלף עיי"ש. וא"כ לא שייכא בי' גזירה דעולא. אלא ע"כ בחולין מתוקנים הוא דיש מקום לקושייתם. וא"כ אין מקום לאסור לגרום להם טומאה ע"י מה שיכשירם משום גזירה דעולא. ודוקא בתרומה טמאה בחולין טהורין. הוא דשייך לומר דמשום גזירה זו עשו אותה כתרומה טהורה אחר שנטהרה ע"י ביטול. אע"ג דמה"ט לחוד לא הוה מיתסר. כיון שנתבטלה והכל חולין ומותר לזרים. כמש"כ התוס' והר"ש ז"ל שם. אבל בחולין טמאים בטהורים דלא שייך בהו איסור טומאה כלל. דהרי אפי' ודאי טהורין שרי לטמאות חולין מתוקנין בידים ויאכלם בימי טומאתו. היכי שייך כלל לאסור להכשירן משום גזירה דעולא כיון דלא שייך בהו איסור טומאה. והרי לענין תרומה טמאה בחולין טהורין הוצרכו התוס' והר"ש שם לחדש טעם איסור להכשירן משום שעשאוה כתרומה טהורה דאסור לגרום לה טומאה. והיינו משום דבלא"ה לא שייך איסור להכשירן משום גזירה דעולא כיון דלא שייך בה איסור טומאה. וא"כ בחולין טמאים בטהורים היכי יתכן לומר דאסור להכשירן מאחר דליכא בהו איסור טומאה כלל אפי' בטהורין ודאי. וגם לענין תרומה טמאה בחולין טהורין דברי התוס' והר"ש ז"ל צ"ע אצלי. דהיכי נימא דע"י מה שאסרו להכשירן תו לא אתו למיטעי בגזירה דעולא. והרי לפמש"כ התוס' והר"ש מה שאסרו להכשירן. היינו משום דעשאוה כתרומה טהורה משום שנטהרה ע"י ביטולה ואסור לטמאה. וא"כ אדרבה ע"י איסור זה אתו למיטעי לומר דפקע שם טומאה מינה לגמרי. וכל היכא דאיתא טהורה היא לגמרי. דאם איתא דלא פקע שם טומאה מינה. ואף דהותרה ע"י ביטול לזרים. מ"מ כל היכא דאיתא עדיין טמאה היא. א"כ אין טעם כלל לאסור שלא לגרום לה טומאה. דהרי התרומה בלא"ה כל היכא דאיתא טמאה היא. והחולין הרי לא אסרו לגרום להן טומאה. אלא ודאי מוכח דטומאה כמאן דליתא כלל דמיא. וכל היכא דאיתא חשיבא כטהורה. וא"כ אדרבה ע"י זה יבאו לטעות בגזירה דעולא. דלא ידעי דחוזר וניעור. מיהו נראה דאי מהא לא תקשה. משום דמ"מ כיון דמה שאסרו להכשירה היינו משום דאחר שתהי' מוכשרת תחזור ותקבל טומאה מתרומה הטמאה שבתערובות זו. א"כ מוכח מזה דטומאה כמאן דאיתא דמיא ומאי דחשבינן לי' כמטמא תרומה טהורה. היינו רק משום דכל כמה דלא הוכשרו החולין ולא מקבלי טומאה גם התרומה דיינינן לה כטהורה. כהחולין שנתערבה בתוכן ובטלה על ידן. והשתא שמכשירן הרי זה כמטמא תרומה טהורה שכבר נעשית טהורה ע"י ביטול. ומ"מ כיון דאסרו להכשירן מטעמא שיחזרו ויטמאו. א"כ מוכח דשם טומאה לא פקע. ולא אתו למיטעי בדעולא. ומידע ידעי דחוזר וניעור. אלא דקשה דמשום זה אכתי לא הי' צריך למגזר איסור שלא להכשירן. דהרי אפי' אם יהי' מותר להכשירן משום שכבר נתבטלה והכל חולין כמש"כ התוס' והר"ש ז"ל. מ"מ מדלא שרינן לאכלן אלא בימי טומאתו. ע"כ מידע ידעי דכמאן דאיתא לטומאה דמי. דאל"כ מהיכן נטמאו אחר שהוכשרו. כיון דכבר פקע שם טומאה. והדרא קושיא דעולא מה טעם לא חשבינן להו חולין גמורין ויהא מותר להכשירן ולאכלן בימי טומאתו. ועוד דאם לא ידעי דשם טומאה לא פקע אלא ע"י מה שאסרו להכשירם. א"כ הדרא קושייתנו לדוכתה. למה לו לעולא לגזירה זו דשמא יביא וכו'. ותיפוק לי' דבלא"ה ע"כ הוצרכו לאסור להכשירן כדי שלא יאמרו דטומאה פקעה לגמרי. ושוב לא יטמאו גם לאחר הכשר משום דפרחה לה טומאה לגמרי ויבוא לאכלן בימי טהרתו. ואע"ג דידעי דבכל כיו"ב חוזר וניעור וכמשכ"ל. היינו דוקא אי הוו ידעי נמי דשם טומאה מתרומה הטמאה שנתערבה בהן לא פקע. ומאחר דהכל נטמא וליתא למבטל. מידע ידעי דחוזר וניעור. אבל כיון דקיימינן השתא לפום סברא דלא ידעי להא מילתא דשם טומאה מהתרומה לא פקע. כל כמה דלא אסרינן להכשירן. לא שייך כאן חוזר וניעור כלל. כיון דלפי טעותן אין כאן טומאה כלל והכל טהור גמור. וא"כ בודאי יבא לאכלן בימי טהרתו. אם לא יהא אסור להכשירן. ואין צורך לגזירה דעולא. ועוד קשה לכאורה. דממאי דאסרו להכשירן אכתי אין הוכחה לומר דטומאה כמאן דאיתא. דאדרבה אפשר לומר דלהכי אסרו להכשירן משום דטומאה כמאן דליתא דמיא. וכל היכא דאיתא לתרומה. טהורה היא ואסור להכשיר תרומה טהורה אע"פ שאינו מטמאה בכך. כמבואר בפרק לולב הגזול סוכה ל"ה ע"ב עלה דתנן אתרוג של תרומה טהורה לא יטול. פליגי בה רבי אמי ור"א חד אמר מפני שמכשירה וכו' עיי"ש בפירש"י ותוס'. והרמב"ם פ"ח מהלכות לולב פסק כמ"ד מפני שמכשירה עיי"ש. הרי דאפי' להכשירה לחוד ג"כ אסור. וא"כ אכתי גם השתא יש מקום לגזירה דעולא דאתו לומר שטהרה ע"י ביטול מדאסרו להכשירה. ואף דמותרת לזרים. מ"מ חייבו להזהר בשמירתה כל מאי דאפשר. וא"כ אתו לומר דלא שייך בזה חוזר וניעור. ואיכא גזירה דעולא. מיהו יש ליישב זה ואכמ"ל בזה יותר. ועי' מש"כ האחרונים ז"ל בסוגיא דסוכה שם עייש"ה. ומ"מ מאי דאקשינן לעיל קשה טובא לפירש"י והתוס' והר"ש ז"ל. ודבריהם צ"ע אצלי טובא כעת: ולכן לולא פירש"י והתוס' והר"ש הי' נראה לענ"ד לפרש הסוגיא בדרך אחר. דודאי הא דאסרינן מלהכשירן. הטעם פשוט ומבואר כמושכ"ל משום שכשיכשירן יטמאו כולם בתרומה טמאה שבתוכן. ויבוא לאכלן בימי טהרתו. ועולא הכי קאמר. דכיון דטומאת גוויי' דרבנן היא. א"כ בספיקא אית לן להקל. ובהדיא תנן בפ"ד דטהרות מי"א ספק דברי סופרים. אכל אוכלין טמאים. שתה משקין טמאים. בא ראשו ורובו במים שאובים. ספיקו טהור עיי"ש. ואע"ג דודאי למ"ד טומאת גוויי' דאורייתא ליכא קושיא מההיא מתניתין. משום דהתם לענין לטמא תרומה וקדשים במגעו הוא דמיירי. דלכ"ע אין זה אלא מדרבנן מגזירת י"ת דבר כמשכ"ל. ולענין זה ודאי לקולא אזלינן. אבל לענין פסול גופו לאכילת תרומה וקדשים. לעולם אימא לך דספיקא לחומרא משום דפסול גוויי' דאורייתא. ומ"מ למ"ד דפסול גוויי ' מדרבנן. ודאי גם לענין זה לקולא אזלינן. ובכלל ספיקו טהור דמתניתין הוא. וא"כ קשה בההיא מתניתין דתרומות ובברייתא דתני עלה דיאכלם נקודים וכו'. הרי כשלש עיסה אפי' כשיש בה שיעור ק"א ביצים. וא"כ יש בה שיעור כביצה מתרומה טמאה. מ"מ מאן לימא לן דכל שיעור זה נמצא בתוך העיסה במקום אחד. באופן שיש בה שיעור לטמא כל העיסה. ודילמא שיעור זה חלוק לכמה חלקים קטנים ואין צירוף ביניהן. באופן דאין כאן שיעור כביצה במקום אחד כדי לטמא אחרים. וא"כ אפי' אם יש בתוך תערובות זו שיעור כביצה מתרומה הטמאה. מ"מ אפי' לאחר ההכשר אין כאן אלא ספק טומאה. והו"ל ספק דברי סופרים דלקולא אזלינן. וא"כ אמאי תאכל דוקא נקודים או תתחלק לעיסות ובלבד שלא יהא כביצה במקום אחד. והיינו ע"כ משום דבעינן שיהא ברור לן בודאי שאין כאן כשיעור ביצה מן הטמאים. משום דחיישינן שמא כל השיעור הוא מתרומה הטמאה ומטמא כל העיסה. והרי אין כאן אלא ספק ולקולא אית לן למיזל. והיינו דקשה לו לעולא וקאמר מה טעם. ומשני גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר וקב ועוד ממין זה סבר אבטלינהו ברובא וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור. כלומר דאז יעשה איסור בודאי. דהרי יש כאן ודאי משהו מיהת מן הטמאים. ונמצא דהו"ל טמאים רובא. וקאכיל חולין טמאים בימי טהרתו. ובזה מתפרש הכל על נכון ותו לא מידי: וניחא נמי בזה מאי דקשה לכאורה לפמש"כ התוס' שם בד"ה אבטלינהו ברובא. שכתבו וז"ל תימא מה יועיל. הא אין מבטלין איסור לכתחילה ואפי' שוגג אם בטלו אינו מבוטל וכו' עיי"ש מה שנדחקו בזה. ובש"מ בשם תוס' חיצוניות שם דחה תירוצם כלאחר יד. וכתב לתרץ וז"ל וי"ל דהכא כיון דחזו בימי טומאתו אפי' לכתחילה קמבטל עכ"ל עיי"ש. ודבריהם תמוהים טובא לכאורה. מדאמרינן ברפ"ק דביצה ד' ע"ב עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים ומסיקן ופרכינן עלה והא קא מבטל איסור לכתחילה ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה עיי"ש. והשתא לדעת תוס' חיצוניות מאי פריך. והא כיון דלמחר בחול חזו לי' שרי לבטל אפי' לכתחילה. מיהו נראה דלק"מ ואדרבה נראה דעיקר סברתם נפק"ל מסוגיא דהתם. וזה ע"פ מאי דמשני התם על קושיא זו הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין עיי"ש. וכבר עמדו שם התוס' ושאר ראשונים מכמה דוכתי דמבואר דאפי' בדרבנן אין מבטלין איסור לכתחילה עיי"ש מש"כ לתרץ זה. אבל התוס' חיצוניות נראה דס"ל לתרץ דדוקא התם. כיון דלמחר בחול חזו לי' כמו שהן בעין. הילכך קיל איסורי' ושרי לבטלי' אפי' לכתחילה בדרבנן. אבל באיסור שאסור לעולם בעיני' דחמיר. אסור לבטלו לכתחילה אפי' בדרבנן. ולפ"ז אתי שפיר כל מה שהקשו הראשונים ז"ל שם בזה. אלא דלפ"ז לא יתכן שינויא דעולא בסוגיין דבכורות אלא אליבא דמ"ד פסול גוויי' דרבנן. אבל אכתי למ"ד פסול גוויי' דאורייתא מאי איכא למימר. דהא כיון דלדידי' איסורא דאורייתא הוא. א"כ אפי' בכה"ג אין מבטלין איסור לכתחילה. כמבואר בסוגיא דפ"ק דביצה שם. וא"כ לדידי' קשה מאי משני אקושיא דעולא. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. משום דעיקר מאי דקשיא לי'. לעולא מה טעם. היינו רק משום דס"ל פסול גוויי' דרבנן. אבל למ"ד פסול גוויי' דאורייתא בלא"ה הטעם מבואר בפשיטות כמו שנתבאר. ואין כאן מקום קושיא כלל. ודברי התוס' חיצוניות נכונים: ועכ"פ מעיקר סוגיא דסוף פ"ד דבכורות שם ומסוגיא דהכא תמוה טובא לכאורה לדעת הסוברין דבאכילת אוכלין טמאים ליכא שום איסורא כלל אפי' מדרבנן. ואין בו אלא מנהג פרישות היכי שייך לגזור איסור משום דאתי למיטעי להתיר לעצמו אכילת אוכלין טמאים בימי טהרתו. מאחר שאין בדבר שום איסור כלל. ולכאורה הי' נראה בזה ע"פ מאי דאמרינן בפ"ב דנדרים ט"ו ע"א דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו עיי"ש. ופשוט דמאי דאמרינן שנאמר לא יחל דברו. היינו לומר דאותן אחרים הנוהגים כן עוברים בבל יחל אם יעברו לעשות עכשיו מה שנהגו בו עד השתא איסור. אבל אותן שלא נהגו בהן איסור מעולם. לא אסרינן להן לנהוג בהן היתר בפניהם אלא משום שנותן בזה מכשול לפניהם. שבכך יבואו גם הם להקל בדבר לנהוג היתר במה שנהגו עד עכשיו באיסור. אבל לא יחל ודאי לא שייך אלא באותן שנהגו מעולם איסור בדבר. ומבואר שם. וכן הוא ג"כ התם לקמן בפרק בתרא דנדרים פ"א ע"ב. דאין בזה גם לאותן שנהגו בו איסור אלא איסור בל יחל מדבריהם. וכן כתבו כל הראשונים ז"ל שם. ובנמוק"י שם כתב דאינו אלא משום דלא ליתי למסרך עיי"ש. ובטוש"ע יו"ד סי' רי"ד וברא"ש בפרק מקום שנהגו. וא"כ גם כאן שנהגו הפרושים איסור באכילת אוכלין טמאים אע"ג דמדינא אין בדבר איסורא כלל אפי' מדבריהם. מ"מ אחר שנהגו איסור בדבר משום גדר ופרישות. הרי זה עכ"פ מדרבנן כאילו קבלו עליו בנדר ואית בי' בל יחל מדרבנן. וא"כ לכאורה שפיר שייך בה טעמא דאמר בסופ"ד דבכורות משום דחזו לו בימי טומאתו. דאילו בימי טהרתו. אית בהו איסור דרבנן מיהת. וכן בסוגיא דהכא שפיר שייכא בה גזירה דעולא. איברא דנראה דזה לא יתכן אלא לדעת הסוברין דבדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור משום סייג או פרישות. אין להם התרה ע"פ חכם. משום דהו"ל כנדר לקיים את המצוה שאין נזקקין לו להתירו. וכמש"כ הראב"ד ז"ל בהשגותיו על הרז"ה ז"ל. והרמב"ן ז"ל במלחמות פרק מקום שנהגו והעומדים בשיטתם אבל לדעת הרא"ש ז"ל בפרק מקום שנהגו ובפירושו לנדרים בפרק בתרא שם דמהני בה שאלה לחכם. וזו היא דעת רוב הראשונים ז"ל. כמו שהאריך בזה הר"ב פר"ח באו"ח סי' תצ"ו עיי"ש בדבריו. אכתי קשה דלמה הוצרך בסוגיא דסופ"ד דבכורות לטעמא דחזו לו בימי טומאתו. ותיפוק לי' מטעמא דאי בעי מיתשל עלה וחזו לו אפי' בימי טהרתו וכדקאמרינן עלה דקתני התם בהך ברייתא ורואה את קדשיו דהיינו משום דאי בעי מיתשל עלייהו עיי"ש. וא"כ בטהרותיו נמי תיפוק לי' מההוא טעמא גופי'. ולמה הוצרך לפרושי בהו טעמא אחרינא. הן אמת דבלא"ה יש להקשות כן לכאורה במאי דמפרשינן התם טעמא דרואה את מעשרותיו משום דאי בעי שדי מומא בכולי' עדרי' עיי"ש. וקשה דתיפוק לי' מטעמא דאי בעי מיתשל עלייהו כדמפרשינן בקדשיו. וגם על הברייתא גופא קשה דלמה לי' למיתני קדשיו וגם מעשרותיו. ותיפוק לי' דמעשרותיו בכלל קדשיו נינהו. דהא אך טעמא גופי' דשייך בקדשיו שייך נמי במעשרותיו. דאי בעי מיתשל עלייהו. מיהו לזה הי' אפשר לומר דמעשר בהמה. כיון דעשירי מאיליו קדוש. לא מהני בי' שאלה. ועוד דכיון דאפי' בטעות קדוש. וכדתנן בפרק בתרא דבכורות ס' ע"א עיי"ש. וא"כ הו"ל כתמורה דמה"ט דחיילא אפי' בטעות אמרינן דלא מהני בה שאלה. מיהו לא דמי לתמורה כמבואר במתניתין דפ"ד דנזיר ל"א ע"ב עיי"ש היטב. אבל משום דמאיליו קדוש שפיר יש לדון לכאורה דלא מהני בי' שאלה. והכי נמי מוכח לכאורה מההיא דהתם לקמן ל"ו ע"ב עייש"ה. וזה דלא כמש"כ הר"ב ט"א בר"ה כ"ח ע"א בפשיטות איפכא עיי"ש. מיהו ממתניתין דפ"ד דנזיר שם משמע לכאורה דמהני שאלה במעשר בהמה כבשאר קדשים עיי"ש היטב ואכמ"ל בזה. אבל נראה דבלא"ה איצטריך במעשר בהמה לטעמא אחרינא משום דליכא למימר דרואה את מעשרותיו מטעמא דאי בעי מיתשל עלייהו. שהרי אם ישאל עליהן לחכם ע"כ יצטרך להפריש מעשר אחר. וא"כ ניחא לי' טפי להתירו ע"י מום. דבכך לא פקע מצות מעשר מיני' ואוכלו במומו. ואין צריך לעשר עוד. ולזה ע"כ איצטריך לטעמא דבלא"ה אי בעי שדי מומא בכולי' עדרי' הילכך השתא נמי דלא עבד הכי. אלא עכשיו בא להתירו ע"י מום שנעשה בו מאיליו. נאמן. שהרי חזינן שלא רצה להפקיעו מידי מזבח בדרך הערמה. וזה ניחא במעשרותיו. אבל בטהרותיו ודאי קשה תיפוק לי' מההוא טעמא גופי' דקמפרשינן בקדשיו. דאי בעי מיתשל. אם איתא דמדינא לית בהו שום איסורא כלל. ואין בהן אלא משום סייג ופרישות בעלמא. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דמדינא אסור לאכול אוכלין טמאין כדעת רש"י בפ"ב דחולין וסייעתו ז"ל. ואפי' לדעת הסוברין דכל כה"ג לא מהני שאלה. מ"מ נראה דיש להוכיח כן מצד אחר משום דאם איתא דבאכילת אוכלין טמאים ליכא שום איסורא מדינא אלא פרישות בעלמא. א"כ היכי סתם וקתני ונשאל על טהרותיו. דמשמע ודאי דאיצטריך לאשמעינן הך דינא בכל אדם. דאם איתא דלית בה אלא משום פרישות בעלמא. א"כ אין דין זה נוהג אלא בפרושים הנוהגים בפרישות בלבד. הכי הו"ל למיתני והפרושים נשאלין על טהרותיהם. אלא ודאי בכל אדם מיירי. דומיא דרישא דקתני כל הבכורות אדם רואה וכו'. דשייך בכל אדם. וכן הא דקתני ורואה את קדשיו ומעשרותיו. בכל אדם שייכי. ובודאי דדומיא דהכי נמי מאי דקתני סיפא ונשאל על טהרותיו מיירי בכל אדם ולא בפרושין בלבד. וא"כ ע"כ אוכלין טמאין מדינא אסורין. והילכך בכל אדם שייך איסור זה. ואיצטריך שפיר לאשמעינן בכל אדם דנשאל על טהרותיו: וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות משכב ומושב ה"ז כשהביא שם הלכה זו כתב וז"ל ונשאל החבר על טהרותיו וכו' עיי"ש. ונראה דלטעמי' אזיל דס"ל דבאכילת אוכלין טמאין ליכא שום איסור מדינא. ולהכי הוכרח לאוקמי דינא דברייתא דוקא בחבר שרגיל בפרישות. אבל ודאי מברייתא לא משמע הכי כדכתיבנא. ואולי אפשר שהיתה כך גירסת הרמב"ם ז"ל בגמרא. אבל לפי הגירסא שלפנינו ודאי מוכרח כדכתיבנא. והנה עיקר ברייתא זו איתא בתוספתא פ"א דנגעים עיי"ש. והתם ג"כ איתא הכי כמו בברייתא דסופ"ד דבכורות בגירסא שלפנינו. וא"כ ודאי משמע דבכל אדם מיירי. כדמיירי בכולה ברייתא. וכן בסוגיא דלעיל בגזירה דעולא ודאי לא יתכן לומר דלא מיירי אלא בפרושין. וא"כ אטו משום פרושין נגזור בכל אדם. ובפרט דבפרושים גופייהו ליכא איסור אלא משום דהו"ל כאילו נדרו. וקיימי בבל יחל מדבריהם והיכי שייך לגזור אכ"ע איסור משום נדרם של פרושים. אלא ע"כ מוכרח מזה דאכילת אוכלין טמאין אסורה מדינא. אי מדאורייתא אי מדרבנן לכל אדם. ולא משום פרישות בעלמא. ומצד איסור בל יחל דדבריהם לחוד. וכשיטת רש"י בפ"ב דחולין שם וסייעתו ז"ל: ונראה עוד ראי' לשיטה זו מדתנן בגיטין פרק הניזקין נ"ב ע"ב המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב. ואמרינן עלה בגמרא התם אתמר מנסך רב אמר מנסך ממש וכו'. כל הני למה לי. צריכי דאי תנא מטמא. אי תרומה ה"א משום דקמפסיד לה לגמרי. ואי מטמא חולין משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. אבל מדמע אימא לא וכו' עיי"ש. הרי דס"ל לתלמודא דמטמא דקתני מתניתין היינו אפי' מטמא חולין. והשתא אם איתא דחולין טמאים אין בהן שום איסור באכילתן בימי טהרתו. א"כ אין בזה שום הפסד כלל. והיכי קתני מתניתין דשוגג פטור ומזיד חייב בתשלומין. איזה תשלומין שייך בזה. מאחר שלא הפסידו כלום במה שטמאן. דהרי גם עכשיו ראויין הן לו בימי טומאתו ובימי טהרתו. ומתניתין דינא קתני בכל אדם. דומיא דמדמע ומנסך. ומיהו אפשר לדחות קצת דאפי' תימא דחולין טמאים ראויין לכל אדם חוץ מפרושים שנוהגין בהן איסור. מ"מ שפיר חשיב לי' היזק. דומיא דמדמע דחשיב לי' היזק משום דאע"ג דחזי לכהנים. מ"מ אינו נמכר אלא בזול בדמי תרומה משום שאין ראויין לישראל. ואוכלין טמאין נמי כיון דלפרושים לא חזו. ואין נמכרין אלא לשאינן פרושין. נמכרין בפחות מחולין טהורין הראויין לכל אפי' לפרושים. והילכך חשיב היזק בהכי וחייב לשלם מה שנפחתו דמיהן בטומאתן. אלא דמ"מ נראה דכיון דקתני במתניתין מטמא בהדי מדמע ומנסך. משמע דמטמא דומיא דמדמע ומנסך דאסירי מדינא ולא משום פרישות בעלמא. וכיו"ב כתב במרדכי פ"ק דר"ה בשם ר"ג ?מאור הגולה ז"ל וכ"כ בארוכה בתשובות מהר"ם מרוטנבורג ז"ל הארוכות סי' ה' ובח"ג סי' תי"ב להוכיח דאסור להתענות בט"ו בשבט מדקתני במתניתין דרפ"ק דר"ה ארבעה ראשי שנים הן וכו'. וכיון דשאר ראשי שנים אין בהן תענית. אף ט"ו בשבט דקתני בהדייהו אין מתענין בו. דכיון דקתני להו בהדדי כהדדי נינהו. ומביא ראי' מדאמרינן ברפ"ק דמו"ק עלה דאר"י עשר נטיעות וערבה וניסוך המים הלכה לממ"ס. כי גמרינן הילכתא הני מילי בזמן שבהמ"ק קיים. דומיא דניסוך המים. אבל שאין בהמ"ק קיים לא. אלמא כיון דגמרי להו בהדדי ילפינן מהדדי עיי"ש. וא"כ אף אנן נימא הכי. דכיון דבמתניתין קתני מטמא ומדמע ומנסך כהדדי. גמרינן להו מהדדי. מה מדמע ומנסך מדינא אסורין אף מטמא אסורין מדינא. ומה מדמע ומנסך ההיזק הוא במה שאסרן עליו אף מטמא מזיקו במאי דנאסרו לבעלים אע"ג דסתמא קתני דמיירי בכל אדם ולא בפרושין. ועוד דמטמא גופי' כולל כל מטמא. בין חולין ובין תרומה כדאמרינן בגמרא. וכי היכי דמטמא תרומה אסרינהו עליו מדינא. הכי נמי מטמא חולין משמע דמדינא איתסרו עלי' מדכייל להו כהדדי: ואמנם לכאורה יש להביא ראי' איפכא. מדתנן בפי"ב דנגעים מ"ה וצוה הכהן את הבית אמר ר"י וכי מה מטמא לו אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו. מטבילן והן טהורין. על מה חסה תורה על כלי חרסו ועל פכו. אם כך חסה תורה על ממונו הבזוי ק"ו על ממונו החביב וכו' עיי"ש. וכן הוא בברייתא דספרא פרשת מצורע עיי"ש. ולכאורה מנ"ל דעל כלי חרסו ופכו שהן ממונו הבזוי חסה תורה. ודילמא לא חסה תורה אלא על אוכלין ומשקין דתרומה וקדשים דלית להו טהרה במקוה ככלי חרס. מיהו הא ל"ק דכיון דתרומה וקדשים אסור מדאורייתא לטמאן וחייבין בשמירתן בטהרה מדכתיב משמרת תרומותי. בלא"ה ידענו דחייב להוציאן מן הבית קודם שיטמא הכהן את הבית. ולא איצטריך קרא דופינו את הבית להכי. אלא דקשה ודלמא לא איצטריך קרא אלא לאוכלין ומשקין דחולין דלית להו טהרה במקוה. ואי משום דלית לי' פסידא בטומאתן דחזו לו בימי טומאתו. דא"כ גם כלי חרסו חזו לי' בימי טומאתו ולמה חסה עליהן תורה. ועכצ"ל נהי דחזו לו בימי טומאתו. מ"מ חשיב פסידא במאי דלא חזו לו בימי טהרתו. וא"כ גם באוכלין ומשקין דחולין מיתוקים קרא. דחסה עליהן תורה משום דלא חזו לו בימי טהרתו. והי' נראה להוכיח מזה דליכא איסורא באכילת אוכלין טמאין דחולין אפי' בימי טהרתו. ואפי' למ"ד טומאת גוויי' דאורייתא. וא"כ לית לי' שום פסידא בטומאתן משא"כ בכלי חרסו דאית לי' פסידא בטומאתן. משום דנהי דאכתי חזו לו להשתמש בהם בחולין. מ"מ הרי לתרומה וקדשים שוב לא חזו לו בטומאתן לעולם. ואם יטמאו כיון דלא מהני להו טבילה. ע"כ יצטרך לכלים אחרים להשתמש בהם לתרומה וקדשים. וזה ודאי הפסד הוא לו ולזה חסה עליו תורה דכתיב ופינו את הבית. אע"ג דממון בזוי נינהו. אלא שראיתי לרש"י בפרשת מצורע על פסוק זה דופינו את הבית שכתב דלהכי לא מוקמינן קרא באוכלין ומשקין דחולין. משום דחזו לו בימי טומאתו עיי"ש. ונראה דרש"י ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאים בימי טהרתו. ולזה כתב דאעפ"כ לא חשיב הפסד בכך. משום דחזו לו מיהת בימי טומאתו. דאז הטמאין כטהורין הן אצלו. וכשיאכל הטמאין לא יצטרך לאכול טהורין. אבל כלי חרס אע"פ שגם הם חזו לו בימי טומאתו. מ"מ בימי טהרתו לא חזו לו. וע"כ יצטרך לכלים אחרים בימי טהרתו דאז א"א לו להשתמש בכלים טמאים. שיטמאו את האוכלין ויאסרו עליו. ולהכי הו"ל הפסד וחסה עליו תורה. משום דכלים טהורים חזו לו גם בימי טומאתו. דיכול להשתמש ע"י אחר בכלים אלו. וגם בעצמו אם לא נטמא במת אלא בשרץ ונבלה. או אפי' בטמא מת. שאין כלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. ולזה כתב קרא ופינו את הבית כדי שלא יטמאו כלי חרסו. ולפ"ז צריך לומר דרש"י נקט דבריו אליבא דמ"ד טומאת גוויי' דאורייתא. ומה"ת איכא איסורא באכילת אוכלין טמאים. דאילו למ"ד טומאת גוויי' דרבנן ליכא שום איסור מה"ת באכילת אוכלין טמאים שהרי מה"ת אין גופו נפסל כלל ע"י אכילתן. וא"כ לא צריך לומר משום דחזו לו בימי טומאתו. דהרי אפי' בימי טהרה חזו לו מדאורייתא. דהא אקרא קיימינן. וליכא בזה איסורא אלא מדרבנן. והשתא לפ"ז ליכא שום ראי' מהתם דליכא איסורא באוכלין טמאים בימי טהרה: ואדרבה יש להביא ראי' לשיטת רש"י וסייעתו מברייתא דספרא פרשת שמיני שהבאתי לעיל דתניא התם ואותו תשברו יכול ישברנו ודאי. הרי הוא אומר בזב וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר. יכול ישברנו ודאי. ת"ל אותו תשברו אותו אתה שובר ואי אתה שובר כלי חרם של זב. וקל וחומר. ומה אם הנוגע בזב החמור וכו' עיי"ש ובפי' הראב"ד ז"ל ובק"א שם. הרי דמצריך קרא יתירא לאשמעינן דלא נימא דחייב לשברו. וכן אמרינן בספרא עוד לקמן פ"י תנור וכירים יותץ יכול יתצם ודאי. ת"ל וטמאים יהיו לכם מקיימין אותן בטומאתן עיי"ש. הרי דאי לאו דגלי קרא הוה סד"א דמאי דכתיב יותץ. היינו לחיובא. שמצוה עליו דוקא לשוברן. ועובר בעשה אם לא שברן כשנטמאו. והשתא אי אמרת בשלמא דאיכא איסורא דאורייתא באכילת אוכלין טמאים שפיר יש מקום לומר דחייבה תורה לשברן או לנתצן. כדי שלא יבא להשתמש בהן בימי טהרתו. ונמצא אוכל אוכלין טמאים שאסרה תורה. אבל אם נימא דאוכלין ומשקין טמאים מותרים מדאורייתא אפי' בימי טהרתו. אפי' למ"ד טומאת גוויי' דאורייתא. קשה היאך תיסק אדעתין לומר דמאי דכתיב ואותו תשברו. וכן הא דכתיב תנור וכירים יותץ. וגבי זב דכתיב אשר יגע בו הזב ישבר היינו למצוה וחיובא. וכבר כתבו התוס' בזבחים פרק דם חטאת צ"ו ע"א סוד"ה ואם טש וכו'. דאין סברא לומר גזירת הכתוב לאיסורא בדבר שמותר גמור בחולין אפי' מדרבנן עיי"ש בדבריהם. א"כ הכא נמי כיון דליכא שום איסורא כלל באכילת אוכלין טמאים בימי טהרתו. לא יתכן לומר דגזה"כ הוא לשבור ולנתוץ כלי חרס הטמאים אע"פ שמותר לבשל בהם לאכילה אפי' בימי טהרה. ובודאי גם בלא שום ילפותא מקרא אית לן למימר דמאי דכתיב ואותו תשברו אינו אלא לומר דלית לי' תקנה אלא שבירה. וכן באינך קראי ולמה לי קרא לאפוקי דלא נימא דאותו תשברו חובה. ואין לומר דאפי' אם תמצא לומר דליכא שום איסור באכילת אוכלין טמאין דחולין לעולם. מ"מ אפשר דחייב הכתוב לשבור כלי חרס שנטמאו כדי שלא יבוא להשתמש בהם בתרומה וקדשים דחייב בשמירתן מטומאה. שאם ישהה אותם אצלו להשתמש בהם בחולין. יבוא לתקלה להשתמש בהם גם בתרומה וקדשים שאסרה תורה. דהא ליתא דקדשים ודאי לא מבשל בכלי חרס הצריכים לו לחולין שהרי כלי חרס שבשלו בו קדשים. אפי' קדשים קלים טעון שבירה. כמשפירש"י בפרשת צו ובפי"א דזבחים צ"ג ע"ב. וכן דעת הרע"ב ז"ל שם. וכ"כ הראב"ד ז"ל בפ"ח מהלכות מעה"ק עיי"ש. ומשום תרומה אפי' את"ל דמשום תרומה לכ"ע אין כלי חרס טעון שבירה. מ"מ ודאי לא יתכן לומר דמשום כהנים יחייב הכתוב שבירה בכלי חרס טמאים לכל ישראל שאין אוכלין תרומה. ולא אתו לאשתמושי בהו לתרומה. וא"כ בתנור וכירים המיוחדים לבישול ואפיי'. דליכא למימר שיתחייב בנתיצה כדי שלא ישתמש בהם תרומה וקדשים. למה לן קרא לגלויי שאין הנתיצה חובה. אלא ודאי למ"ד טומאת גוויי' מן התורה איכא איסורא דאורייתא באכילת אוכלין טמאים. וא"כ תנא דספרא לטעמי' אזיל דס"ל טומאת גוויי' דאורייתא כדכתיבנא לעיל. ולזה ודאי הי' ראוי לומר דמצוה דוקא בשבירה ונתיצה כדי שלא ישתמש בהם בימי טהרתו כדרכו. ויאכל אוכלין טמאים שאסרה תורה. אי לאו מעוטא דקרא: והנה בחולין פרק כיסוי הדם פ"ו ע"א אמרינן מ"ט דר"מ דאמר חרש שוטה וקטן מותר לשחוט אחריהן. אר"י א"ר יוחנן מחייב הי' ר"מ על שחיטתן משום נבלה. מ"ט אר"א הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין. א"ל ר"פ לר"ה ברי' דר"י וכו' מאי איריא רוב אפי' מיעוט נמי. דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לי' רובא. דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאים. ואמרינן מ"ט דר"מ. קסבר רוב תינוקות מטפחים ומיעוט אין מטפחין. ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת. סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. ומשני אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר עיי"ש. ולכאורה אם איתא דבאכילת אוכלין טמאים איכא איסורא א"כ איסור ואיסור הוא. דר"מ דמטהר את העיסה מותר לאכלה בימי טהרה. ולחכמים דמטמאים אסורה באכילה בימי טהרה. ולכאורה מזה ראי' לדעת התוס' וסייעתם דליכא איסור באכילת אוכלין טמאים. ולהכי ליכא נפק"מ בפלוגתייהו דר"מ ורבנן אלא לענין טומאה. אבל אין מזה ראי' כלל. דמלבד מאי דאיכא למימר דכיון דהתם אליבא דר"פ קיימינן. הרי ר"פ לטעמי' דס"ל דטומאת גווי' לאו דאורייתא. וא"כ אפי' אם אמרינן דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאים. עכ"פ אינו אלא איסור דרבנן בעלמא. וא"כ שפיר קאמר אם אמרו ספק טומאה לטהר וכו'. משום דשם האיסור אינו אלא מדרבנן. ומזה ודאי לא קשיא משום דספיקא דרבנן לקולא. והטומאה שהיא דאורייתא הרי ספק טומאה טהור. יאמרו ספק איסור דאורייתא דאותו ואת בנו להתיר. בלא"ה נראה ע"פ מה שראיתי בחי' חולין כת"י להר"א מתוך ז"ל שם שכתב וז"ל אם אמרו ספק טומאה לטהר וכו'. תימא מאי שנא הא מהא. ועוד בטומאה נמי יש איסור כגון בתרומה. ונראה לר"י כמו שפי' הר' חיים כהן דטעמא הוי משום דתינוק הוי דבר שאין בו דעת לשאול וספק טומאה בדבר שאין בו דעת לשאול טהור אפי' ברשות היחיד כדילפינן בסוטה בפרק כשם. אבל באיסור והיתר דלא שייך האי טעמא אמרינן דהוי פלגא ופלגא עכ"ל. ולפירוש זה כוון הריטב"א ז"ל בחי' שם בקיצור עיי"ש בדבריו. וכוונתם בזה דגבי טומאה בדבר שאין בו דעת לשאול גלי קרא דספיקא לקולא. ואע"ג דגם איסורי מישך שייכי בה. דהא נפק"מ לענין תרומה וקדשים דטומאה לגבייהו איסור הוא. מ"מ מאחר דהאיסור תלוי בטומאה. וכיון דטומאה ליכא. דספק טומאה טהור. גם איסורא ליכא. משא"כ לענין אותו וא"ב דעיקר הספק הוא באיסור דאורייתא. וספיקא דאורייתא לחומרא. ומעתה גם לענין איסור אכילת אוכלין טמאים. אע"ג דנימא דאיכא איסורא דאורייתא בהכי. מ"מ כיון דהאיסור בטומאה מיתלא תלי. כיון דאמרינן דספק טומאה כזה טהור וליכא טומאה. ממילא גם איסורא ליכא. דהא אין כאן אוכלין טמאין: והנה בב"מ פרק הפועלים פ"ז ע"א אמרינן התם כתיב לושי ועשי עוגות וכתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר ואילו לחם לא אייתי. אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר"מ משום ר"מ אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי' ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה עיי"ש. משמע לכאורה משם דליכא מדינא איסור באכילת לחם טמא אלא דאברהם אבינו נהג בעצמו מנהג פרישות. דאל"כ כיון דאברהם אבינו קיים כל התורה עד שלא ניתנה לא הי' לו לומר אלא דשרה אמנו פרסה נדה ונטמאת העיסה. אלא ודאי גם לאחר שניתנה תורה לא נאסרו אוכלין טמאים אלא שהפרושים החמירו על עצמן לנהוג כן. וזהו שאמר ר"מ אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי'. דאברהם אבינו לגרמי' הוא דעבד הכי. איברא דהך מימרא איתא נמי בבראשית רבה פמ"ח ובילקוט פרשת וירא ובפסיקתא זוטרתא שם. ושם ליתא הך לישנא דאברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי'. אלא הכי איתא התם אמר אפרים מקשאה וכו' מלמד שפירסה נדה ונטמאת העיסה עיי"ש. וכן הוא בפירש"י בפרשת וירא עיי"ש. ומהך לישנא משמע איפכא דחולין טמאים מדינא אסור. וכגירסא זו נראה מדתנן סוף קידושין קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה שנאמר וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי עיי"ש. ובריש פ"ג דיומא מוסיף בה רבא ואיתימא רב אשי שקיים אפי' עירובי תבשילין. ודריש לה מדכתיב וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבע"פ עיי"ש. והשתא עדיפא הו"ל לאשמעינן דאפי' מה שלא ציוותה תורה. אלא שהפרושים נהגו בו מעצמן משום מנהג פרישות בעלמא. ואפי' איסור דרבנן לית בי'. קבל אברהם אבינו על עצמו וקיימו. אבל לפי הגירסא שבמדרש ניחא שפיר. דודאי גם באכילת אוכלין טמאים איכא איסור דאורייתא. או עכ"פ דרבנן. ורבא שהוצרך להוסיף דגם עירוב תבשילין קיים. אע"ג דכבר אשמעינן ר"מ דקיים אפי' איסור חולין טמאים דלית בי' אלא איסור דרבנן. איכא למימר דרבא לטעמי' אזיל דס"ל בפרק בתרא דיומא דטומאת גוויי' דאורייתא. וא"כ משם אין ראי' שקיים אפי' מצות דרבנן. ולזה הוצרך לאשמעינן שפיר דקיים אפי' מצות דדבריהם. ובפרקי דר"א פרק ל"ו נמי איתא להך מילתא. וגם שם ליתא כגירסא שלפנינו בגמרא שם. ואדרבה שם משמע דמדינא אסור הלחם שנגעה בו הנדה עיי"ש: ובהכי ניחא ג"כ מה שהקשו בזה רבים דאף אם אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי'. הרי כל העולם לא הוחזקו בכך ולמה לא האכילן הלחם בטומאה. וכבר עמד בזה גם הרע"ב ז"ל בפירושו על פירש"י עה"ת. ונדחק שם לומר דהיינו משום שלא רצה להאכיל לאחרים מה שלא אכל הוא עיי"ש. ואין זה מספיק כלל דהתינח אם הי' לחם אחר טהור ליתן להם. אבל כיון שלא הי' לחם אחר. הדבר תמוה לומר שלא יתן לאורחיו לחם לאכול משום שהוא נהג משום מנהג פרישות בעלמא שלא לאכלו. והם לא נהגו מעולם ולא ינהגו בו לעולם. וגם בעל נזה"ק עמד בזה. וכתב לתרץ שהכיר בהם שהם אנשים גדולים שבודאי גם הם אוכלין חולין בטהרה. ופליג על מ"ד כערבים נדמו לו עיי"ש. ודבריו נדחים מפרקי דר"א שהבאתי. דקאמר התם שהי' סבור שהן אורחים עמי הארץ. ומ"מ מסיים שלא נתן להם לחם משום ששרה אמנו פירסה נדה בשעת לישה לפיכך לא הגיש הלחם עיי"ש. אבל לפמש"כ ניחא שפיר בפשיטות. דודאי אוכלין טמאים לא מנהג פרושין הוא בלבד אלא מדינא אסור מדאורייתא או עכ"פ מדרבנן לכל ישראל. ולא כגירסא שלפנינו. וראיתי להרא"ם ז"ל בפרשת וירא שכתב על פירש"י שם וז"ל ואברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי' כדאיתא במציעא. ופרש"י בחולין שנעשו עטה"ק דקביל עלי' לאכול חוליו בטהרת הקודש. פי' שרוצה להרגיל עצמו בטהרת קדשים שאם יאכל שלמים או תודה יהי' בקי בשמירתן וחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי שחייב להבדילן מדרבנן מכל טומאות הפוסלין. וזהו אליבא דאפרים מקשאה וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה מה שהביא הרא"ם ז"ל בשם רש"י במציעא. ליתא הכי בפירש"י שם. והדבר פשוט דט"ס נפל בדברי הרא"ם ז"ל. וכצ"ל ופירש"י בריש חולין בחולין שנעשו עטה"ק וכו'. וכוונתו למה שפירש"י בריש פ"ק דחולין מה הוא חולין שנעשו עטה"ק. והמהרש"א ז"ל בח"א בפרק קמא דנדה ו' ע"ב הבין דברי הרא"ם כמו שהם לפנינו. דרש"י פי' כן סוגיא דב"מ פרק הפועלים שם עיי"ש בדבריו. ודבריו תמוהים. והדבר פשוט כדכתיבנא. דכוונת הרא"ם ז"ל היא להביא מה שפירש"י בסוגיא דרפ"ק דחולין לפרש ענין חולין שנעשו עטה"ק מה הוא. שכן הוא לשון רש"י שם אות באות עיי"ש. אבל בסוגיא דמציעא שם ליתא בפירש"י כלום מזה. והרא"ם עצמו הוא שהבין כך דמה שאמרו שם דאברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי'. היינו לומר שהי' אוכל חולין שנעשו על טהרת הקודש. והנה לפי דעת הרא"ם ז"ל בזה. וזו היא ג"כ דעת הרש"א ז"ל שהבאתי הוה אתי שפיר דלק"מ לשיטת רש"י וסייעתו אפי' לפי הגירסא שלפנינו בדברי אפרים מקשאה בב"מ שם. דאפשר לומר לפי מה שפירש"י דחולין שנעשו על טה"ק חייב בשמירתן כקדשים וחייב להבדילן מכל הטומאות. כמו שהביא דבריו הרא"ם ז"ל. וא"כ י"ל דה"ק אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי'. דהיינו על טהרת הקודש. ושרה אמנו פירסה נדה אותו היום ולא היתה יכולה ללוש העיסה כדי שלא תטמאנה. והיינו נמי דלא קתני בב"מ שם בדברי אפרים מקשאה ונטמאת העיסה. כדאי' במדרש ובילקוט ובפרקי דר"א שם. משום דלפי הגירסא שלפנינו בגמרא שם לא לשה הלחם כלל. משום שפירסה נדה קודם שהתחילה ללוש. והיתה אסורה ללוש משום שאסור לטמא חולין שנעשו על טהרת הקודש. ואפי' אם כבר התחילה לעסוק בלישה. מ"מ אפשר דבשעת ראי' לא היתה נוגעת בעיסה. ושוב אח"כ משראתה לא יכלה לגמור לישת העיסה ולא נאפה הלחם כלל. ואפי' אם היתה נוגעת בעיסה בשעת ראי' ונטמאת העיסה ונאפה הלחם בטומאה. מ"מ אפשר לומר עפמש"כ הרמב"ם בפיה"מ דפרה שהבאתי לעיל דחולין שנעשו על טהרת הקודש שנטמאו אסורין באכילה וטעונין שריפה כקודש. והילכך לא הביא לפניהם הלחם. שנאסר באכילה אפי' בימי טומאה. וע"פ זה שפיר קאמר אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי'. משום דאף דאוכלין טמאין בימי טהרה לכ"ע אסורין באכילה. מ"מ לאכול חולין על טהרת הקודש ודאי ליכא שום חיובא. ואינו אלא מנהג יחידים הפרושים ביותר. וא"כ אפי' לפי הגירסא שלפנינו בגמרא שם לק"מ משם לשיטת רש"י וסייעתו ז"ל. אלא דעיקר דברי הרא"ם והרש"א ז"ל. וכן נראה מדברי הר"ש יפה ז"ל ביפ"ת פרשת וירא שפירשו דחולין בטהרה היינו חולין שנעשו על טהרת הקודש. הוא תמוה מאוד. דבמח"כ עירבבו שני ענינים נפרדים. והחליפו חולין בטהרה. דאינו אלא חולין בטהרת חולין. שנשמרו מליטמאות בכל עניני ודיני טומאה הנוהגים בחולין. עם חולין שנעשו על טהרת הקודש. דהיינו חולין שנשמרו מכל עניני ודיני טומאה הנוהגים בקודש כאילו היו קודש. וכן פירושם בכל מקום כידוע. ומיהו בלא"ה י"ל דאוכל חולין בטהרה הי' דקאמרינן התם. היינו לומר שהי' אוכל חולין בטהרת הגוף. ומשום דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י אפי' למשנה אחרונה קודם הפרשת חלה לדעת רוב הראשונים ז"ל כמשכ"ל. ושרה אמנו באותו היום פירסה נדה. והילכך לא יכלה ללוש העיסה או לגמרה כדי שלא תטמאה. ולהכי לא אייתי לחם משום שלא נאפה כלל. והיינו נמי דלא קתני ונטמאת העיסה. כמו שביארנו לעיל. ומ"מ מבואר דאין משם סתירה לשיטת רש"י וסייעתו ז"ל כלל: ולכאורה ראי' לשיטת רש"י וסייעתו מדאמרינן בפ"ק דסנהדרין ה' ע"ב תניא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בני אדם שמגבלין עיסותיהם בטומאה. אמר להם מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה. אמרו לו תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצעים אין מכשירין וכו'. תנא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו עיי"ש. ולדעת הסוברין דליכא שום איסור באכילת אוכלין טמאין. מאי שאלה היא זו ששאל רבי מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה. כיון דליכא שום איסור בדבר. אטו כ"ע פרושים נינהו שיאכלו חוליהם בטהרה. וביותר תמוה מה שגזרו משום מעשה זו דתלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו. כיון שאין בדבר שום איסור כלל אפי' מדבריהם. וראיתי להרמ"ה ז"ל שם שכתב וז"ל פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בני אדם מגבלין וכו'. כלומר שלשין עיסותיהם בטומאה ואוכלין חוליהן בטהרה. דסברי דעיסה לא מקבלא טומאה וכו' עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריו ז"ל שהרגיש בזה. ומתרץ על זה שראה ג"כ שאוכלין חוליהן בטהרה. ומאחר שקבלו עליהם לאכול חוליהן בטהרה שוב נאסרו מדינא באכילת אוכלין טמאין מצד איסור בל יחל מדרבנן מיהת. כדין דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור. ולפיכך שאל מפני מה מגבלין עיסותיהם בטומאה. אבל דברים דחוקים הם דלפ"ז העיקר חסר. שלא נזכר כלל בברייתא שהיו אוכלין חוליהן בטהרה. ואם איתא ודאי הו"ל להזכיר זה בהדיא בברייתא. כיון דזהו עיקר טעמא דגזירה שגזרו כדקתני סיפא. וגם תמוה לכאורה למה הוצרך לזה הרמ"ה ז"ל דבפשיטות הוה מצי לפרש דהיינו טעמא שהקפיד רבי משום שאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. ואע"ג דלמשנה אחרונה מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. והכי קיי"ל. מ"מ היינו דוקא בחולין מתוקנין. אבל בחולין שאין מתוקנין גם למשנה אחרונה אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י מפני החלה שבתוכה. וכמו שפירש"י ושאר ראשונים ז"ל בע"ז נ"ו ע"א עיי"ש. ואין לומר דלהרמ"ה ז"ל ס"ל בזה כשיטה אחרת שהביאו התוס' בע"ז שם בשם רש"י דאין חילוק בין מתוקנים לשאינן מתוקנין. אלא החילוק הוא בין עכו"ם וישראל חבר לישראל רשע. והילכך כאן שלא היו רשעים מותר לגרום טומאה לחוליהן. דזה אינו. דהא לשיטה זו ע"כ מבואר דס"ל דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאים בימי טהרה. מדאורייתא או מדרבנן כמשכ"ל. ואם איתא דהכי ס"ל להרמ"ה ז"ל. לא הוה צריך לדחוק כ"כ בפירושא דברייתא. דבפשיטות אפשר לומר דהקפיד רבי על מה שאכלו עיסותיהם בטומאה בימי טהרה. דאסור. ומיהו נראה די"ל דמשמע לי' להרמ"ה ז"ל מדשאל רבי מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה. נראה דעל האכילה בטומאה הוא דהקפיד. דאם לא הי' מקפיד אלא על מה שגרמו טומאה לחוליהן. הכי הו"ל למימר מפני מה אתם מטמאין עיסותיכם. דהוה משמע שפיר דעל הטומאה מצד עצמה הוא דקפיד. אבל השתא דקאמר מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה. משמע ודאי דלא על הטומאה מצד עצמה הוא דהקפיד. אלא על מה שמגבלין ומתקנין העיסה לאכילה בטומאה. כיון דאסור לאכול אוכלין טמאים ולזה הוכרח לפרש כפירושו. משום דס"ל להרמ"ה ז"ל כדעת הסוברין דמדינא ליכא שום איסורא באכילת אוכלין טמאים. אבל כבר כתבנו דפירושו דחוק טובא. ובודאי מוכח משם דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאים דחולין בימי טהרה. וקפידתו של רבי הי' על מה שמגבלין לאכילה. דגיבול לצורך אכילה הוא. דאסור מדינא לכל ישראל: איברא דיש לדחות דודאי לא הקפיד רבי אלא על מה שגורמין טומאה לעיסה. דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. והא דלא אמר להם מפני מה אתם מטמאין עיסותיכם. היינו משום דלא הוה ידיע לי' לרבי בברור אם מטמאין הן עיסותיהן. אלא מתוך שראה אותם מגבלין עיסותיהם בכלים שאין שמורים מטומאה. או במקומות שאינם בדוקים מטומאה. ועדיין הי' אפשר שלשו בדבר שאינו מכשיר לקבל טומאה. וגם מעיקרא נזהרו שלא להכשירן. והילכך לא היו צריכין להזהר בעיסתן משום טומאה. והילכך לא שאל אלא מפני מה אתם מגבלין בטומאה. כדי לידע אם היינו משום שלא הוכשרו ולא הי' שום חשש מדבר המטמא או משום שאינם זהירים מלגרום טומאה ואין חוששין לכך כלל בחוליהן. וכן נראה מירושלמי ריש פ"ו דשביעית דאמרינן התם רבי הוה בעכו חמתון אוכלין פיתא נקייה אמר לון מה אתון לתון וכו' עיי"ש. ונראה דהיינו הך עובדא גופא דתלמודין. הרי ששאל אותם במה הם לותתין החיטים שלהם אם בדבר המכשיר לקבל טומאה. ואפי' הכי איך נזהרים מדבר המטמא או שנזהרו מתחילה ללתות באופן שאינו מכשיר שלא הוצרכו שוב להזהר מטומאה. וכן פי' המפרש שם עיי"ש. וא"כ ניחא שפיר מאי דלא שאל מפני מה אתם מטמאין עיסותיכם. שהרי לא הוה לי' למידע אם מטמאים הם עיסותיהם. אלא שע"פ תשובתם נודע לו דאע"פ שהם היו רוצים להזהר מלגרום טומאה לחוליהן. מ"מ טעו ע"פ הוראת אותו תלמיד דהורה להם דמי בצעים אין מכשירין. להכי גזרו דתלמיד אל יורה בלא רשות מרבו. משום שבא על ידי הוראתו מכשול להיות גורמים טומאה לחוליהן שבא"י. וגם אפשר לומר שהכשילם בהוראתו משום שכיון שהיו סבורים דעיסתם לא הוכשרה. וא"כ לא נטמאה אע"פ שלא נזהרו ממגעות הטומאה. להכי ממילא לא היו זהירים ממגע תרומה וקדשים בעיסתם. שהיתה אצלם בחזקת טהורה. ונמצא שנכשלו באיסור אכילת תרומה וקדשים טמאים וגם טומאת תרומה וקדשים מצד עצמה איסורא הוא. דמדאורייתא בעו שימור: והנה הרמב"ם ז"ל בפ"י ה"י מהלכות מטמאי משכב ומושב כתב וז"ל חבר שנחשד על הטהרות. כגון שמכר אוכלין טמאים בחזקת שהן טהורין. הרי זה אינו נאמן לעולם עד שיוודע שעשה תשובה גמורה עכ"ל עיי"ש. ולכאורה תמוהים דבריו שהרי דעת הרמב"ם ז"ל דליכא שום איסור באכילת אוכלין טמאים. וא"כ מאי עבירה עשה בזה להצריכו תשובה גמורה. וראיתי בכ"מ שם דהרמב"ם למד דין זה מדין מי שיצאת טריפה מתחת ידו עיי"ש. ואני תמה מאי ענין זה לזה. הרי שם עשה עבירה חמורה שהאכיל טריפה לישראל שיש בה לאו דאורייתא. משא"כ כאן דלדעת הרמב"ם גופי' לא עבד שום איסור בהכי כלל. ולכאורה הי' נראה עפמשכ"ל דאפי' להסוברין דליכא שום איסור באכילת אוכלין טמאים מ"מ הפרושים שנהגו בהן איסור מעצמן שוב רמיא עלייהו איסור עכ"פ משום בל יחל מדבריהם. כדין דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור. וא"כ חבר זה שמכר אוכלין טמאים בחזקת טהורים להאוכלין חוליהן בטהרה. נמצא שהכשילן באיסור בל יחל מדבריהם. אלא דאין זה נכון. דמלבד שלא ביאר הרמב"ם בהדיא שמכרן לחברים האוכלין חוליהן בטהרה. אלא סתם וכתב שמכר אוכלין טמאים בחזקת טהורים. דמשמע שאין שום חילוק בזה למי שמכר. ומיהו לזה אפשר לומר קצת דכיון שכתב הרמב"ם שמכרן בחזקת טהורים. משמע שהלוקח לא רצה אלא בטהורים. והיינו חבר. אלא דעיקר הך דינא דדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור. לא ראיתי להרמב"ם ז"ל שהביאו בשום מקום בחיבורו. והדבר צ"ע טעמא מאי. ומ"מ מאחר שהשמיטו ולא הזכירו בהלכותיו מאיזה טעם שיהי'. ע"כ לא יתכן לומר דעל זה סמך הרמב"ם בהלכה זו. ואמנם עפמשכ"ל אפשר לומר דלזה הוא שנתכוון הרמב"ם ז"ל שם. דכיון שמכרן בחזקת טהורים לא יזהרו במגעם בתרומה ומעשר שני וקדשים. ונמצא מכשילם לטמא תרומה ומעשר שני וקדשים. וגם יבואו לאכלן בטומאתן. והוא דבר הלמד מענינו בהלכה הסמוכה מיד אח"ז עיי"ש. וא"כ גם בעובדא דרבי שם אפשר לפרש דזה הוא המכשול שגרם להם. ומהאי טעמא הוא שגזרו באותה שעה דתלמיד אל יורה בלא רשות רבו. אלא דמ"מ כל זה עדיין דחוק טובא. ואינו נראה לומר דמשום מכשול גרם טומאה לחולין. הוא שגזרו דהא גופא אינו אלא איסור דדבריהם בעלמא. וגם מה שגורם לטמא תרומה וקדשים. אין עיקר איסורו אלא מדבריהם. דהא אין אוכל מטמא אוכל אלא מדבריהם. וא"כ ודאי לא נתן מכשול אלא במאי דאפשר לבוא ע"י כך לעשות איסור דדבריהם לכל היותר. ולא נראה לומר דמשום איסור קל כזה חדשו גזירה זו. אבל להסוברין דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאים. ולמ"ד טומאת גוויי' דאורייתא אית בה איסור לאו דאורייתא. ולפנינו יתבאר דפסול גוויי' לענין אכילת תרומה וקדשים לכ"ע דאורייתא הוא. ודוקא לענין טומאתו לטמא תרומה במגעו הוא מדרבנן. וא"כ הכשילן באיסור חמור עבירת לאו דאורייתא. ומשה"כ גזרו גזירה זו. ומיהו יש לדחות דבלא"ה יש בזה מכשול באיסור דאורייתא. משום דודאי גם הכהנים לשו ע"פ הוראת אותו תלמיד עיסת תרומה וחלה שלהם במי בצעים אלו. ולזה לא חששו אפי' כשבודאי נגעה בה טומאה. ואכלוה בחזקת טהורה וגם לא נזהרו בשמירתה. שסברו שלא הוכשרה. ונמצא שיש בזה מכשול בעבירה דאורייתא: ועכ"פ מתבאר מכל זה שאין שום סתירה לדעת רש"י בפ"ב דחולין וסייעתו ז"ל. ואדרבה מכמה דוכתי מוכחת שיטה זו. דלכ"ע יש איסור באכילת אוכלין טמאים. אלא דלמ"ד פסול גוויי' דרבנן אין בדבר אלא איסור דרבנן. אבל למ"ד פסול גוויי' מדאורייתא הוא יש בדבר איסור לאו דאורייתא. ואמנם לענין הלכה לפום פשטא דסוגיא דפרק בתרא דיומא שם. משמע לכאורה דלמסקנא אין פסול גוויי' אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכן נראה מדברי הרבה מהראשונים ז"ל בכמה דוכתי. אבל יש מקום עיון בזה. והנה רבא ודאי ס"ל טומאת גוויי' דאורייתא כמתבאר בסוגיא דהתם. וכן הבינו הראשונים ז"ל שכבר הבאתי לעיל. וכן מתבאר מסוגיא דפ"ג דכריתות י"ג ע"א דתניא התם התירו לה למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור. ופרכינן עלה אמאי טהור כיון דיניק חלב איטמי לי' מחלב. וכ"ת לא אתכשר. נתכשר בטיפה מלוכלכת שע"פ הדד. אמר ר"נ וכו'. אמר רבא שתי תשובות בדבר וכו'. אלא אמר רבא היינו טעמא דבנה טהור. דספק ינק כשיעור וספק לא ינק. ואת"ל ינק ספק ינקו באכילת פרס ספק לא ינקו אלא ביותר מכדי אכילת פרס עיי"ש. ולכאורה יש לתמוה למה לרבא לספק ספיקא. והרי אפי' בספק אחד הו"ל ספיקא דרבנן. ולקולא אית לן למיזל. ובהדיא תנן בפ"ד דטהרות מי"א דספק אכל אוכלין טמאים ושתה משקין טמאים הו"ל ספק דברי סופרים וספיקו להקל עיי"ש. ולזה נראה דרבא לטעמי' אזיל דס"ל בסוגיא דפרק בתרא דיומא שם דפסול גוויי' דאורייתא. ולדידי' מתני' דפ"ד דטהרות דקתני לה בין ספיקות דדברי סופרים. היינו דוקא לענין טומאת אוכל אוכלין טמאים ושותה משקין טמאים לענין שמטמא תרומה וקדשים במגעו. וזה ודאי לכ"ע אינו אלא מדרבנן. והיא מכלל י"ח דבר בפ"ק דשבת וכמשכ"ל. אבל פסול לענין שיהא גופו נפסל מאכילת תרומה וקדשים. לרבא דאורייתא הוא. וספיקו הו"ל ספיקא דאורייתא. והילכך אזיל לטעמי' גם בסוגיא דכריתות שם דקאמר דלא מהני בי' אלא ספק ספיקא ככל ספיקי דאורייתא. ומשום דבברייתא דהתם קתני התירו לה למגע טמא מת להניק את בנה ובנה טהור. דמשמע דטהור לגמרי אפי' לענין אכילת תרומה וקדשים. ועוד דלדעת הסוברין דאיכא איסורא באכילת ובשתיית אוכלין ומשקין טמאים. ולמ"ד פסול גוויי' דאורייתא. אית בה איסורא דאורייתא ועובר בלאו דלא תטמאו בהם. וא"כ היכי התירו לה להניק את בנה לכתחילה וספינן לי' איסורא דאורייתא בידים. ולזה הוצרך רבא לטעמי' לומר דספק ספיקא הוא. איברא דלפ"ז קשה על הרמב"ם סוף פ"ח מהלכות אבות הטומאה שכתב וז"ל אשה שהיא ראשון לטומאה ומניקה את בנה הרי הבן טהור ולא גזרו עליו טומאה. שאפי' תאמר שינק רביעית אפשר שיש מתחילה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס. שהרי אינו יונק בבת אחת עכ"ל עיי"ש. ולמה הוצרך לזה. הרי עד כאן לא איצטריך רבא לספק ספיקא אלא משום דאזיל לטעמי' דס"ל פסול גוויי' דאורייתא. אבל הרמב"ם ז"ל שפסק כר"פ דפסול גוויי' אינו אלא מדבריהם. א"כ אפי' בחד ספיקא שרי. מיהו לק"מ דאע"פ שלא צריך לזה. מ"מ כיון דלקושטא דמילתא איכא ספק ספיקא. הביא לישנא דגמרא כמו שהוא. וכן דרכו של הרמב"ם בכמה דוכתי ועדיפא מינה כתב בלח"מ בפ"א מהלכות תמורה הי"ז עיי"ש. ועכ"פ מתבאר מההיא סוגיא דלרבא פסול גוויי' דאורייתא ופליג עלי' דר"פ בסוגיא דיומא שם: והנה בעלמא היכא דאיפליגו רבא ור"פ הילכתא כמאן. ראינו בזה פלוגתא בין הראשונים ז"ל. דלדעת ר"ת ז"ל הובא בתוס' בע"ז נ"ט ע"ב בד"ה אמר ר"פ וכו'. יש לפסוק הלכה כרבא. וז"ל התוס' שם דודאי הוא דלית הילכתא כר"פ משום דרבא פליג עלי'. אע"ג דהוא בתראה יותר מרבא. משום דרבא רבו. וגם הוא בתראה והי' גדול ממנו בחכמה ובמנין וכו' עכ"ל עיי"ש. וכן הוא בספר התרומה הלכות יין נסך סי' קפ"ב ובסמ"ג לאוין קמ"ח עיי"ש. אבל מדברי רבינו חננאל ורש"י ז"ל שם שהוצרכו לומר דאין הלכה כר"פ משום דאתי כיחידאה. משמע דבלאו האי טעמא ראוי לומר דהילכתא כר"פ לגבי רבא. וכ"כ בהדיא הרא"ש ז"ל שם בפ"ד דע"ז סי' י"ב וז"ל והא נמי ליתא דאי פליג ר"פ ארבא הילכתא כר"פ דהוא בתראה. וכן פסק בה"ג דהילכתא כאביי דאמר ידו כידה בפרק החולץ משום דקאמר ר"פ דיקא מתניתין כוותי' דאביי אע"ג דאינה מיע"ל קג"ם עכ"ל עיי"ש. וראיתי להר"ב כנה"ג בדינא דחיי על הסמ"ג שם שהשיג בזה על הרא"ש. וכתב ולי נראה שממה שפסק בה"ג כאביי משום דקאי ר"פ כוותי' אין ראי' לפסוק כר"פ לגבי רבא. דשאני התם דאביי נמי פליג על רבא וקאי ר"פ כאביי. והו"ל רבים לגבי רבא וכו'. אבל היכא דלא קאי שום חד כר"פ הילכתא כרבא עיי"ש. ואני אומר דלא דק שפיר. ואשתמיטתי' דברי התוס' והרא"ש ז"ל בפרק החולץ ל"ט ע"א. שכפי מה שהביאו שם התוס' והרא"ש לשון הבה"ג. וז"ל בהלכות פסוקות דרב יהודאי גאון פסיק כאביי דר"פ בתראה קאי כוותי' וכו' עכ"ל. והרא"ש שם הביאה בשם בה"ג עיי"ש. הרי דמשום דר"פ בתראה הוא לגבי רבא הוא דפסק הבה"ג כוותי' לגבי רבא. וא"כ ראייתו של הרא"ש מוכרחת. הן אמת דבדברי הבה"ג גופי' בהלכות יבום וחליצה ליתא כלשון זה וז"ל שם והילכתא כאביי דהא אמר ר"פ כוותי' דאביי מסתברא עכ"ל עיי"ש. אבל ודאי כן הי' לפני הראשונים ז"ל בה"ג. ומיהו גם לפי נוסחת הבה"ג שלפנינו ודאי הכי משמע. מדלא כתב דהא ר"פ נמי כוותי' דאביי ס"ל. אלא כתב דהא אמר ר"פ כוותי' דאביי מסתברא. משמע דמשום דהילכתא כר"פ לגבי רבא משום דבתרא הוא. הוא דפסק הכי. ואפי' היכא דליכא אחרינא בהדי ר"פ ס"ל דהילכתא כוותי' לגבי רבא. וראיתי להר"ב העיטור ח"א מאמר שביעי ח"ב שהביא בשם רב נטרונאי גאון ז"ל דשדר לרבינו אלעזר ריש כלה דהילכתא כוותי' דרבא לגבי ר"פ עיי"ש. ובשבת סו"פ תולין קמ"א ע"א בפלוגתא דרבא ור"פ התם פסקו הבה"ג והרי"ף והרמב"ם כרבא. וכן כתב הרמב"ן ז"ל במלחמות שם מטעם דר"פ לגבי רבא תלמיד היושב לפני רבו הוה. ואין הלכה כתלמיד במקום הרב עיי"ש. והרז"ה והרא"ש ז"ל פסקו שם כר"פ משום דבתרא הוא. וכ"כ הרשב"א והר"ן ז"ל שם עיי"ש בדבריהם. ובפ"ק דמו"ק ד"י ע"ב דאיפליגו רבא ור"פ בתמרי תחלני דאמר רבא מייצינהו אסור. ור"פ אמר כיון דמתלעי כפרקמטיא האבד דמי ושרי. ופסקו כל הפוסקים שם הלכה כר"פ. מיהו בקצת ספרים הגירסא שם רבה במקום רבא. ועי' מש"כ בד"ס שם בזה. ולפמש"כ הרשב"א והביאו הר"ן בשבת שם על דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דאין הלכה כר"פ לגבי רבא משום דאין הלכה כתלמיד נגד הרב. וכתבו הם ז"ל שם וז"ל דודאי היכא דהתלמיד יושב לפני רבו ומדבר עמו פה אל פה. אמרינן אין הלכה כתלמיד במקום הרב. אבל כשנחלק עמו כשני חולקים דעלמא. כיון דבתרא הוא הלכה כתלמיד עיי"ש. א"כ לפ"ז אפי' להסוברים בעלמא דאין הלכה כר"פ לגבי דרבא. מ"מ הכא בסוגיא דיומא דאמרינן א"ל ר"פ וכו'. א"כ דיבר ר"פ עם רבא פה אל פה. והו"ל תלמיד היושב לפני רבו. אית לן למימר דלכ"ע אין הלכה כר"פ לגבי רבא. משום דאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ולקצת ספרים דגרסי בסוגיא דיומא שם רבינא במקום רבא כמש"כ בד"ס שם עיי"ש. והיא ג"כ גירסת הערוך ערך גוויי' עיי"ש. א"כ ודאי הילכתא כרבינא לגבי ר"פ דבתרא הוא לגבי'. דאפי' לגבי רב אשי דעת הרבה ראשונים ז"ל דהלכה כרבינא. וכ"ש לגבי ר"פ: ומבואר מכל זה דיש לנו כמה צדדים להכריע כאן הלכה כרבא לגבי ר"פ דטומאת גוויי' דאורייתא. דלדעת רבינו נטרונאי גאון ז"ל ורבינו תם והרמב"ן ז"ל וספר התרומה והסמ"ג הילכתא כרבא לגבי ר"פ. ואפי' לדעת הסוברים בעלמא דהלכה כר"פ לגבי רבא. מ"מ לפי סברת הרשב"א והר"ן ז"ל. הכא אית לן לומר דהלכה כרבא. משום דהו"ל כתלמיד היושב לפני רבו דלית הילכתא כוותי' במקום הרב. וגם אית דגרסי רבינא במקום רבא. דלפ"ז ודאי לית הילכתא כר"פ: ואמנם בר מכל זה יש מקום לדון ולומר דגם ר"פ לא פליג עלי' דרבא בהא. דגם ר"פ מודה לרבא בעיקר מילתא דפסול גוויי' ע"י אכילת אוכלין טמאים להיות אסור באכילת תרומה וקדשים. הוא מדאורייתא. וזה ע"פ מאי דאמרינן בפ"ג דכריתות י"ג ע"א אמר רבנאי אמר שמואל בחלבים ובנבלה עד שישהא מתחילה ועד סוף בכדי אכילת פרס. אוכלין טמאים שקצים ורמשים ומשקין אפי' כל היום כולו בכדי אכילת פרס. ואמרינן עלה מאי קאמר. ואמר ר"פ ה"ק אפי' כל היום כולו. והוא שאכל כזית בכדי אכילת פרס. ואמרינן מיתיבי כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוויי' בכחצי פרס בכדי אכילת פרס. כיצד אכל וחזר ואכל אם יש מתחילת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין וכו'. תיובתא דרבנאי תיובתא עיי"ש. ולכאורה יש לתמוה טובא לפי מה שנתבאר דבפסול גוויי' לענין ליאסר באכילת תרומה וקדשים. איכא פלוגתא אי הוי דאורייתא או מדרבנן. אבל לענין לטמא תרומה וקדשים במגעו כ"ע מודים דאינו אלא מדרבנן מגזירת י"ח דבר. א"כ מאי תיובתא איכא מההיא ברייתא לשמואל. ודילמא מאי דאמר שמואל דכל כזית וכזית בכדי אכילת פרס מצטרף. היינו לענין להיות אסור באכילת תרומה וקדשים. וס"ל לשמואל דלענין זה פסול גוויי' דאורייתא כרבא. ולהכי קאמר דכל שאכל כל זית וזית שבו בכדי אכילת פרס מצטרפין. ואפי' כל היום כולו. שכך הוא דינו לענין פסול גוויי' לאכילת תרומה וקדשים מדאורייתא. וככל איסורי אכילה שבתורה ששיעורן כזית בכדי אכילת פרס. אבל ברייתא דקתני דמתחילת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה בעינן שיצטרפו בכדי אכילת פרס. היינו לענין טומאה. לטמא במגעו תרומה וקדשים מדרבנן. דלענין זה כיון שאינו אלא מדרבנן הקילו בו. וכדאמרינן בפרק בתרא דיומא שם הנח לטומאת גויי' דרבנן. אמנם נראה דודאי אין הכי נמי דברייתא שפיר מיתוקמא לענין טומאתו מדרבנן. ואין לנו ראי' מהך ברייתא דבעינן מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה בכדי אכילת פרס. אלא לענין טומאתו במגעו שאינו אלא מדרבנן בעלמא מגזירת י"ח דבר. ולהכי הקילו בו כולי האי דלא מטמא אלא אם אכל חצי פרס בכדי אכילת פרס. אבל לענין פסול גוויי' להיות אסור באכילת תרומה וקדשים מדאורייתא. ודאי מסתברא כשמואל ששיעורו כבכל התורה כל כזית שבו בכדי אכילת פרס. ואע"ג דברייתא נקיטא לישנא דפסול גוויי'. אפשר דלאו דוקא. ולענין טומאת גוויי' הוא דמיירי. וכן משמע בהדיא בעיקר הך ברייתא. שהיא שנויה בתוספתא סוף מקואות. דקתני בסיפא דההיא. אכל פחות מכשיעור וירד וטבל באמצע טמא עיי"ש. וכן קתני התם בסיפא גבי משקין עיי"ש. הרי דלענין טומאה הוא דמיירי. דאל"כ פסול הו"ל לומר. וכיו"ב אשכחן סוף פ"ד דמעילה י"ז ע"ב דאע"ג דסתים ותני במתניתין דהתם הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה. מ"מ אמרינן עלה בגמרא שם אר"י א"ש לא שנו אלא לטומאת הידים דמדרבנן היא. אבל לענין אכילה מצטרפין עיי"ש. וא"כ גם כאן ודאי הוה מצי לשנויי הכי. אלא דמדמפליג שמואל בין חלבים ונבלות לאוכלים טמאים. משמע דבאוכלים טמאים גופייהו ליכא לפלוגי מידי. ובכל ענין לא משערינן אלא כל כזית בכדי אכילת פרס. ואפי' לענין טומאת הגוף הכי ס"ל. ועל זה שפיר פריך מברייתא. דעכ"פ מתבאר מינה דלענין טומאת הגוף לא בעינן טפי מחצי פרס בכדי אכילת פרס: איברא דלפי שיטת ר"ת בפ"ק דשבת י"ד ע"א ובסוגיא דיומא שם ובכמה דוכתי בתוס'. דשתי גזירות הוו. דמעיקרא גזרו באכילת פרס דנפסל גופו מלאכול בתרומה. אבל מותר ליגע. ולבסוף גזרו בשמונה עשרה דבר. דבאכילת אוכלין טמאים אפי' כביצה מטמא במגעו תרומה וקדשים. והכריח כן מדאמרינן בפ"ק דשבת שם דטעמא דטומאת גוויי'. משום דזימנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה לפומי' ומטמא להו. וא"כ בכביצה נמי ליפסל גופי'. כיון דאית בהן שיעור לטמא טומאת אוכלין. ולזה העלה דודאי אין ה"נ דבגזירת י"ח דבר גזרו ליפסל אפי' באכילת אוכלין טמאים כביצה. ולא אמרו שיעור חצי פרס אלא בגזירה קדמונית. שלא היתה אלא לפסול גופו לאכילת תרומה וקדשים מטעם שכתבו התוס' שם בשם ר"ת ז"ל עיי"ש. והשתא לפי שיטה זו עכצ"ל דהך ברייתא בסוגיין דכריתות שם דמותיב מינה לשמואל לענין פסול גוויי' לאכילת תרומה הוא דמיירי. ועל גזירה הראשונה הוא דקאי. דהרי לענין טומאה לטמא תרומה במגעו לא בעינן אלא כביצה. דהיינו גזירת י"ח דבר. וא"כ אין מקום קושיא כלל בסוגיין דכריתות. דכולה סוגיא ע"כ אזלא לגזירה קדמונית דלא גזרו אלא בפסול הגוף ובכחצי פרס. וגם ברייתא עלה קאי ולא לענין טומאתו במגעו. מדקתני בה שיעור חצי פרס. אלא דעיקר שיטת ר"ת ז"ל בזה תמוה טובא. דלא אשכחן שום רמז לזה כלל בשום דוכתא. לא לעיקר גזירה הקדמונית ולא לטעמה שכתב ר"ת ז"ל. ופשטא דסוגיא דגמרא בכל דוכתא לא משמע הכי כלל. ור"ת ז"ל הוצרך לידחק הרבה לקיים שיטתו. ובתוס' סוטה פרק כשם ל' ע"א בד"ה הא אייתינא וכו'. מבואר שהוצרך לידחק ולומר דכמה גזירות היו עיי"ש. וכבר גמגם בשיטתו תלמידו של ר"ת ז"ל המסדר ספרו הישר בסוף סי' קע"ב עיי"ש. וגם דעת רש"י בפ"ב דחולין שם ובשאר דוכתי אינה כן. כמש"כ התוס' בסוטה שם. וכן דעת הריב"א ז"ל שהביאו התוס' שם. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות טומאת אוכלין. ובפ"ח מהלכות אבות הטומאה וכמש"כ בכ"מ שם עיי"ש. וכולם ס"ל דליכא בזה שום שיעור אחר אלא בכחצי פרס ולעולם לא גזרו בפחות משיעור זה. ומדברי ר"ת ז"ל גופי' מתבאר דודאי לא משום קושית הריב"א ז"ל בסוגיא דפ"ק דשבת שם לבד הוכרח לחדש שיטתו זו. דשפיר אפשר לתרץ קושיא זו כמו שתי' הריב"א ז"ל. אלא עיקר מה שהכריחו לזה היינו סוגיא דפרק בתרא דיומא דבעינן למימר דטומאת גוויי' דאורייתא היא. ודרשא דלא תטמאו בהם וגו' דרשא גמורה היא. נראה מזה דחצי פרס גזירה קדמונית קודם י"ח דבר הרבה היתה. ולהכי הוה ס"ד לומר דמדאורייתא היא. ועוד היכי טעה מעיקרא לומר דפסול גוויי' מדאורייתא. והא י"ח דבר ידועים לכל ופשט איסורם בכל העולם. כדאיתא בפרק אין מעמידין. ועוד דא"כ חסר להו מי"ח דבר. ולזה הוא שהוכרח ר"ת ז"ל לחדש שיטתו זו. וכן מבואר בתוס' ישנים ביומא שם ומדברי ר"ת ז"ל בספר הישר שם ושאר דוכתי דזה הוא עיקר יסודו ומקורו: אבל לפי מה שביארנו נראה לומר דרבא דפריך התם כזית בכדי אכילת פרס וחצי פרס בכדי אכילת פרס. הוה ס"ד דאפי' בפסול הגוף לאכילת תרומה וקדשים אמרינן דשיעורו חצי פרס בכדי אכילת פרס. אע"ג דלענין זה פסול גוויי' מדאורייתא הוא. ויש בו לאו דלא תטמאו בהם. וכדמשמע לכאורה פשטא דברייתא דמותיב מינה לשמואל בסוגיין דכריתות שם. והשיב לו ר"פ הנח לטומאת גוויי' דלאו דאורייתא היא. כלומר דההיא ברייתא לא מיתוקמא אלא לענין טומאת גוויי'. דהיינו לענין לטמא במגעו תרומה וקדשים. דזה אינו אלא מדרבנן מגזירות י"ח דבר. ודוקא לענין זה הוא דאיתותב שמואל מהך ברייתא. אבל לענין פסול גוויי' לאכילת תרומה וקדשים דהוא מדאורייתא. לא איתותב. ושיעורו הוא כל כזית וכזית שבו בכדי אכילת פרס. כדקאמר שמואל. וא"כ אין מקום להקשות אלא מטומאת גוויי'. דשיעורה חצי פרס בכדי אכילת פרס. וזה לא קשה. דמשום דלאו דאורייתא היא הקילו בה. ונמצא לפ"ז דבין לרבא ובין לר"פ פסול גוויי' דאורייתא וטומאת גוויי' לאו דאורייתא אלא מגזירת י"ח דבר. אלא דהוה ס"ד דרבא דגם פסול גוויי' שיעורו חצי פרס בכדי אכילת פרס. והשיב לו ר"פ דאין שיעור זה אלא בטומאת גוויי' דלאו דאורייתא היא. ועל זה פריך מדאמר ר"פ גופי' ולא תטמאו בהם וגו' מכאן לטומאת גוויי' דאורייתא. ובודאי אין הכי נמי דהוה מצי להקשות אאידך מימרא דר"פ בלא"ה. דהא ודאי טומאת גוויי' דרבנן מגזירות י"ח דבר. אלא דלא קאי הכא בההיא דאידך דר"פ ולא אתי אלא למיפרך מדר"פ גופי' אדר"פ דהכא דקאמר בהדיא איהו גופי' דטומאת גוויי' לאו דאורייתא. ומשני לי' דודאי אינה אלא מדרבנן גם לאידך דר"פ. וקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר קרא לא אתי אלא לפסול גוויי' דודאי מדאורייתא הוא. ודרך אסמכתא נקט בלישני' טומאת גוויי' שאינו אלא מדרבנן. ובהכי ניחא מאי דקמשני מדרבנן. וקרא אסמכתא בעלמא. וזה קשה דהרי ר"פ קאמר בהדיא מכאן לטומאת גווייה דאורייתא. ונהי דקרא דנקט י"ל דאסמכתא בעלמא הוא. אבל למאי דקאמר טומאת גוויי' דאורייתא מאי איכא למימר. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דמשום דטומאת גוויי' כוללת ג"כ פסול גוויי'. אלא דמלבד פסול גוויי' דמדאורייתא לענין שאסור באכילת תרומה וקדשים. הוסיפו מדרבנן טומאת גוויי' לענין שיטמא תרומה וקדשים במגעו. לכן שפיר קאמר מכאן לטומאת גוויי' דאורייתא כלומר שעיקרו דאורייתא. ובהכי ניחא מה שנדחק רש"י ז"ל לפרש עיקר קרא למאי אתי. וכתב דאתי למאי דדרשינן סו"פ אמר להם הממונה עיי"ש. אבל כפי הנראה ההיא דהתם נמי לאו דרשא גמורה היא עיי"ש היטב. אבל לפמש"כ ניחא בפשיטות דעיקר קרא ודאי איצטריך להך מילתא גופא דפסול גוויי'. ולא קאמר דמדרבנן אלא לענין טומאת גוויי' דוקא. ובהכי ניחא נמי דהרי ברייתא ערוכה היא בספרא סוף פרשת שמיני דקתני התם יכול לא יהיו פוסלים את הגוויי' ת"ל ונטמתם בם עיי"ש. הרי דהך דרשא דר"פ מבואר בברייתא. ולפמש"כ ניחא שפיר דבספרא נקט עיקר דרשא דקרא מדאורייתא. דהיינו לענין פסול גוויי' לאכילת תרומה וקדשים. אבל ר"פ מסמיך אהך קרא נמי טומאת גוויי'. וקאמר מכאן לטומאת גוויי' דאורייתא. וזה אינו אלא אסמכתא בעלמא. וכדמסקינן בסוגיין דיומא. ומילתא אחריתא היא. ועפ"ז ממילא מיתרצא שפיר קושית ר"ת ז"ל בסוגיין דיומא ונתבאר לנו ע"פ זה דלכ"ע. דהיינו בין לרבא ובין לר"פ. פסול גוויי' היא דאורייתא אבל טומאת גוויי' מדרבנן. וא"כ לדעת רש"י בפ"ב דחולין וסייעתו ז"ל דאיכא איסורא שלא לפסול גוויי'. לכ"ע יש בה לאו דאורייתא מקרא דולא תטמאו בהם וגו'. ואף דמדברי רש"י גופי' שם משמע דלא ס"ל הכי. אלא ס"ל דרבא ור"פ איפליגו בהכי עיי"ש. מ"מ עיקר הדברים מצד עצמן נכונים. ויש מקום לפרש כן לדעת שאר ראשונים ז"ל. וכמו שיתבאר לפנינו: וראיתי להערוך בערך גוויי' שכתב וז"ל כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוויי' בכחצי פרס בכדי אכילת פרס וכו'. לפסול את הגוויי' שהאוכל כשיעור הזה אוכלין טמאים נפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטבול. ויש שפירשו שאם נגע בה פסולה. והוא ששנינו כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוויי' בכחצי פרס וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריו מתמיהים מאוד לכאורה הנך שני המפרשים במאי פליגי. ולענין מאי חלקן לשני פירושים. והא ודאי שניהם אמת דהאוכל כחצי פרס אוכלין טמאים נפסל גופו מלאכול בתרומה. וגם אם נגע בתרומה נפסלה במגעו. כמפורש בפ"ג דטהרות במתניתין בהדיא. ובפ"ק דשבת שם ובשאר דוכתי. ואין שום חולק בדבר. וקצת הי' אפשר לומר דשני פי' אלו חלוקים במחלוקת רבינו תם ושאר ראשונים ז"ל שהבאתי לעיל. דלפי' הראשון ס"ל כפי' ר"ת דשתי גזירות היו. דגזירה הראשונה שיהא גופו פסול באכילת חצי פרס לאכילת תרומה וכ"ש לקדשים. אבל מגעו טהור. וגזירה שני' שנגזרה בי"ח דבר שיהא מטמא תרומה במגעו באכילת אוכלין טמאים כביצה. ולזה מפרש דמאי דקתני חצי פרס לפסול את הגויי' היינו לענין שנפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטבול וכוונתו בזה לאפוקי לענין לטמא תרומה במגעו. דהיינו לגזירה שני'. דאין שיעורו אלא בכביצה. ולא צריך חצי פרס. ולהמפרש השני ס"ל כדעת החולקים על דעת ר"ת. וס"ל דגם לענין לטמא תרומה במגעו שיעורו בכחצי פרס. וכדעת רש"י והרמב"ם ז"ל וסייעתם. ולהכי מפרש דמאי דתנן כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוויי' בכחצי פרס. היינו ג"כ לפסול את התרומה במגעו. אבל לא משמע כן מלשון הערוך כלל. והעיקר חסר בדבריו. דהרי לדעת ר"ת ז"ל לא נאמר שיעור חצי פרס אלא לגזירה הראשונה. אבל לגזירה שני' ליכא כלל שיעור חצי פרס. אלא כל שאכל כביצה אוכלין טמאין נפסל גופו וגם מטמא תרומה במגעו. ומכל זה אין רמז כלל בדברי הערוך לפי' הראשון. וגם מהמפרש השני לא משמע מלשונו דאתי לאפוקי משיטה זו של ר"ת ז"ל. וא"כ דברי הערוך אלו תמוהים ואין להם ביאור. עוד ראיתי בערוך שם שהביא סוגיא דפרק בתרא דיומא שם. וכתב וז"ל א"ל ר"פ הנח לטומאת גוויי' דלאו דאורייתא. פי' פרס חצי חלה שהוא כל האוכלין מצטרפין לפסול הגוויי' בכחצי פרס. כלומר אם אכל מעט לחם טמא ומעט בשר טמא אם יש בשניהם שיעור חצי פרס. נטמא גופו מלאכול בתרומה וזו היא טומאת גוויי'. ועל זה התקיף רבינא. אם שהה מתחילת אכילת נותר או פיגול שאיסורו בכזית. ואכל מעט מעט עד שהשלימו לכזית בשיעור פרס נצטרפו כל האכילות וחייב. ואם שהה יותר מזה אין מצטרפין אלא בטל המעט במיעוטו. ואכילת אוכלין טמאין חצי פרס מעט מעט כשיעור שהיית אכילת פרס מצטרפין ונטמא הגוף ואם שהה שיעור יותר מזה בטלו האוכלין. ובשיעור אחד לכזית שיעור אחד לחצי פרס. ופריק להר"פ הנח לטומאת גווייות דמדרבנן הוא. לפיכך מקילינן בה. זה פי' רבינו חננאל ז"ל. ורבינו נסים זצ"ל פי' טומאת גוויות לאו דאורייתא מי שאכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין שפוסל את התרומה. ומי"ח דברים שגזרו בו ביום הוא. דתנן ואלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני. והשותה משקין טמאין וכו' עכ"ל עיי"ש. וגם כאן דברי הערוך הם כספר החתום. ואינו מובן כלל לכאורה במה נחלקו ר"ח ור"נ ז"ל. דהרי ודאי פשיטא דגם לר"ח ז"ל בכחצי פרס אוכלין טמאין שאכל נטמא גופו ופוסל תרומה במגעו כמפורש במשנה דטהרות שם ובסוגיא דפ"ק דשבת שם ובשאר דוכתי. וגם מאי ענין זה לפשט הסוגיא דיומא שם. וכפי הנראה ברור שני המפרשים שהביא הערוך לעיל. הם הם ר"ח והר"ן ז"ל שהביאם כאן בפירוש. ותרווייהו לטעמייהו אזלי. דגם שם לפי' הר"ח ז"ל לא קאי אלא על פסול גוויי' מלאכול בתרומה. והוא הפירוש הראשון. והפירוש השני הוא לר"נ ז"ל שמפרש גם שם כמו כאן לענין לטמא תרומה במגעו. אבל בין כאן ובין שם הדבר תמוה במאי פליגי. ומאי איכא בינייהו: אבל הוא הדבר אשר דברנו. דבתחילה קאי הערוך על הברייתא שהביא בראש דבריו. דקתני כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגוויי' בכחצי פרס בכדי אכילת פרס וכו'. והיא הברייתא דמותבינן מינה בסוגיא דכריתות לשמואל. ומפרש הר"ח ז"ל כפשטה. דמיירי לענין פסול גוויי' לאכילת תרומה. ואיתותב שמואל לגמרי וזה כדעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות טומאת אוכלין. ובפ"ח מהלכות אבות הטומאה עיי"ש. וכן דעת רש"י ותוס' בכמה דוכתי. אבל רבינו נסים ז"ל מוקי לה דוקא לענין לטמא תרומה במגעו. שהוא מדרבנן מגזירת י"ח דברים שגזרו בו ביום. אבל לענין פסול גוויי' לאכילת תרומה לא איתותב שמואל. וקאי למסקנא דכל כזית וכזית משערינן בכדי אכילת פרס. והיינו משום דדוקא לענין לפסול תרומה במגעו דמדרבנן. מקילינן בי' דכל ששהה יותר מכדי אכילת פרס מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה אינה מצטרפת. אבל לענין פסול גוויי' לאכילת תרומה דמדאורייתא הוא. משערינן כבכל התורה כל כזית בכדי אכילת פרס. ועפ"ז אזלו ג"כ לשיטתייהו בסוגיא דפרק בתרא דיומא דלר"ח ז"ל הא דקאמר ר"פ הנח לטומאת גוויי' דלאו דאורייתא. קאי נמי על פסול גוויי' לענין שנפסל מאכילת תרומה. דס"ל דלר"פ גם לענין זה לאו דאורייתא הוא. ושיעורו מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס. אבל רבינו נסים ז"ל לטעמי' אזיל. וס"ל דרק לענין לפסול תרומה במגעו הוא לאו דאורייתא. אלא מדרבנן מגזירת י"ח דברים. ודוקא לענין זה הוא דאתותב שמואל בסוגיא דכריתות שם. אבל לענין פסול גוויי' לאכילת תרומה. דאורייתא הוא. והלכה כשמואל דכל כזית בכדי אכילת פרס משערינן וס"ל ככל מה שביארנו לעיל בסוגיא דכריתות ויומא שם. וזו מחלוקת גדולה ונפק"מ טובא בין פי' ר"ח ז"ל לפי' הר"ן ז"ל. ומ"מ לענין דינא אפשר דגם להר"ח ז"ל קיי"ל דטומאת גוויי' דאורייתא משום דהלכה כרבא. או רבינא לגירסת הערוך. כמו שביארנו לעיל. אבל לרבינו נסים גאון ז"ל אפי' לר"פ פסול גוויי' לאכילת תרומה מדאורייתא הוא. ולפ"ז למה שסיים שם בערוך. וכנראה הוא מלשון רבינו נסים. וז"ל ושניא מטומאה דאורייתא. דאילו טומאה דאורייתא טמא לתרומה טומאת ערב ובעי הערב שמש. והאי כיון דטבל טהור. ולא בעי הערב שמש. דתניא בסיפרא אין האוכל אוכלין טמאין ולא השותה משקין טמאין טמא טומאת ערב עכ"ל עיי"ש. נראה דלא מהניא טבילה בלא הערב שמש אלא לענין שלא לטמא תרומה במגעו דמדרבנן. אבל לענין להתירו לאכול תרומה. כיון דמדאורייתא הוא. לא סגי לי' בלא הערב שמש. אלא שנראה דלענין פסיל גופו מאכילת תרומה. כיון דמה"ת טהור הוא לגמרי אלא דמיתסר באכילה. לאו בר טבילה הוא כלל מה"ת אלא בעיכול הדבר תלוי. ואם טעון טבילה אינו אלא מדרבנן. ולא בעי הערב שמש. ועיקר דברי רבינו נסים אלו צ"ע. דלמה לו להביא מן הספרא. והרי משנה ערוכה היא בפ"א דטהרות מ"ג ופי"א דפרה מ"ה עיי"ש. ועי' בספר המפתח לרבינו נסים ז"ל בעירובין פרק חלון עייש"ה ואכמ"ל בזה: ומ"מ נתבאר דשיטתנו היא שיטת רבינו נסים גאון ז"ל. והנה מדתנן ריש פ"ב דמקואות טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל. ואפי' טבל ספק טבל בארבעים סאה וכו' ספיקו טמא. בד"א בטומאה חמורה. אבל בטומאה קלה כגון שאכל אוכלין טמאים ושתה משקין טמאים וכו' וירד לטבול. ספק טבל וכו' ואפי' טבל ספק טבל בארבעים סאה וכו' ספיקו טהור עיי"ש. ליכא קושיא לשיטה זו. משום דהתם לענין טומאת גוויי' לטמא תרומה במגעו הוא דמיירי. והא ודאי אינה אלא מדרבנן בעלמא מגזירת י"ח דבר כמו שנתבאר. ולהכי קרי לה טומאה קלה ואזיל בספיקה לקולא. אלא דקשה לכאורה מדאמרינן בירושלמי סוף דמאי בשתי חביות של יין שאחת מהן טמאה ולא נודע איזו מהן. ופליגי התם רבי ורשב"א. דרבי אמר שותה מזו וטובל ושותה מזו וטובל. כלומר אפי' לא שתה אלא מאחת טעון טבילה לאכול בתרומה וקדשים. ורשב"א אמר אינו טובל אלא בסוף. כלומר שאינו טעון טבילה אלא אם שתה משתיהן. דממנ"פ ודאי שתה משקין טמאין ונפסל מלאכול תרומה בלא טבילה. אבל אם לא שתה אלא מאחת דספיקא הוא. לא בעי טבילה. ואמרינן עלה בירושלמי שם הכל מודים בשותה משקין טמאים שהוא אסור לאכול אפי' ספק תרומה. ספק משקין כל עמא מודין שהוא מותר לאכול אפי' תרומה ודאי. אלא כן אנן קיימין וכו' עיי"ש. הרי להדיא דאפי' לענין פסול גוויי' לאכילת תרומה קאמר דלכ"ע ספיקו להקל. ומתבאר לכאורה מזה דגם לענין זה אין פסול גוויי' אלא מדרבנן. ולכאורה בלא"ה קשה מגופא דברייתא דקאמר רבי שותה מזו וטובל וכו'. ואם איתא דאיכא איסורא באכילת אוכלין טמאין. כיון דרבי מחמיר להצריך טבילה על שתיית משקין ספק טמאים היכי שרי לשתותן לכתחילה. והרי לפמש"כ ספיקא דאיסורא דאורייתא הוא. מיהו לזה אפשר לומר דמאי דקתני שותה מזו וטובל. לא שיהא רשאי לשתות לכתחילה דודאי לכתחילה אסור מספק. אלא אם שותה טובל הוא דקאמר דהיינו בדיעבד. אבל הא ודאי קשה לכאורה דאם איתא דפסול גוויי' לאכילת תרומה לכ"ע דאורייתא. היכי קאמר דספק משקין לכ"ע מותר לאכול אפי' תרומה ודאי. והא ספיקא דאורייתא הוא. ומיהו לפמשכ"ל דאע"ג דפסול גוויי' דאורייתא לענין איסור אכילת תרומה. מ"מ הטבילה אינה אלא מדבריהם. דרק בעיכול תליא מילתא א"כ אפשר לומר דלא קאמר בירושלמי דספק משקין כ"ע מודו דמותר לאכול אפי' ודאי תרומה. אלא שמותר בלא טבילה והיינו לאחר שיעור עיכול אלא שמחוסר טבילה. דבהכי הוא דמיירי התם. ולענין זה ודאי הו"ל רק ספיקא דרבנן ולקולא. ובהכי ניחא נמי מתניתין דמקואות שהבאתי לעיל. דאפי' את"ל דמיירי נמי לענין פסול גוויי' לאכילת תרומה. מ"מ כיון דלענין ספק שבטבילה מיירי התם. הו"ל שפיר ספיקא דרבנן. ולהכי קרי לה טומאה קלה ואזיל בספיקה לקולא. אלא דאין דבר זה ברור אצלי וצ"ע בזה ואכמ"ל בזה: אבל נראה דבלא"ה לא לבד דליכא קושיא משם. אלא אדרבה משם יש להביא ראי' לשיטתנו זו. דהרי מדקאמר התם דהכל מודים בשות' משקין טמאין שהוא אסור לאכול אפי' ספק תרומה. מתבאר דחשיב לי' ספיקא דאורייתא דלהכי פשיטא לי' דאפי' בספק תרומה אסור. ומאי דקאמר דאם שתה ספק משקין כ"ע מודים שהוא מותר לאכול אפי' ודאי תרומה. נראה דהיינו משום דס"ל דאית לן לאוקמי' בחזקת היתר לתרומה. ולא פסלינן לי' בספק משקין מספק. אע"ג דפסול גוויי' לאכילת תרומה מדאורייתא הוא. אבל שתה ודאי משקין טמאין אסור אפי' בספק תרומה משום דליכא חזקת היתר. וספיקא דאורייתא לחומרא. וא"כ משם ראי' לשיטתנו. ואין לדחות עפמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס סי' י"ט. דאין זה ענין לכאן. דכיון דהאי גברא כהן הוא ומותר אפי' בודאי קודם שנפסל ע"י משקין טמאים. א"כ לגבי דידי' ליכא שום נפק"מ במה שהוא ספק תרומה. אלא עכשיו כששתה משקין טמאים שאנו דנין אם תרומה היא ואסור לאכלה. או תולין היא ושרי. וא"כ אם איתא דלא מיתסר אלא מדרבנן הו"ל לומר ספיקא דרבנן לקולא. משא"כ התם דכיון דכבר נאסר מספק דאורייתא הו"ל כאיסור ודאי ואינו ניתר שוב אח"כ משום שנעשה ספק דרבנן. ועי' שה"מ הלכות מקואות כלל ששי ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מבואר דאין משם ראי' לסתור. ועי' בפסחים פרק כיצד צולין פ"ב ע"ב דאמרינן איצטריך סד"א כל פסולי דקדש כגון לן דמה ונשפך דמה ויצא דמה וכו' דבשריפה דליתנהו בחולין. אבל נטמא דבחולין נמי מפסיל אימא הואיל ואיתעביד בי' עובדין דחול אימא לא תיבעי שריפה. ותיסגי לי' בקבורה קמ"ל עיי"ש. והוא תמוה לכאורה איזה פסול איכא בחולין בנטמא. ובפי' רש"י שם בד"ה קק"ל נראה דס"ל דלתרומה ולמעשר קרי חולין עיי"ש. אבל הוא דחוק טובא. דתרומה ומע"ש נמי קודש קרינהו רחמנא ולא שייך משום זה לומר דאיתעביד בי' עובדין דחול. וגם קשה מאוד לומר דלתרומה ומע"ש קרי להו חולין סתם. אבל לפמש"כ הדברים כפשטן. דחולין גמורין נמי נפסלין בטומאה מאכילה לטהורים. משום דפסול גוויי' לאכילת תרומה דאורייתא הוא. וא"כ אסור מדאורייתא לאכלן בימי טהרה מקרא דולא תטמאו בהם. וזו ראי' נכונה לשיטתנו: והנה בפ"ג דכריתות י"ב ע"ב תנן אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאים שתה רביעית יין ונכנס למקדש ושהה כדי אכילת פרס חייב. ופירש"י וז"ל אכל אוכלין טמאים נפסל גופו מן התרומה אם אכל חצי פרס וכו'. נכנס למקדש ארביעית יין קא מהדר. דמשום אוכלין טמאים לא מיחייב אביאת מקדש עכ"ל. וכן פירשו הרמב"ם והרע"ב ז"ל בפי' המשנה שם עיי"ש. אבל ראיתי בש"מ שם בשם ר"ג מאור הגולה ז"ל שפירש בדרך אחר. וז"ל אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאים באוכלין שהן אב הטומאה קמיירי. דנגעי במת. והיכא אשכחן דאוכלין הוו אב הטומאה. כדאמר בפרק אור ארבעה עשר. ובהנהו חייב כרת כשאכלן ונכנס למקדש. אבל באוכלין טמאים בטומאה דרבנן לא הוי חייב כרת. אלא לאו בעלמא עכ"ל רגמ"ה ז"ל. הרי דלפירושו מתניתין כפשוטה. דנכנס למקדש חייב דקתני קאי גם על אכל אוכלין טמאים. ובאמת דפירש"י והרמב"ם והרע"ב ז"ל אי אפשר להעמידו בלשון המשנה. דלפירושם אוכלין ומשקין טמאים נקטינהו תנא דמתני' בכדי. ולא נתבאר כלל למאי הילכתא תנינהו במתניתין. ויותר הי' מקום לפרש כדפירשו התוס' שהביא בש"מ שם. וכן הוא בתוס' יומא מ"ח ע"ב בד"ה מדפסול וכו' דחייב קאי נמי על אכל אוכלין טמאין. ולומר דחייב מכת מרדות מדרבנן. ולצדדין קתני דבשתה רביעית יין חייב כרת ומלקות. ובאוכלין ומשקין טמאין חייב מכת מרדות מדבריהם עיי"ש. ולפי הנראה דגם הרמב"ם ז"ל בחיבורו הגדול ס"ל כפירוש התוס'. וחזר בו ממה שפירש בפיה"מ. מדכתב בפ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה י"ח דהאוכל אוכלין טמאים או הטמא בשאר הטומאות ונכנס למקדש חייב מכת מרדות עיי"ש. ונושאי כליו לא הראו מקורו. אבל נראה שפירש משנתנו כפי' התוס'. ומקורו הוא ממשנתנו. אבל גם פי' זה ודאי דחוק טובא כמבואר. ובודאי דהפירוש המרווח והנכון בלשון המשנה אינו אלא פירושו של רגמ"ה זצ"ל. אלא דעיקר דבריו תמוהים מאוד. וכבר נזכר פירושו זה בדברי התוס' שהביא בש"מ שם ודחוהו. וז"ל ויש מפרשים דמיירי באוכלין טמאין שהן אב הטומאה. ולא נהירא. שהרי אמרינן כל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה. ועוד דקאמר בפרק כשם מה לטבול יום שיש במינו אב הטומאה משא"כ בככר שני עכ"ל עיי"ש. וכן ראיתי להתוס' רי"ד ז"ל בפסחים י"ז ע"א שהביא פי' זה של הרגמ"ה ז"ל על מתניתין דכריתות שם בשם רבינו שלמה בן היתום ז"ל. וכתב עליו וז"ל ודבר זה לא יתכן. דאוכלין ומשקין וכלי חרס לעולם אין נעשין אב הטומאה. שכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה. והכי תניא בסיפרא או נפש כי תגע בכל דבר טמא. ר"ע אומר יכול אפי' נגע באוכלין ומשקין ובכלי חרס יהא חייב. ת"ל בהמה מה בהמה מיוחדת שהיא אב הטומאה יצאו אלו שאינן אבות הטומאה עכ"ל עיי"ש. ושוב הביא שם פירש"י על משנה זו. וכתב דפי' זה הוא העיקר עיי"ש. והנה לפי מה שפירש"י בפ"ק דפסחים שם בד"ה רבינא אמר וכו'. מבואר בסוגיא דהתם דאוכלין שנגעו במת נעשין אב הטומאה עיי"ש. ואין ספק דזו היא כוונת הרגמ"ה ורבינו שלמה בן היתום ז"ל במה שכתבו שם דבפרק אור ארבעה עשר אשכחן דאוכלין נעשין אב הטומאה שגם הם פירשו סוגיא דהתם כפירש"י ז"ל. וכבר הוקשו התוס' בפסחים שם לפירש"י מדקיי"ל דכל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה. ותירצו וז"ל ומיהו יש לומר דאין נעשה אב הטומאה. היינו דוקא לטמא אדם וכלים. אבל לאוכלין ומשקין נעשה אב הטומאה עכ"ל עיי"ש. וע"כ הרגמ"ה והר"ש בן היתום ז"ל אין דעתם כן. אלא ס"ל דאוכלין נעשין אב הטומאה גמור כשאר אבות הטומאה. דאל"כ אין זה ענין למתניתין דכריתות שם. דהרי התם לענין טומאת אדם מיירי. אלא ודאי ס"ל דאין אב הטומאה לחצאין. ואם נעשה אב הטומאה לאוכלין ומשקין ודאי גם לטמא אדם נעשה אב הטומאה. וזו היא כוונתם במש"כ דבפ"ק דפסחים אשכחן דאוכלין נעשין אב הטומאה. וא"כ ודאי יפה תמהו הראשונים ז"ל על פירושם ודחוהו: וגם עיקר דברי התוס' בפסחים שם צ"ע טובא. דמש"כ בקושייתם וז"ל והא קיי"ל בהמפלת דכל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה וכו' עכ"ל. והוא תמוה דלכאורה לא אשכחן הכי לא בפרק המפלת ולא בכל מס' נדה. וכבר ראיתי לאחד מהמפרשים שכתב דט"ס הוא בתוס'. וצ"ל כדמוכח בעירובין. ובאמת דגם בעירובין ליתא הכי. אלא רש"י פי' כן בסוף עירובין עיי"ש. אבל נראה דאין צריך להגיה ולשבש דברי התוס'. וכוונתם למה שאמרו בפרק המפלת כ"ח ע"ב מזכר ועד נקבה מי שיש לו טהרה במקוה. פרט לכלי חרס שאין לו טהרה במקוה. ועל זה הוקשה להם מסוגיא דסוף עירובין. דלפי גירסת רש"י שם מסקינן התם דכלי חרס לא משום דאין להם טהרה במקוה ממעטינן להו. אלא משום דאין נעשין אב הטומאה. ומהאי טעמא המכניס שרץ במקדש חייב לכ"ע. וכן הכריחו התוס' שם עיי"ש. וא"כ היכי קאמרינן בסוגיא דנדה שם לענין כלי חרס טעמא משום דאין להם טהרה במקוה. ולזה ס"ל להתוס' בפסחים שם דהכל אחד הוא. דמשום דאין להם טהרה במקוה אין נעשין אב הטומאה דכללא הוא דכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה. וזהו פירוש סוגיא דנדה שם. ונמצא דאתי שפיר כמסקנא דעירובין שם. וזו היא הוכחת התוס' בפסחים שם. וזולת זה לא אשכחן הך כללא בשום דוכתא אחריתא. ובב"ק כ"ה ע"ב כתבו התוס' דהכי מוכח סוף עירובין. וכבר כתבתי דהתם ליתא להך מילתא. אלא דאמרינן התם דכלי חרס אינו נעשה אב הטומאה. ועל זה פירש"י דטעמא משום דאין לו טהרה במקוה עיי"ש. וזו היא כוונת התוס'. אבל אין מזה הכרח. דבאמת דרשת רש"י שם לא מצינו מקורה בשום דוכתא. וכלי חרס אפשר דמטעמא אחרינא אמרינן דאינו נעשה אב הטומאה. ובירושלמי פ"ק דפסחים דרשינן לה מקרא אחרינא וכמש"כ רבינו נסים גאון ז"ל בספר המפתח סוף עירובין עיי"ש. וכבר הביא בש"מ בב"ק שם משם אחד מן הראשונים ז"ל שעמד בזה ודחה הך כללא. וכתב טעם אחר למאי דאין אוכלין נעשין אב הטומאה עיי"ש בדבריו: וראיתי לרבינו תם ז"ל בספר הישר סי' רצ"ו שכתב וז"ל ועוד קשה מהא דאמרינן בחולין כיפת שאור שיחדה לישיבה מקבלת טומאה ונעשית אב הטומאה. ופרכינן התם והא אמרינן כל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה. ומתרץ כששימש מעשה עץ שימש. אבל מ"מ שמעינן דאין אוכל נעשה אב הטומאה לא מדאורייתא ולא מדרבנן עכ"ל עיי"ש. נראה מדבריו אלו דהך כללא מבואר בהדיא בגמרא. אבל באמת בההיא סוגיא דחולין והיא בפרק העור והרוטב חולין קכ"ט ע"א לא נמצא כן כלל. ואינו נראה שתהא גירסא כזו לפני רבינו תם ז"ל שם. אלא בדרך פירוש הוא שכתב כן למאי דפרכינן התם מצינן לאוכלין שמטמאין טומאה חמורה עיי"ש. וס"ל לר"ת ז"ל דהפירכא היא משום דקיי"ל דכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה. ובלא"ה אין הלשון מדוקדק בספר הישר שם. דבאמת ליתא התם בגמרא שום פירכא כלל. וגם עיקר המימרא לא כך נאמרה. אלא הכי גרסינן התם. אמר אביי הרי אמרו כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה. טומאתה לאו דאורייתא. דאי ס"ד דאורייתא מצינו לאוכלין שמטמאין טומאה חמורה עיי"ש. ועי' ג"כ שבת פרק ר"ע פ"ד ע"א ובתוס' שם בד"ה לאפוקי כ"ח עיי"ש היטב. ובתוס' הרא"ש סוטה כ"ט ע"ב ועכ"פ הך כללא לא אשכחן בשום דוכתא בהדיא. ולהכי הוצרכו התוס' בפסחים שם להוכיח כן מסוגיא דנדה שם על דרך שביארנו. ומ"מ עיקר הדבר ודאי מבואר בסוגיא דחולין ובספרא ובסוגיא דסוטה דאין אוכלין נעשין אב הטומאה. וא"כ דברי רגמ"ה ז"ל והר"ש בן היתום ז"ל תמוהים מאוד. וגם דברי רש"י ז"ל בפסחים שם תמוהים מאוד בזה. דמש"כ התוס' שם לחלק לדעתו דלא אמרינן דאין אוכלין נעשין אב הטומאה אלא לענין לטמא אדם וכלים. אבל נעשין אב הטומאה לגבי אוכלין ומשקין למנות מהן ראשון ושני. הוא דבר תמוה מאוד. ואף דמה שדחה סברתם הר"ב ט"א בחגיגה כ"ג ע"א ע"פ סוגיא דסוטה כ"ט ע"ב. דפרכינן התם עלה דתנן התם בו ביום דרש ר"ע וכל כלי וגו' כל אשר בתוכו יטמא אינו אומר טמא אלא יטמא לימד על ככר שני שמטמא את השלישי. אמר ר"י מי יגלה עפר מעיניך ריב"ז שהיית אומר עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שאין לו מקרא מן התורה שהוא טמא. והלא ר"ע תלמידך מביא לו מקרא מה"ת שהוא טמא וכו'. ומאחר דאין לו למה טמא. ומשני אר"י א"ר מן התורה אין לו מדין ק"ו יש לו. ומה טבול יום שמותר בחולין פוסל בתרומה. ככר שני שפסול בחולין אינו דין שיעשה שלישי בתרומה. ומקשינן איכא למיפרך מה לטבול יום שכן אב הטומאה. ומשני תיתי מטבול יום דשרץ. ופרכינן תו מה לטבול יום דשרץ שכן במינו אב הטומאה. ומשני כלי חרש יוכיח וכו' עיי"ש. והשתא לסברת התוס' קשה מאי קאמר כלי חרש יוכיח. הא איכא למיפרך מה לכלי חרש שכן נעשה אב הטומאה במגע מת לגבי אוכלין ומשקין. ושוב ליכא למימר טבול יום יוכיח. אלא ודאי הך סברא ליתא דדבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה אפי' לגבי אוכלין ומשקין עיי"ש בדבריו. לדידי אי משום הא לא איריא ואפי' סרך קושיא ליכא מהתם לסברת התוס' אליבא דרש"י. משום דהדבר פשוט לענ"ד דלא הוה מצי למימר מה לכלי חרס שכן נעשה אב הטומאה לגבי אוכלין ומשקין. משום דאכתי איכא למימר כלי חרס שנטמא בשרץ יוכיח דאינו נעשה אב הטומאה. מה תאמר מה לכלי חרס הנטמא בשרץ שכן יש במינו אב הטומאה. הא ליתא שהרי גם ככר שני יש במינו אב הטומאה כשנטמא במת. דהו"ל אב הטומאה לגבי אוכלין ומשקין לשיטה זו דקיימינן בה. ואין כאן התחלת קושיא כלל: אלא אי קשיא הא קשיא לסברא זו מהא דתנן בפ"ה דזבין ומייתינן לה בפ"ק דשבת י"ג ע"ב אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני והשותה משקין טמאין וכו'. וכתבו בתוס' שם וז"ל אוכל ראשון ואוכל שני. אי תנן אוכל ראשון לחוד לא הוה ידעינן אוכל שני מיני'. ואי תני אוכל שני ה"א דאוכל ראשון טמויי נמי מטמא עכ"ל. ובתוס' ישנים שם הוסיפו עוד לעשות צריכותא בין אוכלין למשקין עיי"ש. והשתא אם איתא דאוכלין ומשקין הנוגעים במת נעשין אב הטומאה מיהת לגבי אוכלין ומשקין. למנות מהן ראשון ושני. א"כ ע"כ מדלא קתני נמי בהך מתניתין אוכל שהוא אב הטומאה. צ"ל דאין ה"נ דטמויי נמי מטמא. וא"כ קשה הא דתנן בפ"ב דטהרות ומייתי לה התם לקמן י"ד ע"א ר"א אומר האוכל אוכל ראשון ראשון. ואוכל אוכל שני שני. אוכל שלישי שלישי עיי"ש. ואמאי לא קתני נמי האוכל אוכל אב הטומאה הרי הוא אב הטומאה ורבי יהושע דקאמר התם האוכל אוכל ראשון ואוכל שני שני וכו' ומוקמינן התם מתניתין דזבין כוותי'. ומפרשי' התם טעמי' משום דזימנין דאכיל אוכלין טמאים ושקיל משקין טמאין ושדי לפומי' ופסיל להו ושותה משקין טמאין גזרו בהו רבנן משום דזימנין דשתה משקין טמאין ושקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומי' ופסיל להו עיי"ש. והשתא הו"ל למיגזר נמי שיטמא תרומה משום דזימנין דאכיל או שתה אוכלין או משקין טמאין במגע המת. ושדי משקין או אוכלין דתרומה לפומי' ומטמא להו ונעשין ראשון לטומאה. ואמאי לא תנן אלא דפוסל. והרי טמויי נמי מטמא. וכן לר"י אמאי לא קאמר אלא דנעשה שני. הו"ל למימר דראשון נמי הוי. מההוא טעמא גופי'. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דליכא אוכלין אב הטומאה כלל. דאפי' לגבי אוכלין ומשקין לית להו לעולם אלא דין ראשון אפי' כשנגעו במת. וכן קשה מדתנן בפ"ק דפסחים י"ד ע"א ר"ח סגה"כ אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה. אע"פ שמוסיפין טומאה על טומאתו. הוסיף ר"ע ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת אע"פ שמוסיפין טומאה על טמאתו. ופרכינן בגמרא אדר"ח סגה"כ מכדי בשר שנטמא בולד הטומאה מאי הוי שני. כי שריף לי' בהדי בשר שנטמא באב הטומאה. מאי הוי שני. שני ושני הוא. מאי מוסיף לו טומאה על טומאתו הוא. ומשני אמר רב יהודה הכא בולד ולד עסקינן דהו"ל שלישי. וקסבר שלישי מותר לעשותו שני. ושוב פרכינן אדר"ע מכדי שמן שנפסל בטבול יום מאי הוי שלישי. וכי מדליק לי' בנר שנטמא בטמא מת מאי הוי שני. מאי קמ"ל שלישי מותר לעשותו שני היינו הך. ומשני אר"י הכא בנר של מתכות עסקינן דרחמנא אמר בחלל חרב. חרב הרי הוא כחלל. והו"ל אב הטומאה. וקסבר שלישי מותר לעשותו ראשון. והנה לכאורה מזה ראי' לסברת התוס'. דאם איתא דאוכלין וכלי חרס אפי' נגעו במת אינן נעשין יותר מראשון אפי' לגבי אוכלין ומשקין. א"כ קשה למה לר"ע למינקט נר שנטמא בטמא מת. כדי לאשמעינן הך חידושא דשלישי מותר לעשותו ראשון. ותיפוק לי' דהך חידושא גופא איכא למשמע נמי מנר שנטמא במת עצמו. דאע"ג דהו"ל נר אבי אבות הטומאה כמת עצמו. משום דחרב הרי הוא כחלל. מ"מ השמן שנגע בו לא הו"ל אלא ראשון. וא"כ הו"ל שלישי נעשה ראשון. וכיו"ב יש לדקדק גם מדברי ר"ח סגה"כ דלמה לו לומר בשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה כדי לאשמעינן דשלישי מותר לעשותו שני. והרי הך מילתא גופא שפיר הוה מצי לאשמעינן נמי בבשר שנטמא בולד הטומאה עם בשר שנטמא במת. אם איתא דגם בשר הנטמא במת לא הוי טפי מראשון אפי' לגבי אוכלין ומשקין. אלא ודאי לכאורה מוכרח מזה דאוכלין וכלי חרס נהי דלא חשיבי אב הטומאה לטמא אדם וכלים. מ"מ נעשין מיהת אב הטומאה למנות מהן ראשון ושני באוכלין ומשקין. והילכך בדר"ח סגה"כ בשר שנגע במת הו"ל אב הטומאה. ונמצא עושה את השלישי ראשון. ואיהו לא ס"ל להקל כולי האי. ולהכי לא נקט אלא בשר שנטמא באב הטומאה. וכן ר"ע לא מצי למינקט אלא נר שנטמא בטמא מת. דאילו נטמא במת הו"ל שלישי נעשה אב הטומאה דגם ר"ע מודה דאסור. איברא דלאו ראי' היא. דאפשר דלהכי נקט ר"ח סגה"כ אב הטומאה ור"ע טמא מת. משום דאי הוה נקט ר"ח סגה"כ מת ור"ע נמי נר שנטמא במת. הי' מקום לומר דבדוקא נקטי הכי. משום דיש בזה מעלה לגבי אוכלין ומשקין. וכסברת התוס' אליבא דרש"י. ואתי ר"ח סה"כ לאשמעינן דשלישי מותר לעשותו ראשון. ור"ע אשמעינן דשלישי מותר לעשותו אב הטומאה. ובאמת הא ליתא דודאי ליכא שום מעלה בהכי לגבי אוכלין ומשקין בין נגעו במת לנגעו בטמא מת. דלעולם אין בהן אלא ולד הטומאה. ולהכי הוא דנקטי רק אב הטומאה משום דזו היא מדרגתם האחרונה במעלות הטומאה. דאין בהם טומאה יותר חמורה ממה שמקבלים במגע אב הטומאה: ואדרבה איפכא מוכח מדאמרינן בירושלמי עלה דהך מתניתין דפ"ק דפסחים ה"ז אמילתא דר"ע אית תנויי תני טמא מת פי' נר שהוא עצמו טמא מת. ואית תנויי תני בטמא מת. פי' בנר שנטמא בטמא מת. מאן דאמר טמא מת. בכלי שטף. פי' דלא אמרינן בי' חרב הרי הוא כחלל. דהו"ל אב הטומאה אפי' כשנגע במת עצמו. ומ"ד בטמא מת בכלי מתכות. פי' דאמרינן בי' חרב הרי הוא כחלל. וגם במגע טמא מת הו"ל אב הטומאה מאי טעמא פי' אמאי דחקו לאוקמי דוקא בכלי שטף או בכלי מתכות. ולא בעו לאוקמי נמי בכלי חרס. וכל כלי פתוח וגו' טמא הוא. הוא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא עיי"ש. כן פירש הרמב"ן ז"ל בחי' לב"ב פרק לא יחפור. וכן פי' בפ"מ שם עיי"ש וכן עיקר. והשתא אם איתא כסברת התוס' למה לו לדחוקי ולפרושי דמ"ד טמא מת בכלי שטף ומ"ד בטמא מת בכלי מתכות. טפי הו"ל לומר דלענין דינא פליגי ותרוייהו בכלי מתכות. אלא דמ"ד טמא מת ס"ל דלר"ע אפי' לעשות שלישי אב הטומאה שרי. ולמ"ד בטמא מת ס"ל דבכה"ג אפי' לר"ע אסור. ולא שרי אלא לעשותו ראשון. אלא ודאי דאוכלין לעולם אין בהן יותר מולד הטומאה אפי' נגעו במת. וא"כ ע"כ סוף סוף ליכא בינייהו פלוגתא לענין דינא. ולהכי הוקשה לו לתלמודא דירושלמי דלהך מ"ד טמא מת אמאי נקט למילתי' בשנטמא במת עצמו דהו"ל אבי אבות הטומאה. כיון דאפי' בכה"ג יותר מראשון לא הוי. ולזה הוצרך לאוקמי' בכלי שטף. ומיהו קצת אפשר לדחות ולומר דאין ה"נ דהוה מצי לאוקמי פלוגתייהו בהכי. אלא דניחא לי' טפי לתרצינהו דלא ליפלגי לענין דינא משום דכללא הוא אפושי פלוגתא לא מפשינן. אבל אין זה נכון. דהיינו דוקא בפלוגתא דפליגי במילתא לדינא. אבל הכא לא איפליגו אלא בגירסת המשנה דמר תני הכי ומר תני הכי. טפי הו"ל למימר דמסתמא מתניתין אפי' בכלי מתכות מיירי. ואתי לאשמעינן דאפי' לעשות שלישי אב הטומאה שרי ר"ע. אלא ודאי ליתא להך סברא. והכי נמי מוכח מסוף דברי הירושלמי. דאל"כ מאי קמשני דלא מיתוקמא בכלי חרס משום דאינו נעשה אב הטומאה. הרי הכא לענין אוכלין ומשקין עסקינן. ולגבי אוכלין ומשקין אפי' כלי חרס נמי נעשה אב הטומאה. אלא ודאי אפי' לגבי אוכלין ומשקין אין אב הטומאה בכלי חרס. וא"כ נשמע מינה נמי דה"ה לאוכלין ומשקין גופייהו דליכא בהו אב הטומאה כלל לשום דבר. דחד טעמא אית להו. ומיהו ע"פ משפ"י בקה"ע שם אין ראי' משם. אבל אין פירושו נכון בלשון הירושלמי וגם רבינו נסים גאון ז"ל במפתח סוף עירובין הבין דברי הירושלמי אלו כפשוטן עיי"ש בדבריו ז"ל. וכן קשה ממתניתין דפ"א דטהרות ומייתי לה בפ"ב דזבחים ל"א ע"א. דתנן האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה לטמא בקל שבשניהם וכו' עיי"ש. ואם איתא דבאוכלין משכחת ג"כ אב הטומאה. אמאי לא אשמעינן תנא גם דין צירוף אוכלין שנטמאו באבי אבות הטומאה עם אוכלין שנטמאו באב הטומאה. או בולד הטומאה. אלא ודאי יותר מראשון לטומאה לא משכחת לעולם באוכלין. ומ"מ נקט תנא רק אוכל שנטמא באב הטומאה. אע"ג דגם כי נגע באבי אבות הטומאה ראשון הוא דהוי. כי היכי דלא נטעי לומר דבדקדוק נקט תנא אבי אבות הטומאה משום דגם באוכלין יש חילוק במעלות הטומאה בין נוגע באב לנוגע באבי אבות. וכדכתיבנא לעיל במתני' דפסחים. וכן קשה מכל הנך מתניתין דפ"ב דטהרות דתנן התם הראשון שבחולין טמא ומטמא וכו'. הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים וכו'. הראשון והשני והשלישי שבקודש טמאים ומטמאים וכו' עיי"ש. ואם איתא לסברת התוס' תמוה אמאי שבק אב הטומאה שבחולין ושבתרומה ושבקודש ולא תני לי' נמי בהדי ראשון ושני. אלא ודאי מוכרח מזה דאב הטומאה באוכלין לא משכחת לי' לעולם בשום ענין. וכן משמע בריש פ"ק דב"ק דאמרינן גבי טומאות תנן אבות הטומאה השרץ והשכבת זרע וטמא מת תולדותיהן לאו כיוצא בהן. דאילו אב מטמא אדם וכלים. ואילו תולדות אוכלין ומשקין מטמאי אדם וכלים לא מטמאי עיי"ש. משמע בהדיא דליכא אב דלא מטמא אדם וכלים. ולסברת התוס' אליבא דרש"י הרי איכא אוכלין ומשקין וכלי חרס הטמאים במת דהו"ל אב הטומאה לגבי אוכלין ומשקין. ולא מטמאי אדם וכלים. אלא ודאי אוכלין ומשקין וכלי חרס לא משכחת בהו אב הטומאה כל עיקר. ולית בהו לעולם יותר מולד הטומאה: וביותר יש לתמוה לסברת התוס' מגמרא ערוכה דזבחים פרק טבול יום ק"ה ע"ב דמיבעיא לן התם נבלת עוף טהור לר"מ דס"ל דמטמאה טומאת אוכלין מאילי' בכזית מונין לה ראשון ושני. או אין מונין ראשון ושני. ופשיט לי' כל היכא דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני. כל היכא דאין מטמא אדם במגע אין מונין בו ראשון ושני. ופירש"י ז"ל כל היכא דלא מטמא אדם וכו'. דגמר משרץ דכתיב בי' מנין ראשון ושני. דכתיב כל אשר בתוכו יטמא. דהו"ל הכלי ראשון והאוכל שני. ונבלת עוף טהור לא מטמא אדם במגע עכ"ל עיי"ש. ורצה לומר דכיון דמנין ראשון ושני בשרץ הוא דכתיב. ומיני' הוא דגמרינן לה בעלמא. הילכך אין לנו אלא דומיא דשרץ דוקא. שמטמא אדם במגע אבל כל שאינו מטמא אדם במגע. דלאו דומיא דשרץ הוא. אין לנו בו מנין ראשון ושני. והנה הדבר מבואר דאיבעיא לי' אם חשיבא אב הטומאה מיהת לענין טומאת אוכלין. שיהא האוכל הנוגע בה ראשון לעשות את האוכל הנוגע שוב בו שני. דכיון דלר"מ נבלת עוף טהור מטמאה מאילי' בכזית. משום שסופה לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה. איכא למימר דלגבי טומאת אוכלין מיהת הו"ל אב הטומאה לעשות את הנוגע בה ראשון. אבל לרבנן כיון דס"ל דאינה מטמאה אפי' טומאת אוכלין אלא בכביצה. א"כ אין זו אלא כשאר טומאת אוכלין. ופשוט דאין מונין בה ראשון ושני שהרי אין אוכלין נעשין אב הטומאה אפי' לגבי אוכלין ומשקין. אבל אין לומר דמיבעיא לי' אם מונין בה ראשון ושני לענין שתהא היא ראשון ותעשה שני. וכההיא דאיבעיא לן בפ"ב דחולין ל"ו ע"א לענין צריד של מנחות אי מונין בו ראשון ושני עיי"ש. דהרי בהדיא תנן בריש פ"א דטהרות דמטמאה טומאת אוכלין בכביצה עיי"ש. ומייתינן לה בסוגיא דזבחים גופא שם. הרי להדיא דמטמאה אחרים. וא"כ פשיטא דעכ"פ עושה שני. ועוד דא"כ מאי איריא דמיבעיא לי' אליבא דר"מ והרי גם אליבא דרבנן ובכביצה שייכא איבעיא זו. דכביצה לרבנן ככזית לר"מ. ועוד דמאי דקפשיט לי' וכייל כללא דכל היכא דאינו מטמא אדם במגע אין מונין בו ראשון ושני אינו מובן כלל מנ"ל הך כללא ומה טעם יש בו. ועוד דכיון דעכ"פ לא הויא יותר מראשון לא משכחת בה לעולם שתטמא אדם במגע. ולמאי הילכתא הזכיר כאן כל היכא דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני וכו'. טומאת אדם מאן דכר שמה הכא. ואין לומר דאנן בעיקר טומאתו קאמרינן. לומר שאם עיקר טומאתו בתחילה מטמא אדם. כגון ראשון לטומאה דעלמא שקיבל טומאתו מאב הטומאה. דעיקר תחילת טומאתו. דהיינו האב. הרי הוא מטמא אדם במגע. מונין בו ראשון ושני דהיינו שראשון כזה עושה במגעו שני. אבל נבלת עוף טהור דתחילת טומאתה אינה מטמאה אדם במגע. שהרי לא קיבלה טומאתה ממקום אחר אלא זו היא תחילת טומאתה שמטמאה מאיליה. משום שסופה לטמא טומאה חמורה והילכך אין מונין בה ראשון ושני לעשות את הנוגע בה שני. דא"כ מאי קמיבעיא לן התם בפ"ב דחולין בצריד של מנחות אי מונין בו ראשון ושני. והרי כללא כייל הכא דכל היכא דתחילת עיקר טומאתו מטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני. והתם בטומאת מגע עסקינן. כפירש"י שם עיי"ש. ואם כי קצת יש לדחות הכרח זה. מ"מ בלא"ה ע"כ מוכרח דא"א לפרש הסוגיא אלא כמו שביארנו. וכמתבאר להדיא מפירש"י שם בד"ה כל היכא וכו'. דמיבעיא לי' לר"מ כיון דמטמא בכזית איכא למימר דהו"ל מיהת לענין טומאת אוכלין כנבלת בהמה להיות אב הטומאה לעשות את האוכל הנוגע בה ראשון. וכן מבואר בדברי הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ דטהרות עיי"ש בדבריו ז"ל. והוא מוכרח. וא"כ מתבאר להדיא מההיא סוגיא דהתם דבטומאת אוכלין לא משכחת בשום ענין אב הטומאה כלל אפי' לענין טומאת אוכלין ומשקין. דכללא הוא דכל היכא דאינו מטמא אדם במגע אינו עושה ראשון. וגם מעיקרא לא איבעיא לי' אלא בנבלת עוף טהור אליבא דר"מ דמטמאה מאיליה בכזית. דהו"ל לדידי' מיהת לענין זה כנבלת בהמה לגבי טומאת אוכלין. אבל אליבא דרבנן דס"ל דלא מטמאה בפחות מכביצה. פשיטא לי' דאינה עושה ראשון. והיינו משום דכיון דלרבנן לא עדיפא משאר אוכלין טמאים. פשיטא דלא חשיבא אב הטומאה אפי' לענין טומאת אוכלין ומשקין. משום שאין באוכלין אב הטומאה כלל לשום דבר. וכן מוכח ג"כ מאידך איבעיא דאיבעיא לי' התם לענין חיבורי אוכלין ע"י משקין. לפירש"י שם עייש"ה. ובמש"כ שם הר"ב חק נתן ובמרכבת המשנה ח"ג פי"א ה"ו מהלכות שאר אבות הטומאה עיי"ש היטב שאין דבריו נכונים אצלי ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מתבאר דסברת התוס' אליב' דרש"י תמוהה מכמה צדדים. וקשה לומר כן בדעת רש"י ז"ל. ובפרט דודאי פירש"י בזה נובע מפי' רגמ"ה ז"ל שהבאתי לעיל דמבואר שפירש ג"כ כן. והרי מדברי רגמ"ה ז"ל גופי' וכן מדברי הר"ש בן היתום ז"ל שהבאתי מבואר דס"ל דהו"ל אב הטומאה גמור לכל דבר: ועוד יש לתמוה על דברי הרגמ"ה ז"ל וסייעתו דהא בהדיא תניא בספרא פרשת שמיני פי"א. ובפרשת אחרי פי"ב. ובפרשת אמור פ"ד ומייתי לה בנדה פרק יוצא דופן מ"ב ע"ב. יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים בבית הבליעה. ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. מי שאין לו טומאה אלא באכילתה. יצאה זו שטמאה קודם שיאכלנה. ותהי בק"ו מנבלת עוף טהור. ומה נבלת עוף טהור שאין לה טומאה בחוץ יש לה טומאה בפנים. זו שיש לה טומאה בחוץ אינו דין שיש לה טומאה בפנים. אמר קרא בה. בה ולא באחרת וכו' עיי"ש. ומתבאר מזה דאפי' את"ל דאוכלין ומשקין הנוגעין במת נעשין אב הטומאה. מ"מ באכילתן לא מטמאי אדם. משום דאימעטו בהך מיעוטא גופא דאימעטא מיני' נבלת בהמה. כיון דהו"ל אב הטומאה לטמא קודם שיאכלם. ולכאורה הי' אפשר לומר לזה עפמש"כ הרא"ם ז"ל בפרשת שמיני להקשות מנ"ל למעט נבלת בהמה ולבטל הק"ו. כיון דקרא לא אייתר. דהא איצטריך למעט נבלת עוף שלא תטמא במגע ובמשא. כדקתני בברייתא לטמא בה שאין בה טומאה אלא באכילתה. ותירץ די"ל דקבלה היתה בידם שאין נבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה. ואסמכוה אהאי מיעוטא דבה עיי"ש בדבריו. ולפ"ז אפשר לומר דדוקא נבלת בהמה שהיתה קבלה בידם שאינה מטמאה בבית הבליעה. הוא דממעטינן. אבל אוכלין הטמאים במגע מת שהן אב הטומאה. שפיר ילפינן להו בק"ו מנבלת עוף טהור. אבל זה אינו. חדא דמאחר דנבלת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה. שוב ממילא ליכא ק"ו כלל גם לענין שאר אבות הטומאה. משום דאיכא למימר נבלת בהמה תוכיח שמטמאה בחוץ ואינה מטמאה בפנים. ועוד דמדקתני בברייתא מי שאין לו טומאה אלא באכילתה יצאה זו שטמאה קודם שיאכלנה. הרי דתלי טעמא דנבלת בהמה משום שיש לה טומאה קודם שיאכלנה. וא"כ עכצ"ל דכל שיש לו טומאה קודם שיאכלנה אינו מטמא בבית הבליעה. וכך היתה קבלה בידם דכל דבר שיש לו טומאה בלא אכילתו אינו מטמא בבה"ב. וא"כ גם אוכלין שנגעו במת בכלל. אפי' את"ל שהן נעשין אב הטומאה. מיהו לכאורה אכתי אפשר לומר בזה קצת ע"פ סברת התוס' בפסחים שם אליבא דרש"י דאע"ג דאין אוכלין נעשין אב הטומאה במגע מת לטמא אדם וכלים. מ"מ נעשין אב הטומאה לגבי אוכלין לעשות ראשון במגעם. וא"כ אפשר לומר דלא ממעטינן אלא נבלת בהמה וכיו"ב משאר אבות הטומאה המטמאים אדם וכלים במגעם. אבל אוכלין ומשקין נהי דעושין ראשון במגעם אוכלין ומשקין. מ"מ כיון דאדם לא מטמאי במגע בלא אכילה ושתייה. לא מימעטי מהך קרא דלטמאה בה. דשפיר קרינן בהו לטמאה בה. כיון שאין להם טומאה לטמא אדם אלא באכילתם. ואע"ג דשאר אוכלין ומשקין שאינם אב הטומאה ודאי לא מטמאי אדם מדאורייתא אפי' באכילתן. היינו משום דכיון דאינם אלא ולד הטומאה ולא דמו כלל לנבלת עוף טהור. ליכא למילפינהו מינה. אבל אוכלין ומשקין שנגעו במת דהו"ל אב הטומאה מיהת לגבי אוכלין ומשקין. שפיר איכא למילפינהו מנבלת עוף טהור לטמא אדם באכילתן. ואע"ג דמקרא דבה ממעטינן בה ולא באחרת. דמשמע לכאורה למעט מיני' כל דבר חוץ מנבלת עוף טהור בלבד. וא"כ ממילא גם אוכלין ומשקין שנגעו במת אימעיטו מיני'. מ"מ הרי עכצ"ל דלא ממעטינן מהך מיעוטא אלא נבלת בהמה וכיו"ב שמטמאים אדם עד שלא יאכלם. דהרי בספרא פרשת אחרי ומייתי לה בזבחים ס"ט ע"ב ובחולין פרק גיד הנשה קתני יכול אף נבלת עוף טמא תהא מטמא בגדים בבית הבליעה. ת"ל נבלה וטרפה את שאיסורו משום נבלה וטריפה יצא עוף וכו' עיי"ש. הרי דנבלת עוף טמא לא ממעטינן ממיעוטא דבה. וע"כ היינו משום דלא דמיא לנבלת בהמה. כיון דלא מטמאה במגעה. שפיר איכא למימר דהו"ל בכלל קרא דלטמאה בה. דאיכא לפרושי בה וכל דכוותה שאין להם טומאה בחוץ. ולא אתי אלא למעוטי נבלת בהמה וכל כיו"ב שיש להן טומאה בחוץ. אי לאו דגלי קרא בהדיא. וא"כ הכי נמי אוכלין ומשקין שנגעו במת. איכא למימר דכיון דלא מטמאי אדם מבחוץ. אע"ג דאוכלין ומשקין מטמאי. מ"מ כיון דקרא דלא יאכל לטמאה בה בטומאת אדם הוא דמיירי. והני לא מטמאי אדם עד שלא יאכלם. לא אימעטו ממיעוטא דבה. ושפיר איכא למימר דהו"ל בכלל דין נבלת עוף טהור לטמא בבית הבליעה. מאחר דליכא קרא למעטינהו. ובפרט למ"ד דאפי' בקדשים אין טומאה עושה כיוצא בה. וגם ס"ל דאין טומאה למשקין כל עיקר אפי' לטומאת עצמן. כמבואר בפ"ק דפסחים. וא"כ הו"ל ממש דומיא דנבלת עוף טהור. אבל באמת ע"כ גם הא ליתא. חדא דא"כ ליטמו בכזית כנבלת עוף טהור. ואמאי בכל אוכלין טמאין אין לנו אלא שיעור חצי פרס. ואינו נראה כלל לומר דאין ה"נ דלדעת רגמ"ה והר"ש בן היתום ז"ל אוכלין טמאים במגע מת שיעורן לטמא אדם באכילתן בכזית. ולא אמרו חצי פרס אלא בשאר אוכלין טמאים שאין טומאת הגוף באכילתן אלא מדבריהם מגזרת י"ח דבר. אבל אוכלין שנגעו במת מטמאין בבית הבליעה מדאורייתא. וחייב על ביאת מקדש בשיעור כזית כנבלת עוף טהור. דהלכה רווחת בכל דוכתי דאין לנו טומאה באכילת אוכלין טמאים בפחות מחצי פרס. ועוד דכי היכא דממעיטינן נבלת עוף טמא מדכתיב נבלה וטרפה לא יאכל מי שאיסורו משום בל יאכל נבלה יצא נבלת עוף טמא שאין איסורי משום בל יאכל נבלה. הכי נמי איכא למעוטי אוכלין טמאים שאין בהן איסור בל יאכל נבלה ולא איסור אחר כלל. וכן לחכמים דדרשי התם בספרא נבלה וטרפה נבלה שיש לה טרפה יצא עוף טמא שאין לו טרפה עיי"ש. אימעיטו נמי מהאי טעמא אוכלין טמאין: אמנם נראה דס"ל להרגמ"ה והר"ש בן היתום ז"ל דעד כאן לא ממעטינן נבלת בהמה שלא תטמא בבית הבליעה. אלא מתורת נבלת עוף טהור. שמטמאה בכזית בבית הבליעה לטמא בגדים. אבל לענין לפסול האדם עצמו באכילת חצי פרס. שפיר איתרבאי נבלת בהמה בכלל שאר אוכלין טמאים מקרא דלא תטמאו בהם ונטמתם בם. ומדאפקי' קרא בלשון לא תטמאו בהם. ש"מ דטמויי נמי מטמא גופו מדאורייתא באכילתן. אלא משום דמבואר בסוגיא דפרק בתרא דיומא שם. וביותר בפ"ק דשבת ובשאר דוכתי דטומאת גוויי' שע"י אכילת אוכלין טמאים לאו דאורייתא היא. ואינה אלא מגזירות י"ח דבר. לזה ס"ל להרגמ"ה והר"ש בן היתום ז"ל לחלק בין אוכלין שהן אב הטומאה לאוכלין שהן ולד הטומאה. דהרי הך קרא דלא תטמאו בהם בשרצים הוא דכתיב. ומשום דלאזהרת שרצים לא איצטריך. דתיפוק לי' מצד איסור אכילתן מצד עצמה דכבר כתיבי כמה אזהרות באכילת שרצים ואפי' בכעדשה לוקה. כמבואר בפ"ג דמכות ט"ז ע"ב. ובפ"ד דמעילה ט"ז ע"ב. ולמה לי להזהיר מצד טומאתם ובחצי ? פרס. להכי מוקמינן לאו זה בכל שאר אוכלין טמאים. אפי' בשאין בהן צד איסור באכילתן מצד עצמה ולא אסרן הכתוב אלא מצד טומאתן שמטמאין ופוסלין גופו באכילתן ומ"מ מדכתבה קרא גבי שרצים. ע"כ אתי לאשמעינן דדוקא דומיא דשרצים שהן אב הטומאה. וזה לא משכחת לה אלא באוכלין שנגעו במת. ואע"ג דאין אוכלין ומשקין נעשין אב הטומאה לטמא אדם וכלים. מ"מ נעשין מיהת אב הטומאה לגבי אוכלין ומשקין. כסברת התוס' אליבא דרש"י בפסחים שם. וכיון דמיהת שם אב הטומאה עליהן. הו"ל כעין שרצים. וגלי לן קרא שמטמאים אדם באכילתן. אע"ג דבמגען לא מטמאי אדם וכלים. אבל שאר אוכלין טמאין שאינן אב הטומאה. אפי' באכילתן לא מטמאי אדם מדאורייתא. אלא מדרבנן מגזירת שמונה עשר דבר. ומ"מ מיפסל פסלי גופי' מיהת מדאורייתא להיות אסור באכילת תרומה וקדשים. משום דסברא הוא דכי היכי דאוכלין שנגעו במת אע"ג דלא מטמאי אדם במגע. מ"מ מטמאין גופו באכילתן. כמו שמטמאין אוכלין במגען לעשותן ראשון וחוזרין ועושין אחרים שני. הכי נמי אוכלין שהן ראשון פוסלין גופו באכילתן מיהת ליאסר באכילת תרומה כמו שפוסלין אוכלין במגען. דראשון עושה שני בחולין. וממילא נשמע דגם לאו דלא תטמאו בהם קאי נמי על אכילת אוכלין שאינם אב הטומאה. ואע"ג דלא מטמאי אדם אפי' באכילתן. מ"מ כיון דמיפסל פסלי לגופי' מאכילת תרומה וקודש הו"ל בכלל אזהרה זו. דהא גם על הטומאה לא קפיד קרא. דאפי' כהן אינו מוזהר אלא על טומאת מת. אלא על אכילה המטמאתו הוא שהקפיד הכתוב. א"כ כך לי טומאת הגוף כפסול הגוף. סוף סוף נפסל גופו מאכילת כל דבר שבקדושה. ולא נקט קרא טומאה בלאו זה אלא כדי לאשמעינן הא גופא דע"י אוכלין שהן אב הטומאה נטמא גופו. ונפק"מ לענין להתחייב עליהן על ביאת מקדש ולטמא תרומה וקדשים. אכל ודאי גם אכילת אוכלין טמאים דעלמא שאינם אב הטומאה בכלל אזהרה זו נינהו. ומשום פסול הגוף. ונמצא לפ"ז לשיטת רגמ"ה והר"ש בן היתום ז"ל אשכחן שפיר טומאת גוויי' שהיא דאורייתא. ועיקר קרא דלא תטמאו בהם וגו' בהכי הוא דמיירי. וסוגיא דפרק בתרא דיומא שם מתפרשת שפיר ע"פ מה שביארנו לעיל. דרבא דמתקיף וקאמר כזית בכדי אכילת פרס וחצי פרס בכדי אכילת פרס. ודאי עיקר אתקפתי' היינו מההיא ברייתא דפ"ג דכריתות שם. דקתני התם דשיעור טומאת גוויי' בחצי פרס בכדי אכילת פרס. ועל זה השיב לו ר"פ הנח לטומאת גוויי' דלאו דאורייתא היא. כלומר דהתם לא מיירי אלא בסתם טומאת גוויי' דלאו דאורייתא היא. דהיינו בשאר אוכלין טמאין שאינן אב הטומאה דבזה טומאת גוויי' אינה אלא מגזירות י"ח דבר. והקילו בה לשער כל החצי פרס רק בכדי אכילת פרס. אבל טומאת גוויי' דאורייתא. דהיינו באוכלין שהן אב הטומאה. אין הכי נמי דכל כזית וכזית שבו מצטרף בכדי אכילת פרס. ועל זה פריך והכתיב ולא תטמאו בהם ואמר ר"פ מכאן שטומאת גוויי' דאורייתא. כלומר דמשמע מדבריו דאפי' סתם טומאת גוויי' דאורייתא היא. וליכא טומאת גוויי' אלא מדאורייתא ולזה משני דודאי סתם טומאת גוויי' לאו דאורייתא היא. אלא מגזירת י"ח דבר. ואסמכה אקרא דרך אסמכתא בעלמא. ועיקר קרא ודאי לא אתי אלא לטומאת גוויי' ע"י אוכלין טמאין במגע מת דמדאורייתא. ולפסול גוויי' אפי' בשאר אוכלין טמאים כמו שנתבאר: איברא דלפי שיטה זו יש לתמוה לכאורה בסוגיא דכריתות שם מאי מותיב לשמואל מברייתא ומסיק בתיובתא. והרי כיון דשמואל קאמר אוכלים טמאים שקצים ורמשים ומשקין אפי' כל היום כולו והוא שאכל כזית בכדי אכילת פרס. משמע דאוכלין טמאים דומיא דשקצים ורמשים קאמר. דהיינו בשהן אב הטומאה כמותן. ובזה שפיר קאמר דכל כזית בכדי אכילת פרס ואפי' כל היום משום דכיון דטומאת גוויי' דידהו דאורייתא היא לא הקילו בה. אבל בברייתא לא מיירי אלא בסתם אוכלין טמאים דלא הוו אב הטומאה דאין בזה אלא טומאת גוויי' דדבריהם. ולכן הקילו בה דלא ליצטרפו אלא חצי פרס בכדי אכילת פרס. וכדקאמר ר"פ בסוגיין דפרק בתרא דיומא שם. ומיהו נראה די"ל ע"פ מה שכבר ביארנו לעיל דעיקר תיובתא אינה אלא מדמפליג שמואל בין חלבים ונבלות לאוכלין טמאים. דבחלבים ונבלות עד שישהה מתחילה ועד סוף בכדי אכילת פרס. ובאוכלין טמאים וכו' אפי' כל היום כולו וכל כזית בכדי אכילת פרס. משמע דבאוכלין טמאים ס"ל דלעולם לא משכחת לה בשום ענין שיצטרף בהן כל השיעור מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס. וא"כ ע"כ דאפי' באוכלין טמאים סתם שאינם אב הטומאה נמי אפי' כל היום מצטרפין כשאכל מיהת כל כזית בכדי אכילת פרס. ועלה שפיר אותבי' מההיא ברייתא דהתם. ומסיק לי' בתיובתא. אבל ודאי בעיקר דיני' לענין טומאת גוויי' דאורייתא. לשיטת הרגמ"ה והר"ש בן היתום ז"ל. ליכא תיובתא מההיא ברייתא. כן נראה מוכרח לשיטה זו. ועפ"ז ממילא מבואר דשפיר יש מקום לסברת התוס' בפסחים שם גם לדעת הרגמ"ה והר"ש בן היתום ז"ל. ומרווחנא בזה לתרץ מה שהקשו התוס' והתוס' רי"ד לפירושם. אבל מ"מ עיקר סברת התוס' צ"ע טובא מטעם שביארנו. אלא שכן מוכרח בדעת הרגמ"ה והר"ש בן היתום ורש"י ז"ל: איברא דיש מקום להקשות לפי מה שביארנו בשיטת הרגמ"ה והר"ש בן היתום ז"ל דס"ל דאוכלין הטמאים במת ושאר אבות הטומאה איתרבו לטומאת גוויי' מיהת בחצי פרס מקרא דלא תטמאו בהם דכתיב גבי שרצים שהן אב הטומאה. דהרי לפי המבואר בספרא שהבאתי לעיל לא כתיב הך קרא אלא בשאר שרצים שאין בהן טומאה כלל. ולפ"ז נסתר עיקר היסוד. ומהיכא תיתי לומר דאיכא אוכלין כלל הטמאים טומאת גוויי' מדאורייתא אפי' בכחצי פרס. מיהו אפשר דס"ל לרגמ"ה וסייעתו ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל סופ"ד מהלכות אבות הטומאה שהבאתי לעיל דס"ל דשאר שקצים ורמשים כולן אע"פ שהן אסורין באכילה. הרי הן טהורין מכלום. ולא מטמאי אפי' טומאת אוכלין. ולפ"ז ע"כ ר"פ בפרק בתרא דיומא דמוקי קרא דלא תטמאו בהם לפסול גוויי'. אפי' את"ל דאינו אלא דרך אסמכתא. מ"מ ע"כ ס"ל דקרא קאי על שמונה שרצים וכמו שביארנו לעיל. ואף דלעיל כתבנו לצדד בזה דאפשר דגם ר"פ לא פליג אהך ברייתא. מ"מ הרגמ"ה ז"ל וסייעתו אפשר דלא משמע להו הכי ולהכי לא חששו להך ברייתא ואין להאריך בזה: וראיתי בחזקוני סו"ס ויקרא שכתב וז"ל ספר זה נקרא תורת כהנים ע"י שכל המצות שכתובות בו שייכי בכהן כגון וכו' והלכות טומאות וטהרות שלא לאכול דבר טמא להיות נבדל מליכנס למקדש וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל דע"י אכילת דברים טמאים מוזהר על ביאת מקדש מדאורייתא. ואין מקום לדבריו אלא ע"פ שיטת רגמ"ה ז"ל וסייעתו. ובודאי לא יתכן לפרש כוונת החזקוני על נבלת עוף טהור בלבד. וא"כ מבואר דגם החזקוני קאי בשיטה זו. וגם ראיתי בתוס' ישנים במתניתין דכריתות שם שכתבו וז"ל אכל אוכלין טמאים פירש"י דלא קאי אנכנס למקדש. דלא מיחייב אביאת מקדש באכילת אוכלין טמאין אפי' נטמאו במת. דאין נעשין אב הטומאה כיון דאין להם טהרה במקוה. ונראה דמיירי באכל נבלת עוף טהור ושתה משקין טמאין. כגון דם השרץ שמטמא כבשרו ונכנס למקדש עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריהם ז"ל דאע"ג דלא ס"ל כדעת רגמ"ה ז"ל וסייעתו במאי דס"ל דאוכלין שנגעו במת נעשין אב הטומאה. מ"מ ס"ל כוותי' במאי דס"ל שאם אכל אוכלין שהן אב הטומאה מאיליהן. כנבלת בהמה ושרצים טמאים או ששתה משקין שהם אב הטומאה. כדם השרץ וכיו"ב. נטמא גופו מדאורייתא להתחייב על ביאת מקדש כשאר טמאים. ובודאי מה שכתבו דאוכלין טמאין דמתניתין דהתם היינו נבלת עוף טהור לאו דוקא. אלא דבר הפשוט יותר נקטי. אבל ודאי פשיטא דגם באכילת נבלת בהמה ושרצים טמאים חייבין על ביאת מקדש. כמו שחייב בשתיית דם השרץ. דפשיטא דאין שום חילוק בזה בין אוכלין למשקין. ועוד דהרי בדם השרץ כתבו הטעם משום שמטמא כבשרו. וא"כ מבואר ע"כ דעכ"פ לא עדיף מבשרו. וא"כ מבואר דלענין זה מיהת קיימי בשיטת רגמ"ה וסייעתו ז"ל דעיקר טומאת גוויי' דאורייתא הוא לענין שנטמא גופו מדאורייתא ע"י אכילת אוכלין שהן אב הטומאה כחצי פרס. כמו באכילת כזית מנבלת עוף טהור. וכן מוכרח מדברי התוס' שהביא בש"מ ותוס' רי"ד שהבאתי לעיל. שהרי גם הם ז"ל לא הקשו על פי' הרגמ"ה והר"ש בן היתום ז"ל אלא מטעם דאין אוכלין נעשין אב הטומאה. וא"כ מבואר דעל אכילת נבלת בהמה ושרצים טמאים ושתיית דם השרץ גם לדידהו ודאי חייבין על ביאת מקדש. ובודאי היינו בכחצי פרס ומשום טומאת גוויי'. בשיטת רגמ"ה וסייעתו ז"ל. דאילו בכזית ודאי אין מטמא בבית הבליעה אלא נבלת עוף טהור בלבד. אלא דמ"מ לא ניחא להו להתוס' ותוס' רי"ד לפרושי אוכלין טמאין ומשקין טמאין דמתני' דכריתות בנבלת בהמה ושרצים טמאים ודם השרץ. כדפירשו בתוס' ישנים. משום דסתם אוכלין ומשקין טמאים בכל דוכתי היינו אוכלין ומשקין מותרים שנטמאו: וזהו ג"כ טעמן של הרגמ"ה ז"ל והר"ש בן היתום ז"ל שהוכרחו לפרש מתני' דהתם באוכלין ומשקין המותרים שנטמאו במגע מת. דהו"ל אב הטומאה לדעתם ז"ל. הרי מבואר דגם התוס' ותוס' ישנים ותוס' רי"ד וחזקוני קיימי בשיטת הרגמ"ה והר"ש בן היתום. דודאי עיקר דין טומאת גווייה באכילת אוכלין טמאים מדאורייתא הוא באוכלין שהם אב הטומאה בכחצי פרס. ואפי' באוכלין טמאים סתמא שאינן אב הטומאה. אע"ג דודאי בזה לכ"ע אין טומאת גווייה אלא מדבריהם. מ"מ באכילתן לכתחילה איכא לאו דאורייתא. ונפסל גופו מדאורייתא לאכילת תרומה וקדשים לדעת רבינו נסים גאון ז"ל וסייעתו שהבאתי לעיל. וזו היא כוונת רגמ"ה והר"ש בן היתום במש"כ בסוף דבריהם. וז"ל אבל באוכלין טמאים בטומאה דרבנן לא הוה חייב כרת אלא לאו בעלמא עכ"ל שאין דבריהם מובנים לכאורה. דפשיטא דעל טומאה דרבנן לא שייך חיובא דאורייתא בכרת אפי' בטומאת הגוף. וכ"ש בטומאת אוכלין דרבנן. ועוד דפתחו באוכלין שהן אב הטומאה. וסיימו באוכלין טמאים בטומאה דרבנן. שנראה מזה דכל שאינם אב הטומאה טומאתן מדרבנן וזה תמוה. וגם מש"כ שאין בהן כרת אלא לאו בעלמא. תמוה היכי שייך לאו על טומאה שאינה אלא מדרבנן. וגם איזהו הלאו שיש בהן. אבל הדבר פשוט דכוונתם בזה לומר דדוקא בשאכל אוכלין טמאים טומאת אב הטומאה חייב על ביאת מקדש. משום דבאכילתן נטמא גופו מדאורייתא. אבל בשאר אוכלין טמאים שאין מטמאין את הגוויי' אלא מדרבנן מגזירת י"ח דבר. לא מחייב כרת על ביאת מקדש אע"ג דהאוכלין טמאים מדאורייתא וגם נפסל גופו באכילתן מדאורייתא לתרומה וקדשים. וליכא אלא לאו בעלמא על אכילתן מקרא דלא תטמאו בהם כשאכלן בימי טהרתו כשיטת רבינו נסים גאון ז"ל ורש"י וסייעתו ז"ל: ולכאורה נראה ראי' מוכרחת לשיטת רגמ"ה וסייעתו ז"ל מדתנן בפ"ז דזבחים ס"ט ע"ב מלק ונמצאת טרפה ר"מ אומר אינו מטמא בבית הבליעה. רבי יהודה אומר מטמא. אר"מ ק"ו אם נבלת בהמה שמטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טריפה מטומאתה. נבילת העוף שאינה מטמאה במגע ובמשא אינו דין שתהא שחיטתו מטהרת טריפתו מטומאתה עיי"ש. ולעיל שם בפרק איזהו מקומן נ' ע"ב בתוס' ד"ה מה נבילת בהמה וכו' כתבו וז"ל תימא מה לנבילת בהמה שאינה מטמאה בבית הבליעה. וי"ל דעיקר טעמא דר"מ מהיקישא דזאת התורה וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה תי' התוס' ודאי דחוק טובא. דהרי מ"מ ק"ו דנקט ר"מ לאו ק"ו הוא כלל. ולמה נקטי'. ובפרט דמבואר במתניתין דגם רבי יוסי ס"ל דק"ו גמור הוא. אלא דקאמר דיו לענין מליקה. אבל לענין שחיטה לכ"ע ק"ו גמור הוא. וא"כ תמיהת התוס' תמיהא קיימת היא. ולכן הי' נראה דמינה ראי' מכרעת לדעת רגמ"ה ז"ל וסייעתו. דלפי שיטתם הרי באמת גם נבלת בהמה מטמאה מיהת בכחצי פרס בפנים כבחוץ. וא"כ ליכא למיפרך אלא מה לנבלת בהמה שאינה מטמאה בפנים אלא בכחצי פרס. משא"כ נבלת עוף טהור שמטמאה בבית הבליעה בכזית. וא"כ לפמש"כ התוס' בפ"ה דסוטה כ"ח ע"א בד"ה אינו דין וכו' דכשם שאין דנין ק"ו מהלכה הכי נמי אין סותרין ק"ו מהלכה. ולא עבדינן יוכיח מהלכה עיי"ש. וכ"כ הר"ש ז"ל בס' כריתות דאין דנין יוכיח מהלכה. והביאו הרש"א ז"ל בסוטה שם עיי"ש. וא"כ לא עבדינן נמי פירכא מהלכה וכ"כ קצת אחרונים ז"ל. ולפ"ז הכא נמי כיון דקיי"ל דשיעורין הלכה לממ"ס כדאמרינן ריש פ"ק דסוכה ה' ע"ב ובשאר דוכתי. א"כ כיון דגם נבלת בהמה מטמאה בפנים. וליכא פירכא אלא משיעורה. הו"ל פירכא מהלכה. ולא עבדינן פירכא מהלכה. וזו ראי' נכונה לשיטת הרגמ"ה וסייעתו ז"ל: אלא דמדברי התוס' בפ"ב דב"ק כ"ו ע"א בד"ה ולא תהא וכו'. מבואר דס"ל דעבדינן יוכיח מהלכה עיי"ש. וא"כ נראה דה"ה דעבדינן פירכא מהלכה. וכן מתבאר מדפרכינן בפ"ב דב"ק כ"ה ע"ב מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה עיי"ש. והרי בפ"ז דנדה נ"ו ע"א ובתוס' ד"ה אי בהם וכו'. כתבו דהא דשרץ מטמא בכעדשה נפק"ל מהלכה לממ"ס עיי"ש. וא"כ מבואר דעבדינן פירכא מהלכה. מיהו בתוס' פ"ק דחגיגה י"א ע"א בד"ה הא כיצד וכו' כתבו דשיעור כעדשה בשרץ מקרא נפק"ל עיי"ש. ועי' מש"כ בזה הר"ב באר יעקב בכלליו סי' כ"ב ואכמ"ל בזה. ואמנם נראה דבלא"ה לענ"ד תמיהת התוס' מיתרצא שפיר בפשיטות דשפיר עבדינן ק"ו מבהמה לעוף. דהרי ע"פ סברא ודאי ראוי לומר שלא תועיל שחיטה לטהר טריפה מטומאתה אפי' בבהמה. משום דשחיטה לא נותנה אלא להתיר לאכילה כדכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ואכלת וגו'. וכתיב תזבח ואכלת בשר. אבל טרפה שאין בה היתר אכילה. ולא באה שחיטה אלא לטהרה מטומאת נבלה מאי ענין שחיטה לטומאה. אלא דגלי קרא מדכתיב וכי ימות מן הבהמה וגו'. דדרשינן מיני' מקצת בהמה מטמאה מקצת אינה מטמאה. ואיזו זו טרפה ששחטה היינו דגמר ר"מ בק"ו אם בהמה שטומאתה במגע ומשא. שאין זה ענין לאכילה כלל. שחיטתה מטהרת טריפתה מטומאתה. נבילת העוף שאינה מטמאה במגע ומשא. כלומר שאין טומאתה אלא בדרך אכילה בבית הבליעה אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת טרפתה מטומאתה. משום דעיקר שחיטה אינה אלא לתיקון אכילה. והשתא א"כ אין מקום כלל לתמיהת התוס'. דמאי תאמר מה לנבלת בהמה שאינה מטמאה בבית הבליעה. זה ליתא. דאדרבה משום שאין טומאתה דרך אכילה כלל אלא בחוץ במגע ובמשא. הוא דאתינן למגמר ק"ו זה. דאם נבלת בהמה שאין טומאתה ענין לאכילה כלל. דאינה מטמא אלא בחוץ במגע ובמשא. ושחיטה אינה אלא תיקון אכילה. ואפי' הכי שחיטתה מטהרתה. נבלת העוף שאין טומאתה אלא דרך אכילה דוקא אינו דין שתהא שחיטתה מתקנת אכילתה שלא תטמא באכילתה. וזה נכון. וא"כ אין מזה הכרע לשיטת הרגמ"ה ז"ל וסייעתו. ואדרבה לפ"ז הי' מקום לדון איפוך שיטתם. דהרי לשיטה זו גם נבלת בהמה מטמאה באכילתה מיהת בחצי פרס. וא"כ גם טומאתה באכילה תליא. ושייך בה תקון שחיטה. וממילא תועיל ג"כ לענין טומאתה שבחוץ במגע ומשא. ואין כאן ק"ו. מיהו נראה דזה אינו דאדרבה מכאן סיוע לשיטתם. דאל"כ הו"ל לתנא לאלומי ק"ו ולמימר מה נבלת בהמה שאינה מטמאה אלא במגע ובמשא. וא"כ אין טומאתה שייכא לאכילה כלל. ואפי' הכי שחיטתה מטהרתה נבילת העוף אינו דין וכו'. אלא ודאי גם נבלת בהמה יש בה טומאה באכילתה כשיטת רגמ"ה וסייעתו ז"ל. והכי מייתי ק"ו אם נבלת בהמה שמטמאה במגע ומשא. כלומר שיש בה ג"כ טומאה דלא תליא כלל באכילה. ואפי' הכי שחיטתה מטהרתה לגמרי. אפי' מאותה טומאה שאינה דרך אכילה. נבלת העוף שכל טומאתה אינה אלא דרך אכילה בלבד. שאינה מטמאה במגע ובמשא. אינו דין שיועיל תקון שחיטה לטהר טומאתה שע"י אכילתה: אמנם צ"ע לכאורה לשיטת רגמ"ה וסייעתו ז"ל מדאמרינן התם לקמן ע' ע"א ור"י עוף טמא מנ"ל מנבלה נפק"ל. ור"מ האי נבלה מאי עביד לי' לשיעור אכילה בכזית. ותיפוק לי' מקרא קמא מדאפקי' רחמנא בלשון אכילה. חד לשיעור אכילה בכזית. וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס. סד"א הואיל וחידוש הוא יותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמא קמ"ל עיי"ש. והשתא אי אמרת בשלמא דבעלמא בשום דוכתא לא אשכחן טומאה בפנים אלא בחוץ. ניחא שפיר דנבלת עוף טהור שמטמאה בבית הבליעה חשיב לה חידוש. אבל לשיטת הרגמ"ה וסייעתו ז"ל כיון דגם כל הטומאות שהם אב הטומאה מטמאים בפנים באכילתן אע"פ שלא נגע. מיהת בכחצי פרס. א"כ עיקר טומאת נבילת עוף טהור לאו חידושא היא כלל. ומה ששיעורה בכזית. פשיטא דלאו חידוש הוא. שהרי רוב שיעורים שבתורה הם כזיתים. בין בטומאה ובין באיסורים. וא"כ מאי קאמר אליבא דר"מ סד"א הואיל וחידוש הוא יותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמא. וכן קשה מדאמרינן בפ"ב דחולין ל"ד ע"א ור"י מנבלת עוף טהור לא גמרינן דחידוש הוא עיי"ש. הן אמת דלפירש"י שם בזבחים שמפרש דהחידוש הוא משום שלא מצינו בתורה טומאה כזו שאין לו טומאה בחוץ ובבית הבליעה בא לו טומאה עיי"ש. א"כ לא דמי לנבלת בהמה וכיו"ב. דבהנך כיון שיש להם טומאה גם בחוץ אין זה חידוש אם יש להם טומאה בין בפנים ובין בחוץ. משא"כ בנבלת עוף טהור שאין לו שום טומאה בחוץ. ובבית הבליעה הוא שבאה לו טומאה. להכי חשיב לה חידוש. אלא דאכתי קשה לשיטת הרגמ"ה והר"ש בן היתום ז"ל דאוכלין טמאין במגע מת אע"ג דלא חשיבי אב הטומאה לטמא אדם בחוץ במגע. מ"מ בפנים מטמאין את האדם באכילתן להתחייב על ביאת מקדש כמו שנתבאר. א"כ שוב אין כאן חידוש בנבלת עוף טהור במה שאין לה טומאה בחוץ. ובפנים באה לה טומאה כיון דכיו"ב אשכחן גם באוכלין טמאין שמטמאין בפנים אפי' במאי דלית להו טומאה בחוץ: איברא דעיקר סוגיא זו דזבחים בלא"ה תמיהא לי טובא. במאי דקאמר סד"א הואיל וחידוש הוא יותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמא. וזה תמוה דאדרבה כיון דטומאתה חידוש הוא ראוי למעט בחידוש כל מאי דאפשר. ולומר דאפי' בהפסק כדי אכילת פרס נמי לא ליטמא.. וכההיא דאמרינן בפרק מרובה בבא קמא ע"ב ע"ב עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל משום דחידוש הוא מאי חזית דציית להני ציית להני ואין לך בו אלא משעת חידושו עיי"ש. הרי דכל למעט בחידוש טפי עדיף. וכן אמרינן סו"פ גיד הנשה ק"ג ע"ב לענין אבר מה"ח דאם חלקו מבחוץ פטור. ופירש"י ותוס' דטעמא משום דאמה"ח חידוש הוא דגידין ועצמות לא מיחייב עלייהו בעלמא והכא מיחייב. והילכך אין לך בו אלא חידושו. דוקא כזית בבת אחת. דסתם אכילה בב"א משמע. אבל לחצאין לא עיי"ש. הרי דמשום טעמא דחידוש הוא אמרינן דאפי' לא הפסיק אלא פחות מכדי אכילת פרס לא מצטרפי ופטור. ולהתוס' שם אפי' אכלו כולו בבת אחת אלא שחלקו קודם שהניחו לתוך פיו פטור עיי"ש. וא"כ היכי אמרינן הכא דמשום דחידוש הוא אי לאו דגלי קרא סד"א דאפי' ביותר מכדי אכילת פרס מצטרפי לטמאו. וכבר ראיתי לקצת אחרונים שהרגישו בזה והניחוה בתימא. ועי' בפרק כלל גדול ס"ט סוף ע"א עייש"ה. וגם בתשו' חת"ס חאו"ח סי' ק"מ לא מצא לה פתרון עיי"ש. ולכאורה הי' נראה לי לומר דמזה סייעתא לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות ה"ג לפ"מ שהבין בדעתו הה"מ ז"ל שם שמפרש מה שאמרו חלקו מבחוץ פטור היינו שהפריד הבשר מן העצם והגידין ושינה האבר מברייתו עיי"ש. ולפ"ז לא מטעמא דחידוש הוא נגעו בה. ולא צריך להך טעמא כלל. אלא הטעם משום דעצמות וגידין לא חזו לאכילה כלל. אלא דמצטרפי בהדי בשר שבאבר כדי להשלים השיעור כשהאבר הוא כברייתו. ואין צריך כזית בשר. אבל כל שהפריד הבשר מן העצמות והגידין לא מיחייב בפחות מכזית בשר. עיי"ש שכתב דפי' זה הוא העיקר. ולפ"ז היכא שחלקו כמו שהוא בשר גידין ועצמות. ודאי דינו כשאר איסורי אכילה שבתורה דמצטרף כזית בכדי אכילת פרס. ולפ"ז גם מש"כ הרמב"ם ז"ל שם לקמן בסמוך חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט. אם יש במה שאכל כזית בשר חייב. ואם לאו פטור וכו' עיי"ש. היינו ג"כ בשחלק הבשר מן העצמות וגידין. וכן מה שסיים וכתב שם לקח כזית מן האבר כמו שהוא. בשר גידין ועצמות ואכלו אע"פ שנחלק בפיו וכו'. היינו ג"כ לומר שנחלק בפיו הבשר בפ"ע והגידין והעצמות בפ"ע. והוא מוכרח לפי דברי הה"מ ז"ל. ודלא כהר"ב מה"מ בח"ב שם שלא הבין כן. ונדחק הרבה בזה בחנם עיי"ש. והרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר ערבב דברי רש"י עם דברי הרמב"ם. וכן בלח"מ שם טרח להעמיד שיטת רש"י בכוונת הרמב"ם ז"ל עיי"ש. אבל נראה עיקר כמו שהבין הה"מ בדעת הרמב"ם ז"ל. וא"כ לשיטת הרמב"ם ליכא קושיא מסוגיין דזבחים לסוגיא דחולין שם. אמנם לשיטת רש"י ותוס' שם ודאי קשיא טובא סתירת שתי סוגיות הללו. וקצת הי' נראה בזה ע"פ מאי דאמרינן בנדה פרק יוצא דופן מ"ב ע"ב מקום נבלת עוף טהור אביי אמר בלוע הוי ולא מטמא אפי' במשא. רבא אמר בית הסתרים הוי ואם תחב לו חבירו כזית נבלה לתוך פיו. נהי דבמגע לא מטמא. במשא מטמא. ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים בבית הבליעה וכו' ת"ל בה ולא באחרת. ובתוס' בד"ה יצאתה זו וכו' כתבו וז"ל וא"ת ומאי יתרץ רבא מן הברייתא וי"ל וכו' עיי"ש. והנה תי' התוס' ודאי דחוק מאוד. וכמעט אי אפשר במציאות. אבל כבר כתבו האחרונים ז"ל דבפשיטות ניחא. דכיון דבנבלת עוף טהור אפי' שני חצי זית בכדי אכילת פרס מצטרפים לטמא בבית הבליעה. א"כ שפיר מיעט קרא בכה"ג נבלת בהמה אפי' לרבא. דנהי דכזית מנבלת בהמה מטמא במשא בבית הבליעה. משום דבית הסתרים הוי. מ"מ הרי לא שייכא טומאת משא אלא בכזית. ופחות מכזית לא מטמא לא במשא ולא במגע. ולא שייך בזה צירוף. ולק"מ קושית התוס'. ומעתה נראה דלפ"ז ממילא מבואר דלא הוה מצי למימר בסוגיין דזבחים הואיל וחידוש הוא אפי' בכדי אכילת פרס נמי לא ליטמא. דהרי מקרא דבה דכתיב בנבלת עוף טהור שמעינן אליבא דרבא דקיי"ל כוותי'. דיש צירוף לכזית דנבלת עוף טהור. דאל"כ היכי ממעט קרא נבלת בהמה. תיפוק לי' דכזית נבלת בהמה מטמא בבית הבליעה משום טומאת משא. ופחות מכזית בנבלת עוף נמי לא מטמא. דהרי גלי קרא דדוקא בשיעור אכילה בכזית הוא דמטמא. אלא ודאי לא מיעט קרא אלא שני חצאי זית בכדי אכילת פרס. דמשום משא ליכא ומשום אכילה איכא. וא"כ מבואר דבנבלת עוף טהור מהני צירוף לטמא בבית הבליעה. אלא דלאידך גיסא הוא דאיכא למימר. דכיון דטומאת נבלת עוף טהור חידוש הוא. וא"כ אפי' בכדי אכילת פרס ג"כ ראוי לומר שלא יועיל צירוף. כדאמרינן לענין איסור אכילת אמה"ח דאפי' בפחות מכדי אכילת פרס לא מצטרפי. לפירש"י ותוס' שם. וכיון דשמעינן מקרא דלטמאה בה דמועיל צירוף אית לן למימר דאפי' יותר מכדי אכילת פרס נמי ליצטרפי. דלענין זה כך לי תוך כדי אכילת פרס כלאחר כדי אכילת פרס. וכיוצא בזה אמרינן בפרק מרובה בבא קמא ס"ט ע"ב עיי"ש היטב. וראיתי בתשו' חת"ס שם שכתב בפשיטות דלא מצטרף בטומאת נבלת עוף טהור כזית בכדי אכילת פרס אלא כשחצי זית הראשון הי' עדיין בבית הבליעה כשבלע חצי זית השני. וירדו שניהם למעיו בב"א. אבל כשכבר ירד חצי זית הראשון למעיו. שוב לא מצטרף עם חצי זית השני לטמאו אפי' בכדי אכילת פרס. ובזה דחה דברי מי שרצה לתרץ קושית התוס' כמשכ"ל וכתב שם שטעה בזה עיי"ש בדבריו. וכן כתבו כמה מהאחרונים ז"ל. ולדידי לא יתכנו דבריו כלל. ומלבד שאין לדבריו שורש כלל. זה נסתר מהסוגיא במקומה. דהרי מבואר שם דאי לאו קרא הי' ראוי לומר דאפי' ביותר מכדי אכילת פרס ליטמא משום דחידוש הוא. הרי חזינן דאי לאו דגלי קרא הוה לן להחמיר כאן יותר מבכל התורה כולה. אלא דגלי קרא דאין להחמיר בה יותר מבכל אכילות שבתורה. וא"כ השתא נמי דגלי קרא עכ"פ אין לנו להקל בה יותר מבכל אכילות שבתורה שמצטרפין אפי' כשכבר ירד חצי זית הראשון למעיו כשאוכל חצי זית השני בכדי אכילת פרס. ועוד דאם איתא למה לו לומר סד"א הואיל וחידוש הוא יותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמא. טפי הו"ל לומר הואיל ואכתי ישנו לחצי זית הראשון בבית הבליעה. יותר מכדי אכילת פרס נמי ליצטרפו. דהא בעלמא דבעינן כדי אכילת פרס היינו כשכבר ירד למעיו חצי זית הראשון. ולמה לו לטעמא דחידוש הוא. ואין כדאי להאריך בזה. דהדבר פשוט דשיעור אכילה בכדי אכילת פרס דהכא. פירושו ככל אכילה בכדי אכילת פרס דעלמא. דהיינו דלאחר שכבר אכל חצי שיעור וירד למעיו השלים השיעור בכדי אכילת פרס. וא"כ שפיר מיתרצא קושית התוס' בהכי. ואתי שפיר בהכי סתירת הסוגיות כמו שנתבאר: אלא דאין זה מספיק. דמלבד דבלאו הכי כבר תירצו התוס' בחולין פרק בהמה המקשה ע"א ע"א בד"ה מי לא וכו'. והריטב"א ז"ל בחי' בסוגיא דנדה שם קושייתם זו בדרך אחר עיי"ש. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל בסוגיא שם עיי"ש. בלא"ה יש לפקפק בזה ואין להאריך. ולכן הי' נראה לומר דמזה ראי' לשיטת הרגמ"ה ז"ל וסייעתו דטומאת אוכלין דאב הטומאה בכחצי פרס דאורייתא הוא ושיעור אכילתן אפי' כל היום כולו. אלא דכל כזית וכזית שבו מצטרף בכדי אכילת פרס. ולפ"ז אפשר לפרש דהכי קאמר. סד"א הואיל וחידוש הוא. כלומר דלא מצינו טומאה כזו בכל התורה. דבר שאין לו שום טומאה בחוץ במקום שכל הטמאים מטמאים. ורק בבית הבליעה שאינה מקום טומאה. הוא שבאה לו טומאה. ואע"ג דאוכלין הטמאים במגע מת אינם מטמאים אדם בחוץ ומטמאים אותו בפנים באכילתן. מ"מ הרי יש להם מיהת טומאה גם בחוץ לגבי אוכלין ומשקין. משא"כ בנבלת עוף טהור שאין לה בחוץ טומאה כלל. והילכך הי' ראוי למעט בחידוש כל מאי דאפשר. ולומר דאין טומאה זו טומאה חדשה בפ"ע. אלא גם היא מתורת טומאת גווייה אתינן עלה. ולא חידש בה הכתוב אלא שיעורה בכזית. ולא בכחצי פרס כטומאת גווייה דאורייתא דשאר אוכלין טמאין. וא"כ כזית דנבלת עוף טהור יש לו דין חצי פרס דשאר אוכלין טמאין דאב הטומאה. דכמו דהתם מצטרף שיעור חצי פרס בכל היום כולו מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה. הכא נמי. כזית זה ביותר מכדי אכילת פרס נמי סד"א דליטמא. ואע"ג דהתם כל כזית וכזית שבחצי פרס לא מצטרף אלא בכדי אכילת פרס. היינו משום דכזית דהכא הוא במקום חצי פרס דהתם. והוה סד"א דכמו דחצי פרס דהתם שהוא כל שיעורו מצטרף לטמאו אפי' ביותר מכדי אכילת פרס. הכי נמי כזית דהכא. שהוא כל השיעור. מצטרף לטמאו אפי' ביותר מכדי אכילת פרס. קמ"ל. ומיתרצא בהכי שפיר סתירת הסוגיות. וממילא מבואר דמלבד דאין קושיא מכאן לשיטת הרגמ"ה ז"ל וסייעתו. אלא אדרבה מכאן ראי' נכונה לשיטתם: מיהו נראהדאין מזה הכרע כ"כ. דבלא"ה אפשר ליישב סתירת הסוגיות. דודאי ליכא למימר דמאי דקאמר סד"א הואיל וחידוש הוא יותר מכדי אכילת פרס נמי לטמא. היינו דמה שהיא מטמאה היינו חידושו. משום שאין הדין נותן שתטמא. דא"כ היכי תיסק אדעתין דיותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמא. ולהרבות בחידוש עוד יותר כיון דאפי' בתוך כדי אכילת פרס טומאתה חידוש הוא. ואין הדין נותן כן. ועוד דאין חידוש בטומאת נבילת עוף טהור יותר משאר הטומאות. דהא כל הטומאות חידוש הן. כמו שפירש"י ביבמות פרק מצות חליצה ק"ג ע"ב דכל הלכות טומאה חידוש הן. ולהכי אמרי' התם איסור מטומאה לא גמרינן עיי"ש. אבל נראה דהחידוש היינו מה שתלתה התורה טומאה זו באכילה. דמאי ענין טומאה לאכילה. דכל הטומאות שבתורה אינן אלא ע"י מגע ומשא ואוהל. וכאן חידוש הוא שחידשה תורה שאין טומאתה אלא ע"י אכילה דוקא. והילכך אית לן למימר דאין לך בו אלא חידושו. דהיינו עיקר הדבר שנטמא גופו ע"י אכילתה. אבל לא ליתן לה כל תורת אכילה כמאכלות אסורות להצריך בה כדי אכילת פרס. ושלא תצטרף ביותר מכדי אכילת פרס. אי לאו דגלי לן קרא דגם לענין זה יש לה דין תורת אכילה שלא תטמא אלא באכילת כזית בתוך כדי אכילת פרס כדין מאכלות אסורות: ובהכי ניחא מה שיש לתמוה לפי המבואר בסוגיא דפ"ז דנזיר נ' ע"א דלמ"ד בטומאה סרוחה אפי' בטומאה חמורה עד לכלב. והכי קיי"ל. לא שנא נבלת בהמה ול"ש נבלת עוף טהור הדין כן עיי"ש בסוגיא. דהא מייתי התם מברייתא דהמחהו באור טמא וכו'. דמיירי בנבלת עוף טהור. כמבואר בפרק העור והרוטב חולין ק"כ ע"א עיי"ש וכמש"כ התוס' שם בד"ה ת"ש עיי"ש. כן מבואר בתוספתא סוף זבים דהך ברייתא מיתנייא התם עיי"ש. וזהו מקור דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מהלכות אבות הטומאה הלכה י"א דנבלת עוף טהור שנפסדה מלאכול הכלב טהורה עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה. דכיון דטומאת נבלת עוף טהור יש לה דין תורת אכילה כמאכלות אסורות. שאינה מטמאה אלא בתורת אכילה ממש. ולהכי אם אכל ממנה כזית ביותר מכדי אכילת פרם אינה מטמאה. א"כ ודאי אית לן למימר דכמו דלענין מאכלות אסורות קיי"ל דכל שאינה ראויה לאדם. אע"פ שראויה לכלב לא מיחייב עלה. וכמבואר בפרק בתרא דע"ז ס"ז ע"ב עיי"ש ובראשונים שם. וכן מבואר ברמב"ם פי"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"א ובשאר פוסקים. הכא נמי בנבלת עוף טהור. אית לן למימר הכי דכל שנפסדה מאכילת אדם לאו אכילה היא ואינה מטמאה. וכבר ראיתי מי שעמד בזה על הרמב"ם והניחה בצ"ע. אבל אין קושיא זו על הרמב"ם ז"ל. שדבריו מבוארים בגמרא ועל סוגיא דגמרא הוא דקשה כדכתיבנא. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דלפי המבואר בסוגיין דזבחים ע"פ מה שביארנו מה דתלה רחמנא טומאה זו באכילה חידוש הוא ואין לנו בו אלא חידושו. מאי דגלי קרא בהדיא גלי. ומאי דלא גלי אין לנו ליתן לו תורת אכילה. ולהכי אע"ג דכבר גלי לן קרא דלא מטמאה אלא באכילה כזית. מ"מ בעינן קרא מיוחד. לאשמעינן דעד שיאכלנו בכדי אכילת פרס. ואי לאו דגלי קרא הוה לן למימר דבכזית אפי' ביותר מכדי אכילת פרס טמא. משום דראוי לומר שאין לה תורת אכילה ממש כמאכלות אסורין. והשתא א"כ לענין טומאה סרוחה כיון דלא גלי קרא. הדרינן לדמעיקרא. דאין לנו בו אלא חידושו. ואין לנו בה אלא תורת טומאת נבלה בעלמא. וכמו דנבלת בהמה קיי"ל דעד לכלב. הכי נמי בנבלת עוף טהור. ולא יהבינן לה תורת מאכלות אסורות דקיי"ל בהו עד לגר. וגם בנבלת בהמה כתיב בקרא לשון אכילה דמה"ט גמרינן מיני' דאינה מטמא במגע ובמשא אלא בשיעור כזית. דהוא שיעור אכילה. כמבואר בספרא ובפרק יוצא דופן נדה מ"ב ע"ב ושאר דוכתי עיי"ש. ומ"מ לענין טומאה סרוחה אמרינן בה עד לכלב. ולא יהבינן לה תורת אכילה כמאכלות אסורות דקיי"ל דבאכילת אדם תליא מילתא. והיינו משום דבכל כיו"ב כיון דאפשר לאוקמי לשון אכילה דקרא רק לענין שיעור אכילה בכזית. אין לנו ליתן לה תורת אכילה לשאר דברים. וכמו שביארנו. ועי' בבכורות כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה ואידך עיי"ש היטב ואין להאריך. עכ"פ מבואר דאין זה ענין לההיא דסו"פ גיד הנשה. משום דהתם אבר מה"ח הוא מכלל איסורי מאכלות. ובודאי דיותר מכדי אכילת פרס ליכא למיחייבי' אלא דחייב בו הכתוב אפי' על כזית שרובו גידין ועצמות. מה שלא מצינו בכל התורה. להכי אמרינן דאין לך בו אלא חידושו. ודי לחייבו על אכילתו בבת אחת דוקא. ולא להרבות בחידושו לחייבו גם כשהפסיק באכילתו. משא"כ כאן שאין ענין טומאה לאכילה. אלא דחידוש הוא שחידשה תורה לתלות טומאה זו באכילה. והילכך אין לנו אלא מה שפירש בו הכתוב. ולכל מה שלא פירש בו הכתוב. אין לנו ליתן עליו תורת אכילה. וא"כ אפי' ביותר מכדי אכילת פרס ראוי לומר שמטמאה. ואין מכאן הכרע לשיטת הרגמ"ה וסייעתו ז"ל. ומ"מ סתירה נמי ליכא מהכא לשיטתם: והנה בפרק יוצא דופן שם אמרינן אמר רב יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם. בירידה טמאה בעלייה טהורה. א"ל ר"י לר"ז בירידה אמאי טמאה. טומאה בלועה היא. א"ל עשאוה כנבלת עוף טהור שמטמאה בגדים בבית הבליעה. ופרכינן עלה מי דמי התם אין לה טומאה בחוץ. הכא כי נפיק לבראי ליטמא. ומסיק הכא נמי כשיצא לחוץ עיי"ש. ולכאורה לשיטת רגמ"ה והר"ש בן היתום ז"ל למה לי נבלת עוף טהור. ותיפוק לי' דכל אוכלין טמאים טומאת אב הטומאה בכחצי פרס מטמאין את האוכל אע"פ שהן טומאה בלועה. אבל לק"מ דמלבד דאוכלין טמאים מטמאין אותו באכילתן במעיים בפנים. אבל בבית הבליעה ולא ירדו למעיו. אלא חזר והוציאן מבית הבליעה לחוץ. ודאי לא נטמא. ואין זה ענין לדם נדות שאינו מטמא אלא בעקירתו לחוץ. ולא שייך בזה לומר שעשאוה כאוכלין טמאין. דלא דמו כלל להדדי. ועוד דדם מטמאה לטמא בגדים. כמבואר בר"פ דם הנדה ובשאר דוכתי. וברמב"ם פ"א מהלכות משכב ומושב. ובפ"ו מהלכות אה"ט. וא"כ ע"כ לא הוה מצי למימר אלא שעשאוה כנבלת עוף טהור. שגם היא מטמאה אותו לטמא בגדים. משא"כ אוכלין טמאים דליכא אלא טומאת הגוף בלבד. ואין להאריך בזה: ומעתה עכ"פ מתבאר דלפי דעת כמה מהראשונים ז"ל פסול הגוף ע"י אוכלין טמאים מדאורייתא הוא. ויש מגדולי הראשונים ז"ל דס"ל דאיכא ג"כ טומאת הגוף מדאורייתא באכילת אוכלין טמאים שהם אב הטומאה. ולדעת רש"י בפ"ב דחולין וסייעתו ז"ל איכא בזה אזהרת לאו דאורייתא מקרא דולא תטמאו בהם. וגם לדעת שאר ראשונים ז"ל דס"ל דלמ"ד טומאת גוויי' לאו דאורייתא גם פסול גוויי' מדרבנן הוא. מ"מ כבר ביארנו דלענין הלכה יש לדון לדעת הרבה ראשונים ז"ל דקיי"ל כמ"ד פסול גוויי' דאורייתא הוא. וא"כ ממילא יש בו ג"כ לאו דאורייתא כמו שנתבאר. וכבר נתבאר דאין שום סתירה לדעת הראשונים ז"ל אלו. אדרבה מכמה דוכתי הדברים נראים כן. וכן נראה מפ"ק דסוטה ט' ע"ב דאמרינן התם כתיב ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא. מאי כל טמא. ותו אטו עד השתא דברים טמאים קאכלה. א"ר יצחק דבי ר"א דברים האסורים בנזיר עיי"ש. והדבר תמוה לכאורה מאי דפריך בפשיטות כל כך אטו עד השתא דברים טמאים קאכלה לפי דעת הסוברין דמדינא אין בזה שום איסור כלל. ורק מנהג פרישות הוא שנהגו בעצמן הפרושים. וא"כ אימא אין ה"נ עד השתא לא נהגה במנהג פרישות זה ורק המלאך לתוספת קדושה ופרישות יתירה הזהירה על כך. וכבר הרגיש בזה הרש"א ז"ל בח"א שם. וז"ל איכא לאקשויי ואימא עד השתא דברים טמאים במת קאכלה דשרי לכל שאר ישראל והיום לא תאכל. כמו שאסר לה היין מהיום כשאר נזיר. וי"ל דודאי לא אסר לה יותר ממה שבנה נאסר. והרי הוא מותר בטומאת מת. ולהכי איצטריך לאוקמי דלא טמא ממש קאמר אלא דברים האסורים עכ"ל עיי"ש. אבל דבריו תמוהים אצלי במה שנראה מדבריו דדוקא נזיר שמשון שמותר בטומאה הוא דמותר לאכול אוכלין הטמאים במגע מת. אבל שאר נזירים שהוזהרו על טומאת מת אסורים באכילת אוכלין שנגעו במת. וגם דוקא שנטמאו במת. אבל הטמאים בשאר הטומאות שאין הנזיר מוזהר עליהם מותר לאכלן. ואין זו אלא תימא דהא אפי' אוכלין שנגעו במת לא מטמאי אדם לכ"ע. ואי משום טומאת גוויי'. הרי ליתא אלא מגזירת י"ח דבר שנגזרו בימי בית שמאי וב"ה. ואי משום פסול גוויי' אפי' לדעת ר"ת דשתי גזירות היו וזו גזירה קדמונית היתה. מ"מ מאן לימא לן שכבר נגזרה קודם שמשון. ועוד דאפי' לאחר גזירת י"ח דבר. ואפי' לדעת רש"י בפ"ב דחולין וסייעתו דאיכא איסורא בהכי לכתחילה. מ"מ איסור זה שוה בכל אוכלין טמאים ובכל ישראל. ל"ש נזיר סתם ל"ש נזיר שמשון ול"ש כהן ל"ש ישראל. ואפי' אם הי' אפשר לומר דבאכילת אוכלין טמאים במגע יש עליו תורת טומאת מת. מ"מ הרי אין הנזיר מוזהר אפי' על טומאת מת אלא על טומאת שבעה ולא על טומאת ערב. וכאן אפי' טומאת ערב ליכא. שאין האוכל אוכלין טמאים טעון הערב שמש אלא טבילה כמשכ"ל: הן אמת דלכאורה צ"ע בזה מדאמרינן בפ"ו דנזיר מ"ג ע"א רבי אומר במותם אינו מטמא אבל מטמא הוא לנגעם ולזיבתם. ובש"מ שם בשם תוס' הרא"ש הקשה על זה פשיטא דמותר אפי' דלאו דאביו. דהרי אינו מוזהר אלא על טומאת מת והניח בקושיא עיי"ש. וכבר הרגישו בזה התוס' שם לקמן מ"ח ע"א בד"ה ולאמו וכו'. וכתבו שם וז"ל נראה דעיקר קרא לנגעם איצטריך. דסד"א דמצורע איתקיש למת. ולזיבתם נקט אגב נגעם עכ"ל עיי"ש ובמש"כ שם עוד לקמן שם בד"ה ה"ג אשכחנא וכו' עייש"ה. ולפ"ז משמע דוקא נגעם הוא דמיעט קרא הא טומאת מת דומיא דנגעם אסור ליטמאות לו אע"ג דאין במגעו אלא טומאת ערב. ובפרט לפמש"כ התוס' שם לקמן דנגעם כיון דמצורע איתקיש למת הו"ל כעוקר קרא ממשמעותי' עיי"ש. והשתא הרי ודאי אפי' טומאת מת אינו מוזהר עלי' אלא על טומאת שבעה ולא על טומאת ערב. וכמבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות נזירות הט"ו עיי"ש. ובמגע מצורע ליכא אלא טומאת ערב. וקרא בטומאת שבעה הוא דמיירי וליכא בזה עקירת משמעותא דקרא כלל. ואולי אפשר לומר דאע"ג דעל טומאת ערב דמת לא הוזהר. מ"מ מצורע איצטריך לי' משום דאיתקיש למת עצמו. וא"כ לטומאת שבעה איתקיש וה"א דטומאת ערב דמצורע כטומאת שבעה דמת חשיבא. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ דברי הרש"א ז"ל תמוהים מכל צד. ואפי' לשיטת הרגמ"ה ז"ל וסייעתו ליכא באכילת אוכלין הטמאים במגע מת טומאת שבעה. וא"כ אין הנזיר מוזהר עלי'. אע"פ שחייבין עלי' על ביאת מקדש מדאורייתא. וגם עיקר תירוצו אינו נכון כלל. דמ"מ אינו מובן מאי דפריך אטו עד השתא דברים טמאים קאכלה. אם איתא דליכא מדינא שום איסורא בהכי כלל. אבל לפי שיטת הראשונים ז"ל שביארנו ניחא שפיר בפשיטות. דודאי איכא בהכי איסור לאו דאורייתא מקרא דלא תטמאו בהם. לא שנא אוכלין הטמאים במת ול"ש בשאר טומאות. ושפיר פריך. והוה מצי לשנויי שהזהיר אותה שלא לאכלם אפי' בימי טומאתה דליכא איסורא בהכי. וכמו שנתבאר לעיל. וכ"כ לעיל בשם רבינו יוסף קרא ז"ל. אלא דלא משמע לי' הכי פשטי' דקרא. וניחא לי' טפי לאוקמי' בדברים האסורים לנזיר: ומעתה א"כ נראה דזו היא ג"כ שיטת רבינו הגאון ז"ל. וזו היא כוונתו במה שמנה כאן לאו דלא תטמאו בהם ונטמתם בם. שהוא אזהרה על אכילת אוכלין טמאים אפי' אין שום איסור באכילתן מצד עצמן. אלא משום טומאתן הזהיר עליהן הכתוב משום טומאת גוויי' או פסול גוויי'. כשיטות הראשונים ז"ל שביארנו. ומה שמנה רבינו הגאון ז"ל לאו דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. וכן לאו דלא ביערתי ממנו בטמא. אין ענין לכאן כמו שנתבאר לעיל דיש בזה מה שאין בזה ואין אחד בכלל האחר. אלא אזהרות חלוקות הן לגמרי וכל חדא באה להזהיר על ענין מיוחד בפ"ע. ושפיר מנה רבינו הגאון ז"ל כולן. ואין להאריך בזה יותר: וראיתי באזהרות הר"א הזקן ז"ל שגם הוא מנה לאו זה דלא תטמאו בהם. וכפי הנראה שכן היה לפניו הנוסחא במנין המצות של הבה"ג. ובאמת דנוסחת הבה"ג שלפנינו שמנה לאו דלא תטמאו את נפשותיכם עיי"ש. וכוונתו ללאו דלא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. תמוה טובא דהרי לפי המתבאר בה"ג הלכות דגים ס"ל בסוגיא דפרק בכל מערבין ופ"ג דמכות שם כפירש"י וכל הראשונים. דהך קרא אינו אלא לאו נוסף לשרץ הארץ וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בשורש תשיעי עיי"ש. וא"כ קשה דהרי כבר מנה הבה"ג לאו אחד בשרץ הארץ. ואין זה אלא לאו כפול לענין מלקות. אבל אינו בא במנין המצות גם לשיטת הבה"ג. ואין חולק בזה. וראיתי בה"ג כת"י רומי דשם אין הנוסחא כן. אלא סתמא כתיב שם לא תטמאו בשרץ עיי"ש. וכוונתו ללאו דלא תטמאו האמור אצל שרץ. ומדלא כתב בשרץ הארץ. משמע שאין כוונתו ללאו דלא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. אלא כוונתו ללאו דלא תטמאו בהם ונטמתם בם. וכתב לא תטמאו בשרץ. משום דלקמן מנה הבה"ג לאו דלא תטמא את הארץ דכתיב בפרשת מסעי אצל רוצח. ולכן כתב כאן לא תטמאו בשרץ לרמז דכוונתו כאן ללאו דלא תטמאו בהם דכתיב בפרשת שרצים. ונראה דזו היתה נוסחת הר"א הזקן ז"ל בה"ג. ופירש כוונתו כמו שביארנו. ולפ"ז אפשר לפרש גם בכוונת הבה"ג והר"א הזקן ז"ל כמו שביארנו דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. ואע"ג דלדעת הבה"ג בהלכות דגים לאו זה דלא תטמאו בהם הוא לאו בשרצים. ולוקין עליו בשרץ המים ושרץ הארץ. מ"מ איתרבי נמי לאזהרה לפסול גוויי' מדכתיב בי' ייתורא דקרא ונטמתם בם. ורק משום אזהרה זו בלבד מנה לאו זה. דשרץ הארץ ושרץ המים בלא"ה כבר מנה שם מלאוין אחרים הכתובים בהם עיי"ש: ועפ"ז נראה במה שמנה הבה"ג במנין העשין עשה דוהתקדשתם והייתם קדושים. והשיג עליו הרמב"ם ז"ל בשורש רביעי דאין זו עשה במצוה פרטית ואינה אלא מצוה כללית לקיים כל מצות שבתורה ועשה כזו אינה באה במנין עיי"ש. והרמב"ן ז"ל שם טרח. לקיים דברי הבה"ג. והאחרונים דחו דבריו עיי"ש. וגם הרא"ם ז"ל ביראים סי' כ"ג כתב שלא מצא מפורש מה הוא ענין הקדושה שעלי' באה עשה זו ונדחק בזה עיי"ש. ובמש"כ שם עוד בזה לקמן סי' קנ"א. וגם הרשב"ץ ז"ל בזה"ר עשין סי' נ"ו נשא ונתן בזה לפרש כוונת הבה"ג עיי"ש בדבריו. אבל לפי מה שביארנו דברי הבה"ג מתפרשים על נכון עפמש"כ בתנא דב"א והובא בילקוט תשא והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה. מכאן הי' ר"ג אוכל חולין בטהרה. אמר לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה מסיני. אלא לכל ישראל. שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו וכו' עיי"ש. ומובא ג"כ בתוס' ריש חולין עיי"ש. ומשמע דדרשא גמורה היא. וא"כ יש לנו בפסול גוויי' ל"ת ועשה והבה"ג וסייעתו לטעמייהו אזלי דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה הם מונים שניהם. ולכן מלבד שמנה לאו דלא תטמאו בהם מנה ג"כ עשה דוהתקדשתם והייתם קדושים שמזהרת גם כן על ענין זה עצמו. ונוסחת הרמב"ם ז"ל שם בשורש רביעי הי' בה"ג עשה דקדושים תהיו עיי"ש. והיא היא כמבואר בתנא דב"א שם. ואע"ג דאין דרכו של הבה"ג למנות לאו הבא מכלל עשה. כבר ביאר הרמב"ן ז"ל בשורש רביעי שם דכל כיו"ב עשה גמורה היא ולא לאו הבא מכ"ע עיי"ש בדבריו. ורבינו הגאון ז"ל שלא מנה עשה זו. לטעמי' אזיל דבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אחר שמנה הלאו שוב אינו מונה העשה. ודלא כהבה"ג והרמב"ם ז"ל וסייעתם. ולזה אחר שמנה לאו דלא תטמאו בהם שוב אין עשה דוהתקדשתם וגו' או עשה דקדושים תהיו נמנית לשיטתו. ובעיקר השגת הרמב"ם ז"ל על הבה"ג יש לתמוה על הרמב"ם. שהרי אפשר לפרש דעת הבה"ג ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל גופי' סוף הלכות מאכלות אסורות עיי"ש בדבריו. אלא דיותר נכון לפרש דבריו ע"פ המבואר בתנא דב"א וכמו שביארנו ואין להאריך בזה:

1 וְרִמְשֵׁי אֶרֶץ בַּל יֹאכְלוּ עַמִּי

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »